Vox Populi
אמנים מבטלים הופעות בגלל שלא משתלם לבוא לארץ? אין כאן סטנדרטים ראויים? כל מי שמרשה לעצמו לירוק לעברנו בכל זאת, הם רק הדינוזאורים? ואולי זהו הזלזול ההדדי של כל הנוגעים בדבר במאורע הזה שנקרא הופעה בינלאומית בארץ? זה מתחמם ומתחמם עד שמגיע לנקודת רתיחה. קשה לי שלא לתת את 5 הפני שלי בנושא, ממרומי הממוצע השערורייתי של הופעה אחת ל- 10 ימים במשך 3 השנים האחרונות בלונדון. אני חושב: הכל מצטמצם לבעיה אחת ומהותית. קשה, אבל נכון. ניתן גם לתיקון.
:: . ::
אז למען האמת, נראה שיש התעוררות מסויימת אבל אנחנו עדיין רחוקים ממימוש הפוטנציאל. מאוד רחוקים. כמה הופעות בינלאומיות ראויות יש בארץ? רוב האמנים שמגיעים לכאן בכל זאת, נוטים חזק לכיוון המיינסטרים, בעוד הופעות האינדי מדשדשות הרבה מאחור. למה כל זה קורה? ובכן, תכינו את קולות התופים, הנה מגיעה הגרסה שלי, והייתי יכול לסכם אותה בשתי מילים ; אני טוען שהסיבה שמצב ההופעות הבינלאומיות בארץ הוא כזה, נובע מסיבה עיקרית שהרבה אנשים נוטים להחמיץ – מחסור בקהל. על מה אני מדבר? ומאיפה הבאתי את הרעיון המופרך הזה? מיד נגיע לשם. בינתיים, בואו נעבור על ההסברים הרווחים בציבור לסוגיה:
:: . ::
אמנים לא רוצים לבוא לישראל? אמנם ארצנו הקטנטונת אף פעם לא נמצאת במצב יציב מדי ועם זאת, מספיק לבחון את כמות השמות שביקרו בארץ בשנים האחרונות בשביל להבין שזאת כנראה אחרונת הסיבות לשאלה מדוע להקות לא פוקדות את הארץ יותר בתכיפות. אני מניח שכולכם תסכימו שלבנון לא במצב יותר טוב ואפילו שם מצליחים לארגן פסטיבלי מוזיקה.
:: . ::
המועדונים בארץ לא ברמה, ויש בהם סאונד גרוע? אמנם אין לנו אולמות מרשימים כמוBrixton Academy, Shepherd’s Bush Empire ואפילו לא Koko. אבל אחרי שחרשתי כמעט כל מקום ראוי בלונדון אני יכול להבטיח לכם שמעבר לאולמות כמו המוזכרים למעלה, שאר המקומות לא שונים משמעותית ממועדוני ההופעות בארץ. מועדונים כמו הבארבי, המעבדה ותאטרון תמונע עומדים בקנה אחד עם מועדונים מן השורה בלונדון בגודל ותאמינו או לא גם בסאונד ובתאורה.
כמו כל דבר שקשור בחו”ל, יש ניחוח של פנטזיה שעולה מהרעיון של הופעות בלונדון. המציאות היא שאפילו במקומות הנחשבים ביותר בעולם הסיכוי שתתקלו בסאונד נוראי, גבוה ממה שהייתם מאמינים. באופן אישי, אני מאמין שמתוך רצון להוכיח את עצמם, מועדונים בארץ יוצאים מגדרם ומשתדלים לתת לאומנים תנאים שהם לא מקבלים במקומות אחרים.
:: . ::
המפיקים שוחטים במחירים? אמנם חלק מההופעות אכן מתומחרות באופן קצת מתמיה אבל אם אי פעם תשבו ותעשו חישוב גס תגלו שרוב המפיקים לא באמת מתעשרים על גבכם. אחת הסיבות למחירים הגבוהים היא שמעט אנשים צריכים לחלוק בנטל הכלכלי של ההופעה, כלומר קהל היעד מועט באופן יחסי. מישהו אמר חוסר בקהל?
הרוב הגדול של ההופעות מתומחר בצורה הוגנת ; ראו לדוגמא את כל ההופעות בבארבי עד היום. דוגמא נוספת הם לבונטין 7 שעושים עבודה נפלאה ומצליחים להביא פעם אחרי פעם הופעות חו”ל עם ניחוח אנדרדגראונד במחירים מגוחכים לחלוטין (תציצו בהיסטורית ההופעות של לבונטין 7 ב”בוא, יא מניאק” בשביל להבין על מה אני מדבר).
ואם כבר אתם רוצים לכעוס על מישהו, תזעמו על מי שגובה מחירים מופקעים להופעה מקומית (מה הסיבה לשלם 180 שקל להופעה של בועז שרעבי לדוגמא?). עלות ההפקה מאוד נמוכה ובמקרה הזה, מישהו גוזר קופון מאוד יפה על חשבון הקהל.
:: . ::
המפיקים לא מבינים במוזיקה ומביאים רק להקות שגמרו את הסוס? נתחיל בכך שההתייחסות לגוף נעלם בשם “המפיקים” הוא שגוי מיסודו. ישנם מפיקים רבים וכל אחד מתמקד בז’אנר ופרופיל אחר. ההכללה שלהם לכדי יחיד נעשית אך ורק מתוך רצון ליצור מטרה אליה אפשר יהיה לכוון את חיצי האשמה.
