Culture Agent

לפני כמה שבועות נחשפו בתקשורת שלושה גורי אריות לבנים בגן חיות באיזור דורטמונד. הגורים הוצגו ככאלה שננטשו על ידי אמם, בשונה מאחיהם אותם אימצה. סיפורו של קנוט הדובון חזר כעבור כשנתיים ושוב המיס את ליבם של הגרמנים, שבסך הכל אוהבים סיפורים כאלה, סיפורים קיטשיים ומחממי לב. אותם גרמנים שהתייחסו באותה החיבה לדמויות כמו שנופל, שנאפי, הולי דולי, גומי-בר, פלוֹק ורבים אחרים – שרק בגרמניה הפכו ללהיטים שמתייחסים אליהם בשיא הרצינות. עובדה, באף מקום אחר לא טרחו לשווק אותם, באף מקום אחר כמעט לא שמעו עליהם, וגם כשכן, זה היה לרוב כשהם מקבלים אינטרפרטציה קאמפית דווקא, או לפחות נלעגת ומבדחת.

למה באמת? מה הופך את הגרמנים ככלי קיבול טובים לדברים האלה שאלינו הישראלים, לדוגמה, ממש לא מדברים? שורשו של הדבר נמצא כמובן בתרבות, אבל לדבר על שוני תרבותי זה נשמע יותר כמו סיסמא שבאה לפטור אותנו מההסבר – מה שונה, למה שונה וכמובן איך בכל זאת סמלים שונים זוכים לפופולריות בתרבויות שונות?

:: . ::

נביט על מה שמאפיין את כל התופעות הללו, שפורטו קודם. רובן דמויות בעלי חיים צעירים, רכים, תמימים, חסרי ישע או הבנה. הגרמנים מתים על דברים כאלה, לא רק כי זה חמוד. עמוק מזה, כי זה פורט להם על הנימים הכי רגישים, הנימים היסודיים ביותר בנפש הגרמנית, ערש התרבות שלהם, ובשפה יותר אקדמית – ארכיטיפים: סמלים או נושאים שהשתקעו בתודעה שלהם במהלך הדורות, ומשמשים "אב-טיפוס" בתפיסת המציאות שלה. לכל תודעה קולקטיבית יש את הארכיטיפים שלה, בחלק מהמקרים ארכיטיפים מסויימים ייחשבו יותר מאחרים, בחלק אחר הם יודגשו או יטוייחו, הכל על פי העל-תרבות המעצבת.

מן הסתם יש מן המשותף לכל העל-תרבויות. יונג הגדיר זאת כתת-מודע האנושי הקולקטיבי – שבו נכנסים ארכיטיפים כמו דמויות הגבר והאישה, האם, האלטר-אגו, המסתגל וכדומה. ארכיטיפים נפוצים שמקבלים ברוב התרבויות ביטוי בדרכים שונות הם דמות האל, כור המחצבה, הבית, הטבע, החי, הדומם וכו'. תרבויות שונות יכולות לתת משמעות נעלה לארכיטיפים מסוימים, כפי שהסברנו. לשם הדגמה אצל היהודים מקבלות דמויות האב, החכם והארץ משמעות כבירה, הנוצרים מייחסים דמויות כמו חסר הישע, האנטי-גיבור (האנדרדוג), הבוגד וכו'.

:: . ::

ולענייננו, מן הסתם, כדי להבין את מהות הסימפטיה הגרמנית לדמויות האלה שהצגנו קודם, כדי לתרגם בכלל אמנות או דעה גרמנית, צריך להכיר את יסודות התרבות הגרמנית. נצא מתוך נקודת הנחה שהתרבות הגרמנית היא גרמנית, ואני כישראלי לא מתחבר אליה לחלוטין, כי אני תופס את העולם אחרת, ויש לי תודעה אחרת. כך אוכל להסביר הבדלי טעם ואסתטיקה כמו בחירה מוסיקלית, יחס לתחומי עניין שונים, ואפילו הערכה של מושגים מופשטים יותר שאפילו לא תוארו עדיין באופן מדויק: קאלט, קאמפ, קיטש, רייר וביזאר. אני אוהב להכליל את החמישה האלה תחת ז'אנר אחד – תרבות אלטרנטיבית, כשהניגוד של קיטש הוא כמובן אוונגארד.

בהמשך אדגים איך לי כבעל תפיסה מאוד מסויימת, יש חילוקי דעות עקרוניים עם התפיסה "האחרת", שלא מאפשרים לי להעריך את האובייקטים הללו באופן שווה. חילוקי הדעות האלה בבסיסם תיאולוגיים, למרות שיש בהם בהחלט גם היבטים סוציולוגיים. כך לדוגמה, היותי יהודי (עם תפיסה תיאולוגית יהודית) תועיל לי באהדה של אובייקטים מסויימים, שנוצרי או מוסלמי היו בזים להם או גרוע מזה, פוסלים אותם. כך לדוגמה היותי ליברלי ומערבי תועיל לי באהדה של אובייקטים מסויימים שהיו נתפסים בצורה דומה אצל בעלי תודעה שונה לחלוטין.

מחשבה כזו תעביר אותנו בהמשך לשאלת השאלות בפוסט-מודרניזם – האם הגלובליזציה המערבית משליטה את עצמה על התודעה הלוקאלית? האם בתוך כך האדם מאבד את חופש הבחירה התרבותית שלו? מה משמעותה של תרבות מערבית, האם אין היא למעשה אמריקניזציה שהיא סוג של קולוניאליזם מודרני? ואיזה מין פרדוקס חמוד זה שתרבות שדוגלת ב"חופש" למעשה לא מאפשרת "חופש" – ואם כך איזו אמת היא מוחלטת, הגלובלית או הלוקאלית? (לדוגמה: התרבות המערבית או התרבות היהודית, בשבילנו הישראלים).

:: . ::

למה אני לא מתחבר לתרבות גרמנית? כאמור, הסיבה טמונה בחילוקי דעות עקרוניים על החשיבות לכל ארכיטיפ. במקרה של האריות הלבנים או דב הקוטב קנוט לדוגמה, כמי שיש לו אתיקה יהודית אני לא יכול להזדהות עם הרומנטיזציה של בעל החיים, מפני שביהדות בעל החיים נחות מהאדם ולרוב גם נחשב לטמא ממש. אני לא יכול להזדהות עם הרומנטיזציה של דמות הילד מפני שבאתיקה היהודית הילד נחשב נחות כמי שאינו בר דעת, והדעת היא התמה החשובה ביותר ביהדות, או יותר נכון ההכרה באלוהים. אני לא יכול להזדהות עם הארכיטיפ הנוצרי-בעיקרו של חסר הישע, מפני שביהדות אין כזה דבר חוסר ישע – יש כזה דבר מצב רגעי של "הסתר פנים", אבל מרכיב האמונה נותן לכל אחד, בכל רגע, את התקווה. עם התמים אני יכול להזדהות, אבל המקום של התמימות אצל קנוט הוא יחסית זניח, רוב הדגש הושם במקרה שלו על היותו חסר ישע שנזנח על ידי אימו.

תמימות, אגב, היא ארכיטיפ "אברהמי" (יהודי/נוצרי/מוסלמי) חשוב, ארכיטיפ של בתולין וטוהר – בכל הדתות יש מקום רב מאוד לשמירה על טוהר, של כל דבר ; טוהר מידות, טוהר מיני, טוהר אסתטי, טוהר מחשבתי, טוהר לפעמים ברמה מופשטת לגמרי (מה שנקרא ביהדות פשוט "טומאה וטהרה"), וכן הלאה. אגב, חמוד (Cute), ברוב המקרים ייחשב כטהור, נאיבי, ראשוני, בתולי, עדין וכל המילים הנרדפות.

