Culture Agent

הממסד לא אוהב שאנשים יודעים את האמת. האמת היא הרי נחלתו הבלעדית, הוא מרשה רק למתי מעט לעמוד בסוד העניינים. וגם זה בשקט. אסור לגלות. זה עולם נסתר וסמוי מהעין, אסור לאף אחד לדעת את מה שקורה בחדרי חדרים. ידיעה היא מילת המפתח. טוב לממסד שהציבור לא יהיה מודע למה שקורה, שיהיה חסר דעת. בצורה הזו השליטה תהיה עדיין בידיו, הציבור לא יגלה את הצפונות ולא יוכל לאיים על ההגמוניה שלו. והקביעה הזאת נכונה לכל ממסד באשר הוא – הממסד השלטוני, הממסד הרפואי, הממסד הדתי, הממסד האקדמי. הרגע שמישהו חודר אל המתחם הלא מורשה מוגדר כשחיתות, כערעור. הממסד מוקיע את הרגע הזה, ואת הפולש לטריטוריה שאינה לו. הממסד מחנך לאי-ידיעה, או יותר נכון לתודעה כוזבת, הוא מתאמץ לשמר אותה. הס מלהזכיר שיש אמת אחרת, עליונה ונשגבת. האמת היא האלוהים של הממסד, והוא יגן עליה בכל תוקף.

הטרמינולוגיה של האמת שלו תמיד תכלול את אותם המושגים: טבע, צמיחה, יצירה, השחתה, בניין, יסודות. פגיעה באמת היא פגיעה ביסודות, נאמנות לאמת היא טבעית. הגבולות בין דת, מדע ופסיכדליה מעולם לא טושטשו יותר מאשר עם התגלית הזאת – קיימת אמת מסויימת שלא רבים מודעים אליה. למרות שהם היו רוצים לחתור אליה, אם הדבר היה אפשרי. מסתבר שהוא אפשרי, רק אם נרצה. רק אם נשתחרר ונהיה חופשיים מכבלי האמת הזאת שאינה אלא שקר. לכל ממסד יש את התנ"ך שלו, ומולו עומד ומאיים הגנוסיס – האנטי-כרייסט. אבל האם הוא אכן התגלמות הרשע? או שמא כל חטאו הוא החתירה אל אותה אמת נסתרת שעשויה לאיים על שלטונו הבלעדי של הממסד, ועל כן הוא רודף אותו? זאת ועוד במסה קצרה על החוויה המופלאה של הסמיוטיקה והסמנטיקה של הדעת. או: פרשנות גנוסטית של התנ"ך, והקשר האקטואלי שלה אל תרבות הסייבר והמועדונים.

:: . ::

מעט על סמיוטיקה וסמנטיקה ; הסיפור היפה שחוזר בכל מיני צורות, אך עדיין מבוסס על אותה התמה: הבית עומד על יסודות, ובנוי מהיכלות, שכוללים חדרים-חדרים. ובבית גר מלך, כשהוא רוצה לטייל הוא יוצא אל גנו, המכיל עצי פרי. כל עץ הוא נחמד למראה וטוב למאכל. הגן מפואר, ממוזג ומואר, יש בו מפלי מים. אלה הם החיים הטובים, הוא נהנה וכיף לו.

אם הבנתם או לא, מדובר באלגוריה על חוויה מיסטית. חוויה שמהותה גילוי ידע נסתר. כל סמל בסיפור (שדי חוזר על עצמו בספרות הדתית) מתאר את צורות הידיעה, שנגזרות בתודעתנו כמציאות. הבית הוא הדעת, מי שיודע הוא המלך. ככל שהוא יודע יותר, הוא נכנס לפינות סמויות יותר בתוכו, לחדרים פנימיים יותר. הידיעה עצמה היא אכילה, סעודה המלאה בכל טוב. הידיעה היא רוחנית ומוארת. החוויה של הידיעה העליונה והיסודית שקולה למים רבים, לאש יוקדת, לרוח סערה, לקול נורא. היסוד הנוסף הוא האדמה, אבל הוא לא קיים בעולם הידיעה. הוא קיים רק בעולם הארצי, הגשמי והנחות, מתחת לפני המים. בכדי לגלות את האדמה צריך לסלק את המים ולקוות אותם אל מקום אחד.