באשר להבנה המוזיקלית של אותם “מפיקים”, אני חצוי בדעותיי. אמנם שוב ושוב אומנים עתיקים מגיעים לארץ אבל האם זה אומר שהמפיקים לא מחוברים לעולם? אני לא משוכנע. יכול להיות שחלקם מביאים את מי שהם מצליחים לשים עליו את היד אבל הרוב הגדול יודע בדיוק מה הוא עושה כשהוא מכוון ללהקות עבר. בראש ובראשונה לקהל מבוגר יותר יש יותר כסף – עצוב אבל נכון. אבל מעבר לסעיף הכלכלי, לא נעים להודות, ישראל תקועה בניינטיז. לחלוטין (ועל זה אולי אפרט בפעם אחרת). MGMT ממלאים אולמות הופעה אחרי הופעה בלונדון, אמנם לא במקומות ענקיים, ועדיין, מה שחם בעולם עובד פה חזק. כמה אנשים יבואו לראות אותם בארץ? 100? 200? ואם זה המצב, אין ברירה ל”מפיקים” אלא ללכת על להקות דאשתקד כדי להבטיח שיצליחו למכור מספיק כרטיסים. מישהו אמר חוסר בקהל?
אין לי כוונה לצייר תמונה ורודה ולומר שאין שום אמת מאחורי כל אחת מהטענות למעלה. ועם זאת, אני טוען שאלה הן יותר סימפטומים מאשר הסיבות האמיתיות. הסיבה שמחברת בין כולן היא העובדה שאין מספיק קהל להופעות בכלל והופעות אינדי בפרט.
:: . ::
אז למה אין מספיק קהל להופעות? הנה כמה סיבות שיכולות להיות הסבר:
התרגלנו לא להוציא כסף על מוזיקה. כעם שמככב בטבלאות הפיראטיים, אם כבר יבחרו ישראלים להוציא כסף הם יעדיפו להשקיע אותו במשהו חומרי, משהו שנשאר איתם לזמן רב יותר מאשר חוויה נדיפה של ערב אחד. קשה לשכנע מישהו שהוצאה של 150 שקלים להופעה היא ראויה. כמעט בלתי אפשרי להעביר את החוויה הבלתי נשכחת של הופעה חיה מבלי להיות שם. אמנם, 150 שקלים הם עדיין אחוז יחסי גבוה יותר ממשכורת המינימום בישראל מאשר בשבדיה, בלגיה או אנגליה אבל את המצב הכלכלי במדינה יהיה קצת קשה לשנות. אם אנחנו רוצים הופעות נאלץ להעלות אותם ברף סדר העדיפויות בחיינו. אני לא רוצה להכנס לאנשים לכיס, אבל עד יד על הלב, רוב המתלוננים על המחיר לא יהססו לרגע לצאת לערב שתייה עם חברים ולסיים עם חשבון דומה על בירות, ויסקי ושוט של ייגר לקינוח. כשמגיע נושא ההופעות, נראה שאנשים מתחילים להתכווץ כאילו מדובר בלקנות דירה.
אף אחד לא מקשיב לנו. לצערנו, אף אחד לא שואל אותנו את מי היינו רוצים לראות. נראה שיש נתק בין “המפיקים” לבין הקהל (כן, אולי יש בזה משהו). הם בוחרים להביא אומן כלשהו ואז כוססים ציפורניים בציפייה לראות איך מכירת הכרטיסים מתקדמת. אנחנו, מצידנו, שוב מאוכזבים שלא קיבלנו את האומן שרצינו ומצביעים ברגליים. אם חשבתם שאני טועה מקודם לגבי ההערכה שלי לגבי MGMT העובדה הפשוטה היא שאין שום דרך לבדוק את זה. ואם אנחנו לא מסוגלים להעריך את כמות האנשים, לא נוכל לצפות ממפיק שיקח סיכון מיותר שכזה.
:: . ::
אז מה עכשיו? אמרתי את כל מה שאמרתי, איך גורמים למציאות להשתנות? איך גורמים לאומנים צעירים, עדכניים יותר להגיע לארץ? איך גורמים לתרבות מוזיקלית של הופעות לחלחל? יש דברים שלא בכוחנו לשנות – עלות ההפקה של הופעת חו”ל, המצב הביטחוני והכלכלי בישראל – קטונתי מלדעת איך לשנות את פניה של חברה שלמה, אבל כשמדובר בקהילה מצומצמת יחסית, פעמים רבות יש נטיה טבעית של אותה קהילה ליצור לעצמה אלטרנטיבה ולפצות על החוסרים. אנחנו יכולים לשבת ולחפש מי אשם, או לחלופין אפשר לחשוב על מה ניתן לעשות בשביל שיהיו הופעות יותר רלוונטיות, במחירים יותר שפויים ואולי אפילו במקומות מוצלחים יותר. כמובן שלמפיקים ולמועדונים יש אחריות אבל באיזשהו אופן גם אנחנו בתור קהל נושאים באחריות מסויימת.
:: . ::
מה נותר לעשות? אם אתם אוהבים הופעות, פשוט תמשיכו ללכת אליהם. תהיו סקרנים. לכו גם להופעות שאתם לא מכירים. לפעמים זו הדרך הטובה ביותר לגלות להקה זרה לכם שהולכת להיות הדבר שהכי תאהבו בשנה הקרובה. הפיצו את המוזיקה שאתם אוהבים. גררו חברים להופעות של אומנים שהם לא מכירים. הגררו אחרי חברים להופעות שאתם לא מכירים. צרו קהילות מוזיקליות שאם יהיו בעלות נוכחות, יגרמו להופעות מז’אנר מסויים להגיע. דוגמא טובה היא ההופעות של And One ו-De\vision שקרו בזכות קהילה מגובשת של הליין האלטרנטיבי.
:: . ::
כל מה שכתבתי נשמע מעט מדי? חסר השפעה? לא מהפכני? יכול להיות, אבל שינויים שכאלה קורים לאט וצריכים להתחיל ממשהו. מספיק שיהיה מישהו אחד שיקשיב לקול שתייצרו והשינוי שיתחולל יכול להיות מורגש.
פוסטים קשורים, או משהו כזה
טאגים: גלובליזציה, הופעה, הפקה, מפיקים, סטנדרטים בינלאומיים, תלונות, תרבות ההאזנה, תרבות המוסיקה, תרבות המועדונים, תרבות הפופמדור: כתבות ומאמרים , 1,172 צפיות ; פורסם על ידי שחר ברטשטין בתאריך 15/August/2008
ניתוח יפה ומחובר למציאות
טוב, אנחנו כבר דיסקסנו את העניינים האלה, אבל בכל זאת
לגבי להקות אינדי, זה ברור שיש קהל די קטן ומצומצם. אפשר לחבר את זה לחוסר בתרבות המוזיקלית הכללית שיש בארץ ולתרבות הגלגלצית בעיקר. אם שיר של MGMT יכנס לגלגלצ, יוכלו להגיע גם 1000 איש להופעה שלהם.
אבל אחת הבעיות לדעתי זה היח”צון של ההופעות. בגלל המצב הלוקה, אי אפשר לפרסם כמה שלטי חוצות בתל אביב ולצפות שהקהל יבוא באורח פלא להופעה. צריך להתאמץ יותר. לא יודע מי היה אחראי על ההגעה של הבלאק ליפס לארץ, אבל בשביל להקה כל כך קטנה ואנונימית עשו סביבם כל כך הרבה רעש ונראה שהגיע מספיק קהל לראות אותם. אפילו אני לא תכננתי לראות אבל נכנעתי בסוף לשצף במדיה והלכתי. בלונד רדהד שהיא די אנונימית כמעט ומלאה את ההאנגר ואז גם את הבארבי. גם סביבם עשו המולה, זה לא שיש להם איזה להיט שכולם מכירים.
עכשיו, יש מלא להקות שהן לא אינדי והן לא דינוזאורים, להקות שיכולות לגרוף קופות ולא מביאים אותן לארץ. תביא את קולדפליי לארץ ותוכל לעשות אירוע ענק בפארק הירקון. אפילו מיי כמיקל רומאנס ימכרו אלפי כרטיסים. מה עם הרכבים כאלה? למה הם לא באים?
למה האחרונים תמיד בסוף, או למה הסיכה החסרה תמיד הכי חשובה (כשרוצים לשדך כמה דפים) ולמה אין הופעות , והתשובה … כי אין קהל (כמו שציינת בשתי מילים).
אבל, חסרה לך שאלה … למה אין קהל ?
וזו לא טענה מופרכת כמו שציינת .
קל להתלונן על תרבות, על גלגלצ וכו’.
אף אחד לא העלה את הרעיון ההזוי, עד כדי מופרך ומטומטם, כי בעצם מוזיקת האינדי היא על הפנים ממש.
זו הסיבה.
ואם אתה חושב אחרת, הרי שיש 1000 אחרים שלא כמוך.
ומה הכי מרתיח ? שאתה תגיד שהם לא פתוחים, לא תרבותיים, גלגצניקים, מיינסטרימים ועוד.
אתה אף פעם לא בדקת מי הם ה 1000 האלה.
אכן יש ביניהם, כ 28 גלגלצניקים, וכן כ 12 לא תרבותיים.
אבל יש 800 שאתה לא מכיר בכלל.
יכול להיות שכולם משתייכים לשתי הקטגוריות שציינתי. אולי.
מול ה800 האלה, הבלתי מזוהים, מונח בפנינו, משהו נעלם פחות. המצע האינדי.
מה ? כל כך קשה לראות שבאמת מדובר בחרא מוזיקה.?
הפרדוקס הוא, שכאשר יש 3 אנשים בהופעה של נניח דני הדר ,אז ניתן לדבר על “אינטימי” , “מיוחד”, “כוסאוחתו הגלגלצניקים” , וכמובן “למה אין קהל” ושאר פזמונים ידועים.
תאר לך שהיו 1000 אנשים בהופעה שלו? איזה שעמום פורעני היה מתרחש שם. נניח היו באים 3000 איש לראות הופעה של עמיר לב ?
הרי כל אותם פרמטרים מקלים היו נעלמים, והיית רואה איך אותם 20 איש שאילו היו בהופעה לבדם, אפילו הם היו מתלוננים בסיטואציה של המונים בהופעה.
זה לא קורה כי, זו האמת.
ככה זה צריך להיות.
זו המציאות הנכונה.
למרות שתמיד המיעוט (האינדי) למשל יתלונן.
מותר להתלונן.
כנראה גם זה ככה צרילך להיות.
אבל,
המסקנה היא פשוטה חברי
המוסיקה היא פשוט לא טובה.
האינדי (יש הקוראים לו אלטרנטיבי) פשוט עבש, יבש, מחוסר כישרון, מרובה תלונות, מרובה שחצנות וטרוניות על המיינסטרים או כל דבר אחר.
המוזיקה פשוט לא טובה.
כיף לדבר עליה, כיף לספר איך אתה מיוחד והיית בהופעה נדירה לאנשים מיוחדים, אבל תכלס, ת’אמת, אתה יושב כל היום ושומע את עמיר לב? את מידנייט פיקוקס? , את התפוחים…
לא תמצא אפילו יוצר אחד מהם שיהווה הסכמה בקרב אותם מיעוט של קהל אינדי.
אתה אפילו לא תמצא שיר כזה שנחקק בזיכרון.
אין כזה.
ולא סתם אין כזה.
כי פשוט אין אחד ששווה להיות כזה.
אם היה , היינו מוצאים אותו שנינו.
תשים לב גם, איך שכל כוכבי האינדי מלפני שנה נעלמו, או במקרה הטוב, נכחדו.
כלום, לא נשאר.
לא בפועל, לא בסימבולי ולא בזיכרון.
נשארו רק מספר בלוגרים ממורמרים שעוד מנסים בטוב ליבם ומרצם למנף משהו, לעזור במשהו, או סתם לשפוך ולהשתפך על משהו.
