Culture Agent

כמה דברים יש באתיופיה שהפכו אותה ובעצם תמיד השאירו אותה במרכז העולם הדרומי, האבוד, של אפריקה. ראשית כל היא יושב על צומת דרכים חשובה ועשירה, היא יושבת על מקורות הנילוס, אתיופיה רבתי יושבת על הקרן של אפריקה על שני אוקיינוסים, וכמובן על הגדה המערבית של הציר הדרומי של ים סוף, מה שתמיד היה ציר התנועה המרכזי מהודו ואסיה לאירופה, זה מה שהפך את אתיופיה לאטרקציה מדינית וגאוגרפית, מצד תיירים, שהגיעו, מצד מיסיונרים, שהשפיעו, וכמובן שמצד שליטים של מדינות, שנכשלו ותמיד נכשלו – זה מה שהפך את הממלכה האתיופית לסמל של הגזע השחור ויבשת אפריקה בכלל, אתיופיה נשארה בשלטון עצמאי לאורך כל הדורות כבר יותר מ3,000 שנה (למעט כמה שנים בודדות בתחילת המאה ה20, כשאיטליה כבשה את אתיופיה והוציאה את השליט שלה, הקיסר היילה סילאסי, לגלות.

עובדת היות ממלכת אתיופיה עצמאית, עם זיקה מסויימת ליהדות (עקב מקורותיה מממלכת שבא הקדמונית והמיעוט היהודי הגדול שהיה בה ואף שלט בה במשך השנים), העובדה שהיא היתה אטרקציה למיסיונרים, העובדה שהיא הפכה לממלכה הנוצרית הראשונה אי פעם, והעובדה שהיא היתה הממלכה הנוצרית היחידה בסביבה מוסלמית, יצרה בה הכלאה של השפעות תרבותיות שונות. להוסיף את העובדה שלשלטונות הקולוניאליים באירופה היה אינטרס מיוחד באתיופיה מהסיבות שצוינו לעיל, ובמשך שנים הן קשרו קשרים חמים עם השלטונות (לפני המאה ה20 הן היו בעיקר פורטוגזיות, בסביבות המאה ה20 הן היו בעיקר אנגליות, ובמהלך המאה העשרים אמריקאיות, עקב הפתיחות של היילה סילאסי לתרבות המערבית).

העניין המיוחד שהיה לאחרים באתיופיה, ובמשך המאה ה20 של אתיופיה באחרים, בעת שלטונו הליברלי והתרבותי של היילה סילאסי הנערץ, הפך את אתיופיה לא רק למופת לעולם השחור (ובעקבותיו מודל לפאן-אפריקאיות) של שלטון יציב וכלכלה עצמאית, אלא בעיקר למדינה האפריקאית המפותחת ביותר טכנולוגית ובעיקר תרבותית, וכך היה במשך כל שלטונו של היילה סילאסי, והמימדים תפחו והלכו במהלך שנות השישים והשבעים, כך עד להדחתו של היילה סילאסי על ידי המהפכנים, והבצורת והדיכוי התרבותי פשוטו כמשמעו על ידי השליט הקומוניסט מנגיסטו.

הסדרה Ethiopiques, שנוסדה לפני 6 שנים על ידי פרנסיס פלצטו מחברת התקליטים הצרפתית Buda Musique, מסקרת את המוסיקה האתיופית במהלך השנים שקדמו לנפילת שלטונו של היילה סילאסי, ואת הפריחה התרבותית בכלל שהיתה באדיס אבבה. מדובר בחומרים שנאספו באובססיביות על ידי פלצטו במהלך שהותו באתיופיה, במהלכן הוא אגר קטלוגים שלמים של חברות תקליטים, ושל כל פריט מוסיקלי שהוא רק מצא בשביל לתעד את התקופה, שכנראה בלעדיו אף אחד לא היה יודע עליה. המוסיקה עצמה, בתקופה ההיא, היתה מושפעת בעיקר ממוסיקה אמריקאית, שזה אומר בלוז, ג'ז ומאוחר יותר רוק'נ'רול ופאנק, אבל בכל פראפרזה שהיא היא נשארה נאמנת לכללים ולתצורות של המוסיקה האתיופית המסורתית.

במהלך 18 אוספי הסדרה עד כה הוא כבר הספיק לערוך אוספים שמקוטלגים על פי חברות תקליטים (Amha, Phillips וכו'), זמרים חשובים מהתקופה (כגון מחמוד אחמד, שהיה גם הזמר האתיופי היחיד שקיבל הכרה גם בעולם המערבי, זה היה ב86' באירופה, נוספים הם מולאטו אסטטקה נגן ויוצר ג'ז, שהטביעה שלו היתה ניכרת בחלק גדול מההקלטות בתקופה, אלמייהו אשתה שמכונה "ג'יימס בראון האפריקאי", טילהון גססה שמכונה "פרנק סינטרה האתיופי" וכו') וז'אנרים (מוסיקה טיגרית, ו2 אוספים שעוסקים במוסיקה האזמרית, הפולק האתיופי שתפס תאוצה מחודשת דווקא אחרי ששלטון מנגיסטו נפל, אוסף כזה הוא האוסף האחרון שיצא עד כה, אוסף מס' 18, שמשחזר בעצם את מה שאוסף מס' 2 עסק בו).