אלוקים. המשחק המדהים ביותר שראיתי בחיים. ברצינות. שנון, מבריק, מעורר השראה. התעלות רוחנית. להרוס את כל מה שאפשר, אבל כנראה שאי אפשר להרוס את הכל. לנסות להתעצבן עד למקסימום אבל תמיד יש עוד סף עליון של זעם. וכמה שתתאמצו לא תצליחו, אלא אם אתם באמת מוכשרים. מוכשרים, איזו מילה מתאימה לסיטואציה הזאת – אתם במקומו של הייטקיסט מתוסכל, לחוץ, עד טירוף. כמה אפשר? אז הוא פשוט הורס, ובועט, וזועק, ודופק, והורס. וככל שההרס הזה יותר רב ויותר "איכותי" כך יתקבל יותר ניקוד – ממה שאפשר להזיק בחדר (אני הצלחתי 95%, מרשים!), וכמה רחוק שאפשר לזרוק את המסך מהחלון. אחרי שהכיתם בו כמובן אין ספור פעמים, וכל מכה רק מרתיחה אתכם יותר, כי אחרי המסך הכחול והתקלות, אתם רואים את השטן הגדול, במגוון הופעותיו: החל מסיימון קאואל וביל גייטס וכלה בג'ורג' בוש ופריס הילטון ודייייי! וגם המוסיקה נחמדה. (כמובן: אני לא יכול להתחמק מההרהורים האלה בקול רם: אחרי מראות כאלה, האם היי-טק היה עושה טוב לאדם כמוני? אולי אלוהים עשה איתי חסד שהשאיר אותי מחוץ לתחום? אולי באמת בעולם העיתונות, המבאס כשלעצמו, הייאוש יותר נוח?)
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה