כשהמוזות שותקות התותחים רועמים, ובמקרה של אריאל זילבר המוזות אולי שתקו יותר מדי. ובהעדר מוזות הברירה היחידה היא לעורר סערה, כי אין דרך אחרת להתמודד עם הילד הסורר שאריאל זילבר הוא. האש עדיין לא כבתה מאז שערוריית ההתבטאות/לא התבטאות האחרונה שלו, אבל החזית נשארת חמה, האצבע עדיין על הקנה. אריאל זילבר יורה בצרורות ומשחרר קליפ חדש לשיר מתוך אוסף שיוציא בקרוב, כולו שירי מחאה ששחרר בשנתיים האחרונות. התקשורת נמצאת כבר בהיכון להתעלם או לחלופין לעשות בליץ קטן נוסף כדי לסתום את הגולל ולהוציא את זילבר לגמרי "מחוץ לחוק".
בשביל מה אתה צריך את זה, נשאלת מאליה השאלה, אחרי כל השערוריה האחרונה סביבך? בשביל מה להוסיף שמן למדורה שגם ככה הבעירה בעבורך זפת מסריחה? "הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת", אומר אריאל זילבר בפתחון פה ראשון שניתן לו מאז התפוצצות האמירה שלו, "אני צריך את זה בשביל חיי. אם לא הייתי אומר את מה שאני אומר, לא היה לי בשביל מה לשיר ולכתוב. אם הייתי עושה חשבונות של מה כדאי לומר, הייתי נותר אילם. אם הייתי רוצה להיות פוליטיקלי קורקט הייתי צריך לסתום את הפה, לשיר בלי מילים. זו חלק מהמדינה שלי, ואם אני לא רוצה להיות אני אז מי אהיה?"
"פוליטיקלי קורקט" הוא גם שמו של האוסף ונושאו של אחד מהשירים ה"חדשים" (הכל עניין יחסי כמובן) שיכיל, כחלק מקבוצת שירים שהוציא זילבר בשנים האחרונות. מדובר על פרק זמן שהחל בטרום-ההתנתקות, דרך התקופה הסוערת שבמהלכה היה אחד מהאמנים הבודדים שהתגייסו למען הזדהות עם מפוני גוש-קטיף, ועד התקופה נוכחית, השלב בו כל חצי מילה שהוציא מפיו הפכה אותו לנציגו של הימין הקיצוני, על פי התקשורת.
"זה כבר מגיע למצב כזה שכשאני בא להופיע באירועי תרומה תמימים, ובסך הכל לעזור לאנשים מסכנים שמגיע להם, ללא שום קונטקסט, אנשים אומרים לי 'לא תודה, אני לא פוליטי', אבל מה זה קשור לפוליטיקה? אני לא פוליטי, אני מוחה. ואני לא מבדיל בין מחאה למחאה. לא נרתמתי למען גוש קטיף כי זה פוליטי, זה היה בעיני חברתי. זה שהפכו את כל הסיפור לפוליטי, זו כבר הבעיה שלהם. אני לא רואה עצמי פוליטי. אני לא שייך לשום מפלגה, לא תומך באף אחד. אם כבר תומך במישהו, אז אני בעד היהודים".
התבטאותו האחרונה של זילבר, שקראה למתן יחס אנושי בסיסי לאסירים פוליטיים, שמופלים לרעה יחסית לאסירים פליליים ובטחוניים, עברה את כל הגבולות, במיוחד בשל ההקשר והתזמון שהיא פורסמה. מדובר היה בתקופת יום השנה לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, סרטון תעמולה מטעם ארגון ימני קיצוני ערך את דבריו בצורה כזו שתתפרש כאילו שהוא קורא לשחרורו של יגאל עמיר. "לומר שהדברים שאמרתי שהוציאו מהקשרו זה נדוש", אומר זילבר בעניין הסערה שבאה בעקבות הסרטון, והדרישות להחרים אותו על רקע דעותיו, שנלוו אליה, "מה שיש כאן הוא עניין פוליטי, קרדום לחפור בו. מנסים להכניס לאנשים בראש שהימין רוצח בגלל הרצח ההוא, וכשמישהו אומר שזה לא נכון, התקשורת מתקוממת וזועקת 'לוקחים את הנשק שלנו'. אין כאן שום פגיעה ברגשות, זה הכל חרטא. מה שיש פה זו מלחמת אינטרסים. הרי ראינו מה שקרה בין אוהדי בית"ר ירושלים, כשמחנכים בני אדם לעשות מה שהם לא רוצים, זה מה שקורה"
ומה בעניין מה שאמרת?
"אני שלם עם עצמי. לא אבקש סליחה על מה שאמרתי, כי אמרתי דברים שרבים אומרים, ורבים מודים שאני צודק בהם. אבל מה, לא אומרים דברים כאלה בהקשר הזה, אז בהקשר מה אומר אותם? בהקשר פילוסופי? בתקשורת מרשים לעצמם להגיד עלי דברים שאם אני הייתי אומר אותם עליהם, הם היו מנפנפים בתביעות דיבה. אני חושב שיש פה בהחלט איפה ואיפה. הרי אף אחד גם לא הקשיב למה שאמרתי, בעיצומו של הרעש. עובדה שפרסמתי גילוי דעת ואף עיתון לא רצה להדפיס אותו. אלה אינטרסים של מישהו".
לאור הקריאות להחרים אותך, איך אנשים יקבלו את המוסיקה שלך עכשיו?
"אנשים לא רצו להחרים אותי, זו התקשורת. דרכתי להם על יבלת והם לא יכולים לסבול את זה. הבעיה היא שהתקשורת היא לא רוב העם, היא רוצה לחשוב שהיא הרוב אבל היא מיעוט שבמיעוט. היא אמנם משפיעה, ובאמת ביטלו לי הופעות אבל אני לא מחשיב אותה, אני רואה את המציאות בשטח. לתקשורת יש אינטרסים ומה שאמרתי פגע בהם. הטענה העיקרית שלהם היתה שאני זמר שמשתמש בפופולריות שלו, מנצל את המעמד שלו, כדי לקדם משהו זר כמו הדעות שלו. ואני שואל מה עם אביב גפן? ובעצם, מה עם שדרנים שעושים פרסומות? מי שבא לתת גבולות שיציב גם לעצמו – הפוסל במומו פוסל. יש לי כסאח עם התקשורת אבל מה אעשה? אני חושב שהדרך שם מכוונת, ואנשים צעירים נופלים ברשת הזו. אם אהיה חזק ישכחו את זה. סתם הכפישו את שמי, אין להם בסיס. להם יש מטרות פוליטיות".
ומה דעתך בכלל, על החרמת אנשים בגלל דעותיהם?
"זה די טבעי להחרים אמן כשמדובר באמת, כשיש משהו מקומם. אבל במקרה שלי לא עשיתי שום דבר מקומם. אמרתי דברים ברורים לגמרי. לא אמרתי שצריך לשחרר את יגאל עמיר, אבל בכל מקרה אף אחד לא התייחס למה שאמרתי. התייחסו רק לזה שאני עם זקן וכיפה, ושאני מכוער. אם הייתי אומר שהיהודים ילכו לכל הרוחות כי הם גנבים, הייתי מבין אם היו מחרימים אותי, כי הכפשתי אותם. אבל כאן לא הכפשתי אף אחד, זה היה מרושע. וזה התחיל עוד מוקדם הרבה יותר, בתקופת ההתנתקות אמרו לי שאני עוכר המדינה, אמרו שאני בעד אויבי המדינה. אין לי טענות לאף אחד, הרי לא הייתי אומר למישהו לשמוע אותי למרות שאני חושב שהוא חרא. והרי גם מוקי השמיץ את המתנחלים וביטלו לו הופעות בעקבות זאת. זה טבעי מאוד, גם אני הייתי מחרים מישהו אם היה מתבטא בצורה שמכעיסה אותי. אני יכול לומר בעצם, שגם אני שפטתי אדם על פי דעותיו. אחרי שכבר כיסיתי את ההמנון של נטורי קרתא הבנתי שטעיתי. לא ידעתי את משמעותו של השיר, ואחרי שנודע לי הפסקתי לבצע אותו. הבנתי שהם נגדי, נגד המדינה".
אז מה הלאה?
"שנתיים אחרי האלבום האחרון שלי אוציא עכשיו את האוסף, שירים מהתקופה האחרונה וכמה מהאלבום הקודם, את 'בריון השכונה' של בוב דילן ואת 'כריש' של נעמי שמר. במקביל כבר אני עובד על אלבום נוסף, והוא כבר לא יהיה באווירת מחאה. ובעצם מי יודע? אולי יתקבצו לי עוד שירים כאלה, כי בסך הכל תמיד יש על מה למחות, לא חסר נגד מי. למרות שבשלב זה נראה שמיציתי את עצמי בכיוון הזה".
אחרי שש שנים של הפסקה עד לפני שנתיים. פתאום נכנסת לטירוף יצירה?
"אני לא נח לרגע וקופא על שמרי. יש לי הרבה שירים, זה שאני לא מוציא אותם לא אומר שאני לא עובד. אני מנסה שירים בהופעות, מול אנשים. במידה שאני רואה אותם לא עומדים, אני זורק אותם. מדובר אולי על 80%".
איפה אתה נמצא היום מבחינה מוסיקלית?