נשארו רק התלונות, וכמו תמיד, בעוד זמן מסויים, יתחילו להתפתח מיתוסים שרק הדור שלא ידע את התקופה, אולי, אולי יתייחס לזה.
אנשים לא פראיירים.
@ג’ודוקא איפון:
באמת שאין לי מושג על מה ביססת את הטענה האווילית שאינדי זאת חרא של מוזיקה. אני גם לא בטוח עד כמה הדברים, כפי שבחרת להציגם, ראויים באמת להתייחסות. רק אומר שנכון להגיד שבז’אנר הערטילאי הזה אתה נדרש לא פעם לברור בקפדנותמ בין הרבה מאוד זמרים ולהקות (הרבה יותר מכפי שתידרש בז’אנרים “ברורים” יותר כמו פופ, רוק קלאסי או ג’אז), אבל האוצר שאתה מגלה בו לאחר כל שיטוט\חיפוש כזה הוא על-פי רוב שווה יותר (וכן, גם מתוחכם ורב כישרון יותר) מרוב הדברים שמסתובבים ונמצאים בקלות במיינסטריים.
אבל זה ויכוח דבילי בעיקרו. בוא רק נסכם ששחצנות בסצנת האינדי-אלטרנטיבי ישנה, והיא מצערת אך טבעית (ואולי בלתי-נמנעת?), אבל זה לא אומר שום דבר על האמנים הרבים שנכללים בתוכה ויש להם הרבה מאוד מה להציע.
מה שנחמד, שלעולם, אבל לעולם, הודעה נגדית לאנשי אינדי תתקבל.
היא לעולם (אבל לעולם) תהיה דבילית (הויכוח, אה כן, הויכוח) , מטומטמת וכו’, … כמו מאזיני המיינסטרים
אז, אני כאן , לא בוויכוח, רק עוד זווית.
אותו יוצר, אחד מ1000 שכן יש לו להציע משהו ,אני מסכים. יש כאלה. טבעי.
הבעיה, שבאופן לא מובן, תמוה, בלתי אפשרי, תמיד מתלוננים על כך שהעולם (ההוא מהמכנה המשותף הנמוך) פיקשש את ה 999 הנותרים שהם אינדי אייייכותי סו קולד.
אין מצב.
אני אומר לך , האינדי בארץ פשוט חרא משמים.
והתלונות שלך , אינם אלא מוכיחות את זה , כמה שזה יהיה לא נעים ועצוב.
אין קהל , כי פשוט אין למה.
מה לא ברור כאן ?
אתה מנתח ניתוחים יפם ומנומקי וכו’.
אבל, אותם אלף אנשים, הנקראים קהל פוטנציאלי, אינם מתואמים.
כל אחד מוצא עצמו פנים אל פנים מול מוזיקה נתונה. וכולם, או כמעט כולם, באופן עצמאי החלטו שהם לא באים.
המכנה המשותף ההגיוני היחיד הוא לא רקע, קב”א, היסטוריה, תרבות או גיל.
המכנה המשותף המיידי הוא המוזיקה. האינדי הזה.
איך אפשר לא לקלוט את זה.?
המוזיקה לא טובה.
הערכה שלי, לא יתכן קהל, מעבר למה שיש, ליוצרים כדוגמת דני הדר (עימו הסליחה)
אין , ולא יהיה אחרת.
@ג’ודוקא איפון:
שים לב שביורק היא לא אינדי וגם לא פיפטי סנט, שאכזבו במכירות הכרטיסים (ביורק נאלצה לוותר). הבעיה היא לא שבארץ לא אוהבים אינדי או אוהבים אינדי גרוע - וחוץ מזה, ברור שאינדי הרבה יותר זול להביא ולכן הסיכון הכספי הוא קטן. הבעיה לא קשורה לאינדי בלבד, אלא למוסיקה לועזית בכלל. הבעיה היא בכל זאת בתרבות המוסיקה בארץ. והבעיה היא אכן בגלגלצ. או בעיקר בזה שהיא התחנה הארצית היחידה שמשדרת מוסיקה מאז שרשת ג’ הלועזית נסגרה ואף אחד כמעט לא לקח את המושכות כדי לקדם את תרבות המוסיקה בארץ. רדיוס היא כיום התחנה היחידה שמקדמת את התרבות הזאת הלכה למעשה. אבל אין לה תפוצה ארצית והיא תחנה מסחרית ולא מסובסדת על ידי המדינה, כך שעם כל הרצון הטוב היכולות שלה מוגבלות, והיא ריאלית ופרגמטית מאוד.
אבל אני לא מאשים את גלגלצ, גלגלצ לא אשמים. אין פה אשמים מסויימים, אם אני מניף אצבע אז זו אצבע כללית כנגד התקשורת בארץ. התקשורת בארץ שמרנית, לפחות התקשורת הממוסדת, זו שמייצגת את הדעה של השלטון. השמרנות הזאת מתבטאת מן הסתם גם בעריכה המוסיקלית ומחלחלת אל תרבות מוסיקה שמרנית מאוד.
פעם זה לא היה, פעם היתה לתרבות הזאת אוטונומיה, והיא היתה ליברלית בהרבה. לא בא לי לעשות עכשיו אידאליזציה של רשת ג’ הלועזית, אבל בפועל רשת ג’ הלועזית קידמה את תרבות הפופ והמוסיקה בארץ. בזמן קיומה של רשת ג’ הלועזית יכולת לראות פה מדי שנה אמנים בסדר גודל של מדונה ומייקל ג’קסון, היום זה לא היה יכול להיות. הם לא יבואו לא כי לא אוהבים אותם בארץ אלא פשוט כי התרבות כאן לא יכולה לקלוט אותם, אמני-על הם גדולים מדי עלינו בגלל הזנחה. ואת ההזנחה הזאת אפשר לתקן. כמובן שכל אחד ואחד מאיתנו, אבל גם על ידי גוף אחד גדול מעלינו. זו דעתי, התקשורת אשמה. תקשורת היא גם יחצנות והפקה באופן כללי. הם כולם קשורים לכולם.