:: . ::

למה יש לי אתיקה יהודית? מה לעשות, אני יהודי וחי בחברה יהודית, וכמה שהיהודים ינסו להתנתק מתודעתם במדינה שמקיימת את עצמה על פי רוחו של הרצל ("היהודי החדש"), הם לא יצליחו כי זה קשה מאוד. יש כמה מוטיבים שכל כך מושרשים בתודעה היהודית שלא יעזבו אותה גם דורות קדימה. כמו לדוגמה "היהודי הנרדף". היהודי הנרדף הוא יסודה של הגישה הבטחוניסטית הישראלית, שמקדשת את ערך הצבא ולמעשה את הכח. שמאלן ופשרן ככל שיהיה הישראלי-הציוני, עדיין במעמקי נשמתו הוא יצדיק את הבטחוניזם, או יותר נכון את השירות הצבאי. על זה קמה הציונות, על תימת הגבורה היהודית. כזכור, הרצל התעורר בעקבות המחזה של אלפרד דרייפוס המעונה, ז'בוטינסקי התעורר בעקבות פרעות קישינייב. שניהם לא יכלו לסבול מציאות שבה היהודי נרדף וחי ללא הגנה.

נחזור לענייננו, כשם שהיהודי הנרדף הוא ארכיטיפ יהודי, ישנם עוד ארכיטיפים שטבועים בתודעה הקולקטיבית היהודית. בחלקם הם ארכיטיפים שהגיעו ישירות מהתיאולוגיה הדתית ובחלקם האחר הגיעו מהגלותיות והניתוק התמידי מכור מחצבתם – הארץ, העם והאלוהים (שזה גם קשור לדת בתכל'ס). ראוי לציין דרך אגב שהיהודי הנרדף הוא לא ארכיטיפ גלותי אלא דווקא דתי, "עשו שונא ליעקב" הוא כלל, ולכן לא משנה מה – תמיד העולם יהיה נגדנו. ארכיטיפ שקשור לניתוק מהעם הוא לדוגמה הסולידריות היהודית, שלא תלויה במקום או בזמן. ארכיטיפ שקשור לניתוק מהאלוהים חזק בעיקר אצל הציבור המסורתי, שהיחס שלו לדברים רבים התעצב בהשראת האבל התמידי על חורבן בית המקדש. הידעתם שהיהדות הרבנית אוסרת לדוגמה האזנה למוסיקה מלבד באירועי מצווה, שגם בהם אסור להביע שמחה מבלי לזכור את החורבן? זוהי הסיבה העיקרית שאין כזה דבר "מוסיקה יהודית", המוסיקה שהיתה קיימת נשכחה, הושכחה יותר נכון.

:: . ::

אז מהי אתיקה גרמנית? צירוף של מגוון אתיקות מסורתיות מההיסטוריה של העם הגרמני. בין השאר מדובר באתיקה הגרמאנית והנורדית והאתיקה הנוצרית, וליתר דיוק נוצרית-פרוטסטנטית. האתיקה הנורדית, מחשיבה מן הסתם ארכיטיפים כמו הגיבור, החזק והלוחם, אך בהיותה פגאנית יש בה גם ערך רב לארכיטיפים שקשורים לטבע ולעולם החי (קנוט, שנאפי וכו' – בעלי חיים). האתיקה הנוצרית, כבר עמדנו על זה, מחשיבה ארכיטיפים כמו חסר הישע, הבוגד והאנטי-גיבור, וכאלה ששאובים מהיהדות (באופן כללי) כמו החוטא, הצדיק, הטהור, הצנוע, החוזר בתשובה ("הלידה מחדש" ובכלל אלמנט המחילה) וכו'. האתיקה הפרוטסטנטית היא הרחבה שלה, ומחשיבה ארכיטיפים של הנאמן, החסיד וכמובן המבורך והמקולל ("הגזירה הקדומה"). צירוף כל אלה מוליד כאמור את התרבות הגרמנית, שעל פי מקס ובר לדוגמה, היתה מצע מצוין לרוח הקפיטליסטית – כל אחד מהמרכיבים האלה מדרבנים את המוטיבציה שלה. צירוף כל אלה גם מהווה מצע מצוין לקיטש, שכל כך מהותי בתרבות הגרמנית, או יותר נכון הקיטש מהסוג המלודרמטי, הרגשני והגס.