"אני כל הזמן בקטע של להפתיע את עצמי. אין לי גבולות במוסיקה ואני מרבה להשתעשע עם עצמי ולתרגל את עצמי עם הפסנתר. אני משתדל לא לחזור על עצמי, וכשאני מרגיש שאני עושה את זה, ויוצר דברים שלא מפתיעים אותי אני משאיר את זה בצד. בכל יום אני קם בבוקר עם מנגינה, אני מזמזם אותה ומיד רץ להקליט. כשאני מחפש חומרים, אני חוזר למנגינות האלה ומחליט אם זה שווה, וכך מתגלגל".
בתור יוצר ותיק שנמצא 40 שנה בתחום, מה דעתך על המוסיקה כיום?
"לדעתי איבדנו את ההומור במוסיקה, אני חושב שזה לא קיים וחבל. הכל דרמטי ומכביד, כשאני שומע רדיו די כבד לי, אין דבר שאני יכול לשמוע, להנות ולומר שזה נחמד. אני יכול לומר ש'מה קשור' מצאו חן בעיני מהבחינה הזו, של ההומור. גם דני סנדרסון. יש עוד עניין, הכל נהפך לשבלוני, כולם נשמעים אותו הדבר וזה חבל מאוד. פעם הייתי שומע מוסיקה ונהנה, היום זה נהפך לסטנדרט, יש משהו גלובלי – כולם משתמשים באותם כלים, דגימות, פטנטים. הכל נהפך לקומפרסיה, אין דינמיקה בשירים".
ואתה, אם כך, ממשיך לעשות מוסיקה כזו, בהומור – כמו שאתה מתאר ואוהב?
"אני עושה מוסיקה שרק אני אוהב. כמובן שגם אני עושה את מה שקהל רוצה. אני על תקן בדרן, ותפקידי לבדר את הקהל. כשאני מדבר על הומור, אני לא מתכוון בהכרח על מוסיקה הומוריסטית, קח לדוגמה את 'בטי בם', הוא שיר עצוב אבל נעשה בהומור. הוא קליל, המילים שלו לא קלילות. המוסיקה שלי נשמעת פשוטה אבל אם תנסה לנגן אותה היא לא תשמע פשוטה, כי זו המטרה בעצם".
בשיר החדש שהוצאת, "כמו דג במים", אתה חוזר לפסנתר?
"לא כל כך. זו לא נגינת הפסנתר האופיינית שלי, אני נגן קצב ולא פסנתרן. את הפסנתר שיש בשיר הזה אני לא יכול לנגן בצורה הזו. ובאמת לא אני ניגנתי בו, גם לא כתבתי אותו. אני רק שר בו. שלחתי את הקלטות השירה שלי לקובי קלאר, שמקליט איתי בדרך כלל, והוא עשה את כל היתר. את השיר עצמו כתב בחור בשם אביתר ריפשטיין, ששלח לי כמה שירים לפני שבע שנים. השירים אז מצאו חן בעיני ואמרתי שאעשה משהו, ועבר בינתיים זמן. הוא נכנס בינתיים לאולפן, הקליט סקיצות ושלח לי אותן שוב, ושוב אהבתי. אפילו לא זכרתי את הפעם הקודמת, אבל הוא זכר, ואמר לי 'החזרת לי תשובה פעמיים, אולי תקליט את זה וזהו?'. החלטתי להכליל אותו באלבום כי אני רואה בו קשור לעניין, על פניו הוא לכאורה מאוד פסטורלי, דג שנמצא במים ולא יודע בדיוק מה שקורה מסביבו. אני מאמין שזה בסך הכל מה שקורה איתנו, כל הסיפור הקראווליות/יאכטהווילות האלה".
מתי יופיע האלבום?
"האלבום הנוכחי קצת מתעכב, בגלל שלא ברור המעמד שלי בחברת 'התקליט'. אחרי המקרה האחרון אפילו הם, שאני עובד איתם כבר 35 שנה, אמרו שהם לא רוצים לעבוד איתי. באלבום הקודם הם קיבלו בחזרה חצי סטוק, אחרי שבהליקון החליטו להפסיק להפיץ את הדיסק בטענה שהם לא רוצים להתעסק איתי כי אני נגד המדינה. יכול להיות שאפיץ את הדיסק הקרוב באינטרנט, במידה ולא אמצא מפיץ אחר. אני עוד צריך ללמוד את הדברים האלה, אבל כבר הציעו לי לעשות את זה"
ומה בעניין הופעות?
"אני הולך לפתוח מועדון, וכך אוכל להופיע איפה שארצה, איך שארצה, לא יבטלו לי הופעות ומי שרוצה יבוא לראות אותי. הביטולים הם לא עניין חדש, מאז שהתחלתי להשמיע את הקול שלי התחילו להחרים אותי, כך ששנים אני כבר חושב על זה".
Culture Agent 
להשאיר תגובה