Culture Agent

ג'יג'י היא אג'יגאייהו שיבאבו, זמרת אתיופית פופולרית בת 29 (כיום), שכעת פועלת מניו יורק, מקום מושבו של ביל לאסוול, בדרך היא גם עברה בקניה ובסן פרנסיסקו, מקום מושב הלייבל Palm Pictures של ג'יימס בלאקוול (מ-Island) כחלק ממערך מכובד של מוסיקת עולם בלייבל (Baaba Maal, One Giant Leap וכו').

את אלבומה השני הבינלאומי (הראשון היה Ande Ethiopia, "אתיופיה אחת" מ-98') היא עדיין שרה באמהרית, אך את המלודיות המסורתיות היא משפעת, בעזרת הפקה מהוקצעת של ביל לאסוול במגוון רחב מאוד של השפעות, אלמנטים של אמביינט ("Adwa", "Nafeken") גוספל ("Abay") דאב ("Abet Wubet"), ג'ז ("Mengedegna") ופאנק ("Kahn") וכל מה שיחדיר גרוב אל המוסיקה, למעשה.

ביל לאסוול, בשנים האחרונות, החל להיות מעורב באופן אובססיבי כנראה בכל מיני הפקות משונות ודי זרות לו, חלקן ואפילו רובן של מוסיקת עולם, וחוץ מאת ג'יג'י הוא גם הפיק לרוברט מיילס אלבום אמביינט אתני מאתגר (Organik, ב-2000), ולאחר מעשה (בתחילת 2002) גם לאנג'ליק קידג'ו, הזמרת המפורסמת (באפריקה) מבנין, את "Black Ivory Soul", תוך שהוא מחדיר לכל הפקה מתורתו המוסיקלית עם ההשפעות דלעיל.

וכמו בכל אלבום בו הוא מזמין אורחים (לרוברט מיילס הוא הביא את ניטין סוואהני, טאלווין סינג, נינה מירנדה וכו', לאנג'ליק קידג'ו בין השאר את דייב מת'יוס) להקלטות האלבום הזה של ג'יג'י הוא זימן את מיטב השמות המהוללים מעולם הג'ז, בין הרבי הנקוק בקלידים, וויין שורטר על סקסופון סופרן, פרעה סנדרס על טנור וכו'.

אין כל כך ספק שהמנוף העיקרי להתקדמות שלה ולהכרה שלה בעולם המערבי, מעבר להפקה של מפיק העל, אלה השמות הגדולים ששותפו באלבומה (למרות שגם אלבומה הקודם הבינלאומי קיבל ביקורות משבחות) אך גם בפני עצמו מדובר על אלבום מופתי ממש, כי מעבר לקול מדהים הכולל סלסולים וויברציות טבעיות ביותר כיאה למוסיקה אתיופית, ומעבר למלודיות מסורתיות ויפהפיות, יש את ההפקה האלקטרונית המהוקצעת שנותנת גוון אחר למוסיקה, ומוסיפה עוד הרבה יותר לחוויית הנאת השמיעה, גם בעזרת חוברת מהודרת ומושקעת שמתרגמת את השירים לאנגלית בתוספת הסברים ופרשנויות ענייניות (וכך לדוגמה ניתן להבין שאת הקטע המדהים ביותר באלבום לדעתי, "Abay", היא שרה כשיר אהבה לנילוס הכחול האתיופי).

המסר כאן ברור: בראש ובראשונה הפקה אלקטרונית ביסודה למוסיקה מסורתית, מגשימה ומדגישה את הרומנטיזציה של הישות הפרימיטיבית ואת הפרדוקס של הריחוק הכרונולוגי בין התקדמות (ערמומיות) הטכנולוגיה לבין התום הפרימיטיבי. אבל מעבר לזה, התובנה החשובה יותר היא שהפקה מערבית לחומר מהעולם השלישי פותח צוהר לעולם הזה, למסורתו, לתרבותו, לרעיונותיו, לאנשיו ולקירוב לבבות עימם. הזמר הופך בן רגע ממבצע ויוצר לשגריר מייצג ומליץ יושר. ואם כך, ג'יג'י עושה את זה בצורה הטובה ביותר שאפשר, היא נותנת טעם של הרבה יותר אתיופיה!