האדמה היא הבורות, השמים הם החכמה. ציר הידיעה הוא מלמטה למעלה. המקום הנמוך ביותר הוא האדמה, אך יש נמוך ממנה שהיא התהום התת-קרקעית – שם שוכן הרוע. המקום הגבוה ביותר הוא השמים, אך יש גבוה מהם, עולמות עליונים של ידיעה מזוקקת וטהורה, הטוב האולטימטיבי, עולמות שרצוי לשאוף אליהם, אך לא תמיד ניתן. כי האדם כלוא בארץ, כשהוא מנסה להתרומם יש כח כבידה שיפיל אותו בחזרה. רק הצדיקים מסוגלים להתעלות, ליפול ושוב ליפול אך לקום. ככל שנישיר מבט, ככל שנעמוד איתן, נזדקף ונרים ראש – כך נדע יותר. אך אם נשפיל את מבטינו, אם נתייאש, ניפול לשאול תחתית. נחווה רע. לא נגאל.

:: . ::

מאבק ; אני יכול להמשיך אבל זה כבר מגיע לשלב של הבלה-בלה-בלה. איך שהוא העברתי את עקרונות המיסטיקה בכ-250 מילה. הקטע המבהיל הוא ההבנה שכל מה שפרשנו עד היום כסיפור יפה הוא אלגוריה שלמה. לא עוד אדם ונחש, לא עוד אבות ובנים, לא עוד ישראל ואומות העולם. התנ"ך כולו הוא אלגוריה על חכמה ובערות, על אור וחושך, על יודעים ושאינם יודעים. אלה שאינם יודעים הם בני מוות, אלה שיודעים מגלים את מקור החיים. "ישראל" אינם משפחה אמיתית בעלת קשר דם, וגם לא צאצאים של אב קדמון משותף. ישראל הם האנשים שנחשפו לידיעה העליונה ומצדדים בה, הם עסוקים במלחמה – מלחמה באנשים שלא רוצים לדעת, באנשים עוורים וטפשים. אנשים שמשוכנעים שהשקר הוא האמת. אנשים שלא מסוגלים לראות את האור, וצריך לגלות אותו להם. לעשות את זה טיפין טיפין, בעדינות. מי שנחשף בבת אחת עשוי להסתנוור. להשרף, לטבוע, לעוף מרוב עוצמה. ותודה ל-150 המילים האחרונות – זה היה הגנוסיס על רגל אחת.

סלקציה ; התנ"ך, כאמור, הוא אלגוריה ובהלה, בהלה שמגלה לנו ממסד שמותיר את חוות הידיעה רק למתי מעט, רק לאלה ה"מסוגלים" לכך. זר לא יקרב, הכניסה מותרת רק למורשים. הידיעה היא איזור סטרילי, שיש להגביל אותו. לעם אסור לגעת אף בקצהו, אלא רק לזקנים. הידיעה היא הר גבוה, הידיעה היא בית. ובבית היכלות, קודש קודשים. מקום מסתורי שאף אחד לא יודע מה קורה בו, וגם מי שכן יודע לא מגלה. הוא חתום על הסכם סודיות, שהפרה שלו עשויה לעלות לו ביוקר רב – ואף בחייו. זוהי ברית מחייבת. הכניסה היא רק ל-VIP, אליטה עם תנאי קבלה מחמירים. כמו כל אליטה, היא מנסה לשמר את עצמה כקבוצה קטנה ודיסקרטית, ולהותיר את העוגה כבלתי נגישה לרבים.

:: . ::

מנגנון הגנה ; בכל פעם שהעם מורד, השלטון מגיב בחומרה וביד קשה. הוא זורה הרס וחורבן, הוא מעניש – למען יראו וייראו. חייבים להבין, יש דין ויש דיין. אף אחד לא ינסה לפגוע בשלטון, אף אחד לא ינסה לחתור מתחתיו. אם אנשים ילמדו את הלקח הם ילכו לאור האמת של השלטון, הם יהיו צדיקים. מפני שאם הם יהיו רשעים, יבוא יום והשלטון ייפרע מהם. עינו של השלטון פקוחה לפעילויות מחתרתיות, הוא לא עובר לסדר היום עליהן. נכון, לא תמיד זה ניכר מעל לפני השטח, אבל אל תתפלאו אם יום אחד האדמה תבלע את אחד מהאנשים האלה שניסו לפגוע במשטר. ככה זה, יש לו זכות מלאה להגן על עצמו. הרי הוא המוסר, הוא האמת, הוא הטבע. באופן עקבי, כל הרשעים המתוארים בתנ"ך ניסו "לחתור" תחת האלוהים ולמרוד בו. אבל איזו היא מרידה? בפרשנות אחרת – פילולוגית והשוואתית – מסתבר שכל חטאם היה אותה החתירה ה"אסורה" אל הידע והאמת, אותו נסיון פלישה אל הטריטוריה של הידע.