בעניין ההשפעה של תרבות מוסיקה שמרנית (ומחסור בהאחדה) על טעם מוסיקלי קולקטיבי ועל היצירה בארץ, אתה יכול לקרוא את מה שלטוני פיין היה להגיד בעניין. אני מאמין שאכתוב על זה בקרוב עוד הרבה.
ג’ודוקא איפון:
קצת מגוחך לכלול להקה כמו התפוחים שממלאים את הקומפורט 13 כל הופעה שלהם בארץ, ומילאו אולמות גדולים אף יותר בלונדון, כלהקת אינדי (אני בכלל לא מדבר על האם הם טובים או לא).
בכלל קצת מוזרה ההשתלחות הזו במוזיקת אינדי. ולא ברור לי כל כך איך היא קשורה לפוסט.
שחר:
אני חושב שיש עוד דברים לעשות מלבד “להמשיך ללכת להופעות”. את הסקרנות המוסיקלית שלי אני מטפח באמצעות רפיד-שר ומגה-אפלואד. לא נראה לי שאני צריך ללכת להופעה ב-150 שקל אם זה לא אמן שהוא מיי קאפ אוו טי. ולא בגלל שזה 150 שקל, אלא בגלל שזה לא מיי קאפ אוו טי. אני חושב שהפתרון נוגע לנקודה אחרת שאתה מעלה. אכן יש נתק בין המפיקים לבין הקהל.
). לא שזה תמיד עובד כן? מיי קמיקל רומנס ופרל ג’אם הן דוגמאות לעצומות שלא הצליחו. אבל ברגע שהיה ברור שיש קהל המפיקים ניסו בכל כוכם להביא את הלהקות, ואם זה היה אפשרי אני מניח שגם הלהקות הללו היו מגיעות.
אל תבין אותי לא נכון. אני לא חושב שכל מפיק צריך להתנתק מהטעם האישי שלו ולהביא את מה שהקהל דורש. אבל אם אני שואל את עצמי בתור קהל, איך אני יכול לקדם הופעה של אמן שאני אוהב, אני מסתכל על מועדון המעריצים של טוקיו הוטל בתור השראה. אלה חברה רציניים! אל תתנו למפיקים לעבוד עליכם. הם אלו שהביאו אותם לארץ ולא שום מפיק. הם הפיצו את עצמם כמו משוגעים עד שהם השיגו מספיק תשומת לב (בדרך הם כמעט הרסו לנו את האתר
@יובל שקד:
הכל טוב ויפה, רק דבר אחד קשה לי להבין: איך במועדונים יכולים להביא תקליטני על בכזאת קלות, ומגיעים לכל מסיבה 1000 איש? (המחירים אותם מחירים, 100 ש”ח) למען האמת איך יגיעו למסיבה 1000 איש גם אם לא מדובר בטיאסטו אלא סתם בתקליטן חצי אנונימי שרק אלה שבאמת מתעניינים מכירים אותו ושאר ה-950 ערסים באים סתם כדי לדפוק את הראש? תשובה: כי תרבות המועדונים בארץ מטופחת יותר מתרבות ההופעות, כי ערסים באים כדי לצאת ולהנות ולא עושים חשבון אם כן קאפ אוף טי או לא קאפ אוף טי. את החשבון הזה הם עושים שעתיים אחרי שהם בתוכו והם מתחילים להתבאס למרות שהם לא מבינים למה. הם באו לרקוד נצחונות, מה אתה שם להם עכשיו מינימל? הם התבאסו אבל יבואו שוב בפעם הבאה שיגיע איזה תקליטן הולנדי עלום.
תקליטן-על זה אולי זול יותר להביא, אבל יחסית ללהקת אינדי זה אותו הדבר. גם תקליטן צריך ציוד, גם תקליטן צריך מלון, גם מסיבה צריכה יחצנות לא נורמלית, גם מסיבה צריכה תדמית חיובית בקרב קהל היעד שלה. ההבדלים הם א מה שאמרתי לגבי התרבות, ו-ב שלקהל היעד יש נוכחות באינטרנט. הפורומים של אטרף, לילה, FXP, פרש, אפילו ישראל אנדרגראונד שנחשבת קהילה יחסית קטנה (אבל מגובשת מאוד). מה יש למוסיקת האינדי? את פורום מוסיקה אלטרנטיבית בוויינט?! אז אולי בגלל זה הביאו את הבלאק ליפס, בלונד רדהד ודוונדרה בנהארט שהיו מאוד פופולריים שם.
וכאן אני חושב על זה מהיבט אחר: לאנשים שמפרים את הדיון בקהילות האלה יש בהחלט השפעה. החל ממנהל הפורום ועד לטרול הנודניק ביותר. המפיקים מסתכלים בפורומים האלה ורואים מי אוהב את מה. סביר להניח שאם היה באזז על להקה מסויימת היו מביאים אותה בארץ. שחר צודק.
זה נכון שרק אומנים שאוזכרו בפורומים המתאימים יזומנו להופעות כאן.
אבל הנה הזמינו את דבנדרה, הזמינו את בוני פרינס בילי, הזמינו את את LOW , רג’נה ספקטור ואולי עוד מישהו, כולם בגלל איזכורי הפורומים, אבל זה מאוד מאוד דליל, לא השאיר שום עקבות ולא טחפת טעם לעוד. ואם היו 100-300 קהל פוטנציאלי, או קיי, אבל הפוטנציאל נגמר.
לגבי האינדי בארץ ,המצב עוד יותר חמור, כי כמו שציינתי, וזה גם מתבטא בפורומים, יש מן זיווגים בין 1-4 אנשים שהם הקהל, שמאזכרים 1-4 יוצרים (החביבים עליהם) ,שהם היוצרים, ואין לזה שום תנופה. וכאמור, אין מסה קריטית של מכנה משותף בין אנשי הקהל כך שהפורומים מאוד מטעים.
