התנ”ך הוא אלגוריה. אלגוריה על מועדון-על עם דורמנים, סלקטורים ויחצ"נים. עם תקליטנים ובליינים, עם קצב טוב, עם סט פצצות, עם כדור מראות ומהבהבים. עם צ'יל אאוט וחפירות, עם אפטר – קטעים של זריחה, עליות וירידות, ואורגזמה על רחבת הריקודים. וכמובן, עם כרטיס VIP, סלקציה. הנקודה הרגישה ביותר, הנקודה שמרשה את הכניסה רק למיוחסים, אנשים עם כסף וכבוד, שנראים טוב ומרוויחים טוב, "קהל איכותי". ברארה, יותר נכון. אנשים שרוטנים על כמה ערסים יש בסצינה, כמה הם לא מבינים במוסיקה והורסים את המסיבה, כמה הם לא צריכים להיות בפנים – הם צריכים לחזור לפחונים שלהם, בתים מכוערים לאנשים מכוערים. רק אנחנו, המיוחסים, ראויים להיות בפנים. רק אנחנו, אליטה. (למען ההגינות: זהירות, גנוסיס).
:: . ::
וכזה הוא הממסד. אליטה, חברה גבוהה שמאפשרת רק למיוחסים ומקושרים להכנס אל המסיבה. מי שלא שייך אליהם, לא ראוי. מי שלא שייך, לא עובר סלקציה. הוא נחות, הוא מכוער, הוא סתם לא מתאים. הוא לא "איכותי". כניסה למסיבה היא ריקוד, הריקוד הוא חווית הידיעה, והריקוד הזה מותר רק לבעלי כרטיס ה-VIP. אלה שהתפלחו פנימה השיגו את הגבול, מרדו, חתרו תחת האמת, רקדו את הריקוד המושחת ; זר לא יקרב אל האיזור הסטרילי של הידיעה, רק אלה שעברו סלקציה. רק אלה שהמחיצה ירדה בפניהם, השער נפתח. אלה שלא נשארים מבחוץ, בעד לסייגים ולמחיצות. הכל תחת איפול וטשטוש, זכוכיות עבות ומחיצות אטומות. שלא ישמעו, יש הרי רעש, קולות אדירים ומשתקים – זוהי התגלות. אבל מבחוץ, קול דממה דקה. ששש, זהו הרי סוד.
אבל מי שיתקרב ישמע קול לחש. כמו נחש, מתפתל ומפתה. אחחח, הידיעה היא היופי בהתגלמותו, דבר שאי אפשר לעמוד בו, דבר שיגרום לכם לעזוב את כל הדברים וללכת מכושפים אחרי קול החליל, אל ההר הגדול! כן, הידיעה היא הר שיש להגביל את קצהו, אסור להתקרב אליו פן יירה הנוגע. הידיעה היא גן קסום ובמרכזו עץ, אך גם אותו יש להגביל, לא לאכול ממנו ואף לא לגעת בו, "פן תמותון". אבל יש מי שמעז. הידיעה היא גן שמוקף בחומה, והוא קורץ כל כך לילדים הפושטקים שהם מדלגים ומטפסים, עולים ומנסים להציץ, לשטוף את העיניים. אולי יגלו אי שם איזו שהיא פרצה ויתגנבו פנימה, ככה בלי שאף אחד ירגיש. מים גנובים ימתקו. הו, כמה שהמים של הידיעה הם מתוקים.
:: . ::
הטרמינולוגיה של תרבות המועדונים זהה לשל החוויה המיסטית – המוסיקה עצמה נקראת מוסיקת בית (House), המועדון עצמו מלא בחדרים ואולמות, האווירה מעושנת ואפלה, ובתוכה שלל קולות והבזקים. אתם זוכרים מאיפה הסצנריו הזה מוכר לכם? קולות, ברקים, ענן כבד, אורות ולפידים, וההר העשן – מעמד הר סיני (שמות י"ט-כ'). המעמד. זו היתה כנראה ההתגלות ההמונית היחידה בתנ"ך, הפעם היחידה שבה רבים כל כך הורשו להכנס בסוד הגדול. זה היה רגע גורלי ויחידי, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה. לפניו, אנחנו רואים לבד – ההר הוגבל, אף אחד לא הורשה לגעת בו, וגם לא לגשת אליו, מלבד משה והכהנים. אחריו גם כן, משה נגש לבדו אל האלוהים בערפל. למעשה, הוא ושבעים זקנים, אבל העם לא עולה עמהם (פרק כ"ד).
החוויה המיסטית, אם כן, שמורה למתי מעט. ההר הוא הידיעה, ובראשו פסגה, שם נמצאת האמת, שם שוכן האלוהים, שהוא סוד ליראיו (תהלים כ"ה, י"ד). ולעם אסור לבוא בסוד הזה, למרות שהוא נחשף אליו לרגע אחד בדיוק, וזה די החריד אותו. אבל משהו בחרדה הזאת היה מתוק כל כך, נוסטלגי. הרצון לשחזר את החוויה היה עז, תשוקה לאמת שאינה מוכרת, געגועים ודאגה – "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו" (פרק ל"ב). הגבול בין אדם לאלוהים טושטש, הרי אלוהים אמר לכם רגע לפני שהוא עצמו העלה אתכם ממצרים? הסיבה טמונה ביכולת של משה להתעלות מעל לאופיו, ולחוות את האמת בשיא הדרה. הוא היחיד שמסוגל לדבר אל האלוהים פנים אל פנים, הוא היחיד שאור פניו יקרן מרוב הדר (וגם אז, הוא יצטרך לשים מסכה כדי שאף אחד לא יראה) – כנראה שאינו בן אנוש, כי חווה חוויה בלתי אנושית בעליל, על חושית. ואם הוא כזה, מסוגל לחוות את האמת גם סתם ככה פתאום, הוא כנראה המודל האולטימטיבי למיסטיקן, הוא גורו. ממש כמו אלוהים, הוא הדי ג'יי שהציל את חייו של עם שלם כשגילה לו דבר נשגב כל כך, האמת החיה, הידיעה.