כזה היה הנחש בגן עדן, כאלה היו בני דור המבול והפלגה, כאלה היו אנשי סדום, חוטאי העגל ולמעשה כל שאר החוטאים הנוראיים שהתנ"ך תיעב. עונשם היה נוראי בהתאם, ואלוהי הממסד נפרע מהם – הוא השחית, הציף, שרף, הרג, מחק והעלים מעל פני האדמה. לא הותיר זכר, כך לפחות הוא רצה להאמין שעשה. אבל משהו גרם עדיין לכוחות הרשע הללו להשאר, זו הסקרנות האנושית. אותו החטא הקדמון של הפלישה הראשונית ביותר לטריטוריה האלוהית. הנגיסה מפרי עץ הדעת, אותו עץ שפקח את עיניו של האדם, אותו עץ שהנחש המתועב העיד על מי שאוכל אותו ונהיה כאלוהים – יודע טוב ורע. יודע האמת מה היא, ומסוגל לאיים על שלטון היחיד שלו בעולמו. זו מציאות שלא תתואר, זוהי הגדרה שאינה חוקית. האלוהים יהיה יחיד, ממש כמו נאמניו, עם ישראל, העם הנבחר שישכון בדד. לבד, בלי המונים שיפריעו לו לאכול לבד מסעודת הלוויתן – נחש בריח ונחש עקלתון, אותו נחש שהיה הידיעה עצמה וקסם כל כך.

:: . ::

בחזרה לכדור הארץ ; מה היו חטאיהם של אותם רשעים מתועבים, אציין בפוסט הבא. בינתיים אעשה מעט הקבלות לתרבויות הארציות שמעניינות אותנו כל-כך: התרבות הפסיכדלית, תרבות האינטרנט ותרבות המועדונים – שלוש תרבויות שמשתמשות במערכת סימנים כמעט זהה, לזו המיסטית. שלוש תרבויות שהן למעשה אחת: תרבויות ממשיכות את זו הגנוסטית, אויבתה של הממסד הדתי מאז ומעולם.

במדרש מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס, וחוו את החוויה המיסטית. האחד הציץ ומת, השני הציץ ונפגע – השתגע, השלישי קיצץ בנטיעות וכפר בעיקר והרביעי נכנס בשלום ויצא בשלום – עליו הכתוב אומר: "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו". פרדס משמעותו בפרסית גן מפואר, המושג במעשיה הזאת נקשר לרוב לגן עדן, גם בשפות הלטיניות המילה "פרדס" מתארת את הגן – Paradise. הארבעה זכו, כאמור, לחוויה מיסטית של שיא הידיעה, ולא הגיבו בצורה שווה. למען האמת, רק אחד מהם עבר אותה בשלום. רובם חוו טלטלה, שבמקרה הגרוע הסתיימה במוות. אכן, עניין מסוכן. יש להתנסות בו בזהירות, אך האם יש להמנע ממנו?

המוסיקה של תרבות המועדונים נקראת מוסיקת בית (House), המועדון עצמו מלא בחדרים, חללים ואולמות (Room, Space). גם הסייבר מלא באותם חללים, חדרים והיכלות (Forum). הסיבה ברורה – חווית הסייבר והקלאבינג היא מיסטיקה צרופה, כמו גם החוויה הפסיכדלית. גם חוויה כזו היא "מסוכנת" ומסוגלת להביא לטירוף, מוות או טלטלה רוחנית. ואכן, הממסד – ולא משנה איזה – הזהיר תמיד מן החוויה. הממסד גם מתנגד לשימוש בסמים, הוא מתנגד לאנרכיה שברשת, הוא מתנגד למסיבות לא חוקיות, ובעיקר: מתנגד לעיון מיסטי לא מבוקר. הוא מזהיר מידיעה עליונה, ומתיר אותו רק לאנשים אחראיים, ובצורה מבוקרת. כזוהי הרפואה הנרקוטית, כזהו מגדל השן של האקדמיה, כזו גם האליטה הקבלית – מתי מעט. בשקט, אל תשאלו בכלל למה. אל תנסו להבין. לנו מותר להתנסות. רק לנו.

הבהרה, אפילו כמה: לא מנסה להטיף. לא לגנוסיס, לא נגד הדת, לא בעד הסמים. כן בעד האהבה והידע. כן בתכל'ס בעד תרבות המועדונים והאינטרנט, למרות שיש ביניהן לבין הגנוסיס דמיון עבה.