אני חושב ,בפשטות ולעניין, בלי הרבה תיאוריות, שהמוזיקה (אינדי בארץ) על הפנים.
מעניין למשל מה יקרה עם LOW אוטוטו.
@ג’ודו’קא:
נראה לי שניצלת את הבמה הלא נכונה כדי להתאוורר ולהוציא את מה שיש לך בבטן לגבי אינדי ישראלי. אני באמת בסדר אם זה שאתה חושב שאינדי ישראלי מחורבן (ובמידה מסויימת, אני יכול אפילו להעלות טיעונים מצדדים) אבל הפוסט התייחס להופעות חו”ל בארץ - מה בין זה לבין מה שכתבת?
עוד כמה משפטים שרציתי להתייחס אליהם:
“שאתה תגיד שהם לא פתוחים, לא תרבותיים, גלגצניקים, מיינסטרימים ועוד.” - אתה כנראה לא מכיר אותי, אני בעד מוזיקה באשר היא ולא נכנב למלחמות יוקרה או עליונות תרבותית. העיקר שתרבות ההופעות תהיה מושרשת. בדיוק כמו הדוגמא המעולה שאבי נתן על תרבות המועדונים.
“למרות שתמיד המיעוט (האינדי) למשל יתלונן.” - אין פה תלונה אלא נסיון למצוא דרך להפוך את המציאות לרוויה יותר בהופעות. אני מסכים שלשבת ולבכות יחד לא יקדם אף אחד לשום מקום.
אז הנה אתגר בשבילך - במקום לחרוץ את הדין של אינדי הישראלי ובאשר הוא ולהיות נביא הזעם, בוא תגיד איזה 5 אומנים בינלאומיים (שים לב שלא אמרתי אינדי) אתה היית רוצה לראות ומה אתה חושב שצריך לעשות בשביל שם יבואו לפה.
[...] הכרטיסים להופעה הרביעית(!) של דיפ פרפל בישראל הולכים ואוזלים. בן שלו מנסה לפצח למה דווקא הם הצליחו היכן שרוב ההופעות המיובאות לארץ נכשלו. מונוקרייב מנסה לעמוד על סיבות הכשלונות של כל השאר – איפה הקהל? [...]
כבר בפיסקה השניה הודגשה הבעיה הגדולה שלנו בארץ הקודש, כצרכנים פוטנציאלים של מוזיקה, אם מהסוג שרוקדים אליה ואם מהסוג שדורש נפנוף מציתים באוויר. כשסיימתי לקרוא את המאמר הבנתי שהגורם למחסור בקהל (לפחות כפי שאני רואה אותו) נעדר לחלוטין.
לא מדובר בהתעלמות מרצון הקהל. ההיפך הוא הנכון. מעט המפיקים המצליחים בארצנו הקטנה הגיעו למעמד זה בזכות היותם קשובים לרחשי הקהל שכ-ן קיים ומוכן לצאת מהבית להופעות
הבעיה האמיתית היא שטעמו של הקהל המקומי שונה בתכלית מזה של הקהל האירופאי (כמו גם האמריקאי, אולם אני מאמין שלא הוא המפתח במשוואה). חינוך מוזיקלי קלוקל ומוגבל בעשור האחרון גרר תוצאות מזעזעות. דור בליינים וחובבי מוזיקה באשר היא נעלמו מהשטח, ואת החלל שנוצר לא תפסו הדור הבא של מביני הענין, אלא דור רדוד מוזיקלית ורעיונית, שאין לו ענין אמיתי באותן ההופעות שהיינו רוצים לראות…שלא לדבר על תרבות ה”חינמים” שהפכה מכירת כרטיסים להופעה למטלה קשה מנשוא
מי האשמים? כמי שחי ונושם את סצינת המועדונים הישראלית כבר עשור, ומתוך הנחה שהבעיות בתחום זה דומות לאלו מעולם ההופעות מהסוג השני (אלו שלא דורשות דיג’יי, אלא זמר ו/או להקה) - אני מאשים את הקברניטים ומכתיבי הדרך באשר הם. בעלי מועדונים, מקימי ליינים, מפיקים בסדרי גודל שונים כמו גם העיתונות הרלוונטית.
אשמתם היא בכך שלא טרחו להחדיר ענין בדור המתהווה, ובחרו להתמקד בדור ההולך והנעלם של הבליינים, לרוב מתוך כוונה לסחוט כמה שיותר “כסף בטוח” כשמחשבה לטווח הקצר והבינוני מובילה אותם. התוצאה היא שדור הבליינים העכשווי מחפש את הישועה במקומות “אחרים”, וכאלה שאינם נמצאים בהכרח בחוד החנית התרבותית. אפשר לומר שאמנות השוליים פורחת, אולם גם אותה לא משכילים בארץ למנף בצורה כזו שתהפוך לגורם מוביל בתחום האמירות התרבותיות
כשזה מגיע לשאלת “ומה נעשה עכשיו?”, לצערי אין לי פתרון ראוי….אם היה כזה - הוא היה מיושם כבר לפני מספר שנים. אני מאמין שהסצינה באשר היא (ולא רק סצינת המועדונים) מתכווצת כיום לגודלה המקורי, כפי שהיה בטרם תקופת הזוהר של סוף שנות ה-90. אם רק יקומו מספר אנשים חדורי אמונה וגב כלכלי עמיד ואמיד, אולי נזכה לראות סוג של פריחה מחודשת…אולם נותרתי בתהייתי…האם הקהל הצעיר ישכיל לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים
רק הזמן יגיד
אינדי/ישראלי/פורום/אלטרנטיבי/מיעוט קהל … כל אלה מקושרים טוטאל מבחינתי.