אבל הוא נעלם – וזה עורר געגוע. והעם לא יודע מה קורה, והוא משתוקק ומוכן להקריב את כל היקר לו לשם אותו הידע. הוא מתפרק מתוך הזהב ומשליך אל האש, כדי לשחזר מעט מהחום הנעים הזה. הוא מנסה לפרוץ את הגדרות, להנות ולרקוד (הי, כמו במסיבה!). אלא שמשהו לא מוצא חן בעיני האמת הממסדית – האלוהים. היא רואה בזה שחיתות, פריצת גבולות, נסיון לחתור מתחתיה. "לך רד כי שחת עמך", היא אומרת למשה. "האם זהו קול מלחמה?", שואל משרתו יהושע, שמזהה פעילות מחתרתית, העם מנסה לגלות את האמת ששמורה למתי מעט, מה שמתפרש כמרד. "האם אתה מזהה כאן גבורה?!", תוהה משה, ומכריז: זהו מרד שאינו לגיטימי. עונשם של הפורצים היה נוראי, הרגו בהם וטבחו איש את אחיו, לא חסו. והעונש החמור מכולם: "לא אעלה בקרבך", לא מגיע לכם לראות את האור, אם אתם מנסים להשיג אותו בלי רשות. הידע הזה שמור לבודדים, הוא בית מוגף. אתם גנבים, פורצים, שודדים.
:: . ::
גישה אל הידע האסור, מסתבר, היתה גם החטא הקדמון. אלוהים הזהיר הרי, לא תאכלו מעץ הדעת כי ביום אכלכם ממנו מות תמותון. אבל הנחש ידע משהו שאלוהים לא רצה לגלות – הגישה הזאת לא ממיתה, היא בסך הכל מניבה קצת דעת. ואם עץ הדעת הוא מחכים, ונחמד להשכיל, מה כל כך רע בחכמה שכזו? ובכן, אלוהים לא לגמרי רצה שלאדם ולאשתו תהיה יכולת מחשבה עצמאית, כי אם תהיה להם כזו, הם יוכלו להסתדר בכוחות עצמם מבלי להזדקק לחסדיו. הם כבר ידעו הכל על החיים, יוכלו לבנות ולשכלל, יוכלו לברוא עולמות לבדם – מדע, טכנולוגיה, רובוטיקה, בינה מלאכותית, סייבורגים, הדמיות ממוחשבות ועולמות וירטואליים. איזה מרד גדול מזה, פלישה לחלקתו הבלעדית?
הנחש, שמייצג את הידיעה הפסולה, עמד על נקודה זו: הידיעה פוקחת את העיניים, היא גורמת לחזיונות של חכמה עליונה המאפשרת בריאה. החוויה הגבוהה, ההארה הזאת, היא התעלות מיסטית ששווה יותר מכל הנאה חושית, היא התגלמות הטוב, ואת הטוב הזה מבקש האלוהים למנוע מהאדם (הוא פשוט מגדיר את הטוב הזה כרע). לאחר שהאישה אוכלת מהפרי היא אכן מגיעה לחוויה הזו ומשתכנעת, היא מגלה את תאוות העיניים, החזיון. היא מגלה את ההשכלה ומוקסמת מכך. היא מגלה את האחווה והשיתוף, ומשדלת את האדם להצטרף אליה, כי טובים השניים מן האחד, כי לא טוב היות האדם לבדו, כי לבד בכלל זה לא טוב, כי אגואיזם זה רע ושיתוף זה טוב.
:: . ::
תרבות המועדונים מזכירה לא מעט את הנחש. מיסטר פינגרס – באחד מהטקסטים המכוננים של תרבות המועדונים, "Can You Feel It" – מדבר על נחש כלשהוא ("Do The Snake") שמגיעים אליו בעזרת הג'ק (כלומר – ההאוס), אותה תולעת מתפתלת ("Wiggly Worm"). גם אנדרוורלד מדברים על "מלך הנחש", שמגיעים אליו באמצעות טריפ מסוים. בשני המקרים מדובר בחוויה אסורה, שמשיגים אותה בכל זאת, ויש בה מקום לכולם. תרבות המועדונים והפסיכדליה מצדדות בנחש הזה. מסתבר שגם הגנוסיס צידד בנחש הזה, הוא סגד לו ולא בכדי – הנחש גילה לאנשים את הטוב, אלוהים העניש אותו. אלוהים (ונציגו בשמו, הממסד) העניש גם את כל ממשיכי דרכו שניסו להמשיך ולגלות את הטוב, את הידיעה/המדע/התודעה. הוא השמיד ומחה אותם, הוא רדף אותם עד כלות. אותם, ואת נושאי בשורתם: המינות האלביגנזית, גלילאו גליליי, אפילו ג'ון לנון!
Culture Agent 
להשאיר תגובה