:: . ::

מה זה אומר על התרבות הישראלית ועל הקיטש? בעיקר שהפרשנות הישראלית לקיטש שונה מאוד מזו הגרמנית כי היא מתבססת על אתיקה שונה ועל סמלים תרבותיים שונים. ובכל זאת, גם באתיקה היהודית יש ארכיטיפים שיכולים להוות מצע קיטשי – הטהור שכבר תיארנו (הנאיבי, יותר נכון), הצנוע, הזקן, החכם, המחנך, האב, המאמין, הדבק ("אהבת האל" או האהבה בכלל), החוזר בתשובה ("הדף החלק") וכו'.

ליתר דיוק, בהיותו של הקיטש (כאחת מהגדרותיו) אובייקט מלודרמטי ואובר-רגשני – סמלים קיטשיים ביהדות יכולים להיות לדוגמא אליהו הנביא, "תינוקות של בית רבן", מעמד הר סיני, קריעת ים סוף וכו'. כל אחד מהם מביע בצורה מוגזמת את אחד מהארכיטיפים היהודיים, בכל אחד יש אלמנטים של טוהר וזיכוך, האב שמחנך את הבן הנאיבי שעוד לא יודע שום דבר על החיים שלו, כמובן שכל מהות החינוך היא אותה החכמה האלוהית. הכל קשור להכל.

בתרבות הישראלית, קיטש יכול להיות: כיבוש הכותל, בן גוריון, רגע עם דודלי, "אבא גנוב", "כל נדריי" של חיים משה וכו'. כיבוש הכותל לדוגמה מעצים את אלמנט השיבה, דמות החוזר בתשובה. בן גוריון הוא הזקן והחכם, רגע עם דודלי כולה מבוססת על המלמד והתלמיד, "אבא גנוב" הוא קודם כל האב, אבל גם הטיפוס הצנוע או יותר נכון הפשוט. שירי אהבה, ואמונה בכלל – באדם ובאלוהים, נוגעים יפה בנימי הרגש הצפונים ביותר של האדם היהודי, ובכלל זה המון משיריו של חיים משה, ולצורך העניין גם אביהו מדינה, שימי תבורי וכו'.

כמובן שבכל אלה נכנסת כאמור גם האתיקה המערבית, קיטש ייתפס בישראל גם כביטוי מוגזם של ארכיטיפיים מערביים, ששואבים אגב את כוחם דווקא מהאתיקה הקפיטליסטית ומהתיאולוגיה הדטרמיניסטית המנוגדת לרוב לדתות האברהמיות. המפגש הזה בין תרבות מערבית לתרבות יהודית או תרבות לוקאלית אחרת, ייצור עימות ודאי, ובכל זאת – כל עוד הזרם המרכזי הוא דתי, הוא יושפע מהתיאולוגיה הלוקאלית. איך משנים את זה? ספק אם אפשר בגלל אידאל הסטטוס קוו המערבי וזהו עוד פרדוקס, מפני שברור שהדת תשמור על כח מסוים אם לא תמוגר. מה שבעצם יוצר את המציאות שבה בתרבות הגרמנית, כפי שהדגמנו, היסודות של האתיקה הדתית (נצרות / המיתולוגיה הנורדית) הם הדומיננטיים יותר בעיצוב האסתטיקה, ובתרבות הישראלית היסודות של האתיקה היהודית הם הדומיננטיים (ובטורקיה – המוסלמית).

:: . ::

ומה בשורה התחתונה? לפני שאתה ניגש להיות פרסומאי, חשוב מאוד שיהיה לך ידע נרחב באנתרופולוגיה ובתיאולוגיה. אנשים נוטים להמעיט בערכה של התיאולוגיה בעידן ההשכלה. קהל היעד אתאיסט, הם מניחים, מבלי להבין שתודעה קולקטיבית עדיין תלוית תרבות ואתיקה דתית, ושאתיקה דתית היא כל מערכת תיאולוגית, גם כזו ששוללת קיומו של אל כלשהוא. מה עוד שכל מערכת תיאולוגית תצבור כאמור כח פוליטי מסוים באיזה שהוא שלב, ותשפיע על התודעה הקולקטיבית ולכן חשוב להבין את מניעיה כדי לפצח את הטעם הקולקטיבי הזה.