להקה טובה, שירים טובים מול קהל יעד יעשו את העבודה.
לא משנה חדש/ישן/דינוזאורי/אינדי/ישראלי/בינלאומי.
לגבי אינדי בארץ ובחו”ל - אין סחורה.
ההבדל בין קובי פרץ לאומן אינדי ישראלי הוא בזה שלקובי פרץ יש קהל מסויים (וכמות גדולה, מה לעשות) שמגיעים, גם בלי רעש ברשת.
לגבי יוצר אינדי, יש הרבה רעש ברשת, שקהל היעד (המועט כאמור) תמיד דואג לשמוע, ולמרבה הצער גם חושב שהרעש חורג מתחום הבלוג או שני בלוגים.טעות.
לגבי 5 אומנים, זה עניין של טעם אישי.
דחיפה וכו’ לא ממש עוזרת למפיקים כיום.
מפיק צריך לעשות סקר שוק (לא סקר פורומים) ולראות איפה הקופה.
מקרה סגול כהה הוא פנטסטי.
ואני אומר לך, לא יהיה איש אלטרנטיב שמכבד את עצמו, שלא יזלזל בתופעה.
אז נראה לי שמפיק צריך לעשות סקר שוק.
אני לא יודע איך אחר כך מקדמים את זה.
אין לי כלום נגדך חלילה.
אני חושב שהנימוקם היפים, סטו יותר מדי לצדדים, מבלי לשאול מילה על המוזיקה עצמה.
אני מסכים לחלוטין עם שחר שהבעיה היא בקהל. על פי הרושם שלי (ושחר ממקום מושבו יכול בוודאי לסתור או לאשר את טענותיי) יש שתי גישות של קהל חובב מוזיקה - זאת האמריקאית, שמחלקת כל דבר לקטגוריות וסצינות וזאת הבריטית, בה הגבולות הרבה יותר רופפים והקהל הרבה יותר פתוח. אנחנו שייכים, בגדול, לגישה האמריקאית, רק שבהתאם לגודל האוכלוסיה, רוב הסצינות אצלנו זעירות וחסרות כוח כלכלי אמיתי. אמנם יש סצינות מסויימות (המאטליסטים בעקבות החיזוק של העלייה מרוסיה ולאחרונה גם חובבי הרגאיי), שהתגבשו מספיק על מנת להביא שפע של אמנים בעלי שם, אבל לפחות בכל מה שנוגע לאינדי המצב כנראה די עגום (למרות שבמגמת שיפור). רוב האנשים בארץ שייכים ל”רוב הדומם” - זה שמקשיב לשירים ברדיו, ואוהב את חלקם, אבל לא מעמיק מעבר לזה - אנשים שאפילו לא יכולים להיחשב כ”חובבי מיינסטרים” (כמה חובבי מיינסטרים אמיתיים אתם מכירים? כאלו שלא רק מאזינים למה שגלגל”צ טוחן להם, אלא חופרים באינטרנט בחיפוש אחרי להקות ואמנים ומוזיקה - ויש גם המון מיינסטרים בעולם שלא משמיעים בגלגל”צ). במדינה עם גודל אוכלוסיה כמו של ישראל, כדי ליצור סצינה אמיתית צריך “בריטניזציה” מסויימת - להפוך את ההליכה להופעה לבילוי יומיומי וטריוויאלי - לא הצהרה תרבותית רבת משמעות, אלא סתם אופציית בילוי על ציר המסעדה-פאב-לשבת אצל חברים.
ובנוגע למה שגיא אמר על “אנשים חדורי אמונה וגב כלכלי עמיד ואמיד” - אם צריך נדבנות כדי לקיים סצינה, כנראה שהיא לא צריכה להתקיים בכלל, אף אחד לא נכנס לעסק הזה כדי להרוויח בוחטות (למרות שיש סיכוי טוב שבלונד רדהד, לדוגמא, הניבו רווח נאה למפיקים) - אבל אי אפשר לצפות שאנשים ישפכו כסף על קהל שלא מזיז את התחת כדי להחזיר להם את ההשקעה, גם אם הם יכולים להרשות לעצמם את זה.
@נמרוד:
אני באמת לא מבין איך הקהל יכול להיות הבעיה.
באמת. יש פה משהו קצת עקרוני. הרי הקהל הוא זה שעבורו אמורה להתקיים ההופעה לא? אז איך יכול להיות שהוא זה שבעייתי? זה קצת נראה לי כמו שסוני יאשימו את הקהל האמריקאי בכך שהוא מעדיף את הווי על גבי הפלייסטיישן (ואני מצטער על עולם המטאפורות - לאחרונה קניתי קונסולה). הקהל לעולם לא יכול להיות “הבעיה”.
עכשיו בנוגע לסצינת האינדי. האמת אני חושב שדווקא הדוגמאות שאתה מביא בנוגע לסצנות האחרות מדגישות בדיוק את הבעיה בסצנת האינדי. אני חושב שסצנת האינדי תקועה במין מלכוד 22 שכזה (או לפחות סצנת האינדי בארץ).
מצד אחד - לאהוב מוסיקת אינדי אומר לסלוד ממיינסטרים, לגבש טעם מאד אנדווידואלי ואיזוטרי ולזלזל (אני מגזים) בכל מי שלא מכיר את הלהקות שאתה אוהב וכו’. כל הדברים הללו יוצרים קהילת אינדי לא מגובשת מבחינת טעם ו/ואו התנהגות. יש זרמים פנימיים, יש העדפות. ויותר מזה, ההתפלגות הזו היא חלק מביטוי מסויים של האינדווידואליות של המאזינים. בקיצור, להקשיב לאינדי זה בדיוק לא להיות חלק מעדר כלשהו. או מקהילה של ממש.
מצד שני - קהילה זה בדיוק מה שצריך בשביל להביא הופעה על רמה. אבל אם אנחנו מוותרים על כל המאפיינים של האינדי בשביל זה - אז זה קצת הורס לא?
בכל מקרה, זה הניתוח שלי בתור מישהו שהוא לא חלק מהקהילה הזו. והכל נאמר ברוח טובה ועם הרבה כבוד והבנה לאמני ומאזיני אינדי באשר הם.
יובל - בוודאי שייתכן שהקהל הוא הבעיה. הדוגמא של הווי מול הפלייסטיישן היא לא כל כך טובה, כי הכשלון של הפלייסטיישן הוא מול תחזיות שוק ריאליות. אבל ממש כפי שסרטים זרים לא מצליחים בארה”ב (כיוון שהקהל שמרן, אגוצנטרי, ולא מוכן לקרוא כתוביות) וגם כדורגל אף פעם לא הצליח להיקלט בארצות הברית (ויש תלים על תלים של מחקרים מדוע) - בכל חברה יש מוצרים שפשוט אין להם שוק מספיק על מנת להצליח. זה לא שהקהל “אשם” - הוא פשוט לא מעוניין במוצר (וזכותו). כמובן שאת האמריקאי הממוצע הדברים האלו לא מטרידים - אבל אם אתה אמריקאי וחובב קולנוע זר או כדורגל אתה עשוי למצוא את עצמך מתוסכל בספריית הוידאו או מול ערוץ ESPN. אז ממש כפי שאוהדי כדורגל מנסים לדחוף את הספורט בארה”ב (וזוכים לאט לאט להצלחה), כך גם חובבי המוזיקה כאן מנסים לדחוף את הסצינה קדימה, ומתמודדים עם קהל אדיש.
ובנוגע לנקודה השניה - אכן יש פה מלכוד. אני לדוגמא מעדיף את האינדי האמריקאי על זה הבריטי - כיוון שהאמריקאי מראש מוותר על הזרם המרכזי, הוא מרשה לעצמו להיות יותר ממוקד ו”חריף” - האינדי הבריטי הוא יותר מטושטש ומעודן (ממש כפי שהמיינסטרים הבריטי הוא הרבה פחות וולגרי והרבה יותר איכותי בעיני) - הגבולות בבריטניה נראים פשוט הרבה יותר מטושטשים. אבל במדינה בגודל של ישראל סצינה אליטיסטית תמיד תהיה קטנטנה ולא כלכלית בעוד שתרבות מוזיקלית גמישה בסגנון “בריטי” יכולה להיות משגשגת הרבה יותר.
כל התשובות נכונות,
חובבי האינדי הם ברובם מוזיקאים מרוששים שהולכים רק להופעות של חברים שלהם כדי שחברים שלהם ילכו להופעות שלהם והחברות תמשיך לשגשג, גם אם היו בארץ עשרות אלפי חובבי אינדי, זה היה בדיוק אותו הדבר, השכבה הכלכלית הזו בפירוש לא מזכירה את השכבה הכלכלית של הוריהם של האינדים=הקהל של דיפ פרפל.
הוריהם של האינדים גידלו אותם כמעמד סוציו אקונומי גבוה, לאחר שיסיימו האינדים את המרד הקטן שלהם, הם ילכו ללמוד, לעבוד ולהתברגן, עוד שלושים שנה יופיעו להקות האינדי האהובות עליהם במדינה זו ממש ומי יגיע? “ילדי האינדי” לשעבר.
ואני מבטיח שזה יהיה רווחי עבור כל הצדדים.
@עידו הראל: זה לא נכון לדעתי. כלומר, יש בזה חלק מן הנכון: בעולם האינדי יש בהחלט נטוורקינג ויחסי הדדיות, ככה זה בחיים. אבל לך תסביר לאנשים שמוציאים את מיטב כספם על נסיעה לפסטיבלים בינלאומיים בחו”ל שהם מוסיקאים מרוששים שלא אוהבים להוציא כסף על מוסיקה (או בכלל על נסיעה לחו”ל, זה אומר שיש להם כסף). הם יאמרו לך שהם מרוששים רק כשזה קשור להוצאות לא-הכרחיות, שהם תועלתנים, שהם מוציאים את הכסף שלהם על “מוסיקה מעניינת”, ושבארץ אין מוסיקה מעניינת מספיק. ואם היתה בארץ מוסיקה מעניינת? ההגיון אומר שישראלים הם עם חרא ולא יודעים לפרגן למה שקורה כאן. אולי הבעיה בתרבות המוסיקה.
ועוד היבט מעניין: היה כאן גם מי שהזכיר את עניין האלכוהול, צעירים לא חוסכים כשמדובר במה שיכול לדפוק להם את הראש. איך שהוא הפורקן והחירות האישית נתפסים כאן בצורה גשמית הרבה יותר מדי. לדפוק את הראש? מילא אם הם היו מוציאים את הכסף על סמים פסיכדליים, הייתי מבין שמדובר כאן בחוויה רוחנית, אבל העובדה היא שרוח לא מעניינת אותם. אם רוח היתה מעניינת אותם הם היו משקיעים את זה במוסיקה. אפשר לשים לב שמי שמוציא כסף על מוסיקה הוא גם מי שמוציא כסף על סמים, בין אם מדובר בטראנסאווים ובין אם מדובר בלקוחות של רוק פסיכדלי ופרוגרסיב. הסיבה? מוסיקה היא חוויה רוחנית. גם סוג הסמים שהם משתמשים בהם הוא שונה, מדובר בסמים קשים ולא בסמים קלים. כמובן שאני לא אומר שכל אוהב מוסיקה הוא אוהב סמים, אולי להפך - כל אוהב סמים הוא אוהב מוסיקה, ושבמקומות בילוי מוסיקליים לא נדיר לגמרי למצוא סמים. מי שאוהב מוסיקה, אני מתכוון, הוא בדרך כלל טיפוס רוחני יותר.