Culture Agent

אם היינו מסתמכים על חז״ל, כל מה שקשור ליהדות מצרים כנראה היה נשכח, על אף שבתקופת המשנה אלכסנדריה היתה ה״ניו-יורק״ של היום, והאוכלוסיה היהודית תפסה מקום חשוב בחיי החברה והרוח שם. פילון האלכסנדרוני היה פילוסוף ומנהיג בקהילה היהודית שם, ומסתבר שגם אחיו של גובה המיסים הראשי במצרים, שאולי העובדה שבנו היה מהנציבים ביהודה לפני החורבן ויועץ ומפקד בצבאו של טיטוס בזמן החורבן, גרמה לפילון להשתכח, או שמא העובדה שאיכשהוא תורתו לא עלתה בקנה אחד עם זו של חז״ל. בכל מקרה, כתביו השתמרו אצל אבות הכנסיה, ובדרך כלל נותנים לו את הקרדיט על כך שישו הוא ה״לוגוס״, דבר שמתבטא גם בבשורה על פי יוחנן. אולי זו עוד סיבה שפילון השתכח אצל היהודים, תרומתו למחשבה הנוצרית. סיבה אפשרית נוספת היא כמובן העובדה שפילון הושפע מאוד מהפלטוניזם התיכון ונהג לפרש את התורה בצורה אלגורית, יותר מדי אלגורית, עד למצב שהיה אפשר להבין כאילו למצוות אין ערך מעשי מלבד היותם סמלים, דבר שלא מצא בעיני חז״ל.

לא ברורה לגמרי הסיבה להדרתו, אבל היא עובדה. ולפיכך מיעוט האינפורמציה לגביו. עם או בלי קשר, לא ידוע הרבה על פילון. הוא נהג להרחיק עצמו בכתביו, ומלבד דיווחים חיצוניים כמו לדוגמה של יוסף בן מתתיהו ומעט פרטי טריוויה שפילון עצמו מנדב בכתביו המאוחרים, לא ברור אם יש מספיק בשר כדי לכתוב עליו ביוגרפיה. אפילו גילו, שנת הולדתו ומותו, הם השערה. לכן, כשרוצים לכתוב ביוגרפיה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לנסות ולהתחקות אחר קורותיו דרך כתביו, תוך התייחסות להוגים אחרים בני התקופה, להשוות ולעשות אינטרפולציה על מה שיכול היה להיות בראשו של פילון. מארן ניהוף מהאונ׳ העברית, שעשתה דבר כזה בספרה ״פילון האלכסנדרוני״, מכנה את האתגר ככתיבת ״ביוגרפיה אינטקלטואלית״.

מה ניתן אם כן להסיק מכתביו? הדבר היחיד שידוע בבירור הוא שבתקופת קליגולה הוא עמד בראש משלחת של יהודים לקיסר, כדי ללמד זכות על הקהילה היהודית בתקופת לעז ומצוקה מצד השלטונות הרומיים והאוכלוסיה היוונית בעיר. האירוע הזה משמעותי לפחות על מנת שישתמר במקורות יהודיים, אבל אין. המקורות היחידים הם כתביו של פילון עצמו ודיווחו של יוסף בן מתתיהו, דור אחד אחריו. מאחר שלא ידוע אילו כתבים נכתבו מתי, ניתן רק להסיק על פי ניתוחם הפילוסופיים.

ניהוף מסיקה לפי זה בעיקר שהכתבים שכתב לפני והכתבים שכתב אחרי, שונים באופיים, פונים לקהל יעד אחר, וגם מדברים ב״שפה פילוסופית שונה״ – כלומר הנסיעה לרומא ״פתחה עולם״ בפני פילון, וגרמה לו לפנות החוצה במקום פנימה, דבר שגם שירת אותו מהבחינה הדיפלומטית. הכתבים שכתב לפני פלטוניים יותר ברוחם ופונים לקהל יהודי, הכתבים שכתב אחרי סטואיים יותר ברוחם ופונים לקהל הרחב, ברוח הצייטגייסט של המאה הראשונה. הקהל היהודי מבין עניין יותר ביהדות ולא צריך להסביר לו קטנות, הכתבים המאוחרים כתובים בטון יותר אפולוגטי ופרזנטטיבי משום שהוא מדבר אל האינטליגנציה הרומית. הוא מדבר גם בשפתם, ומתכתב עם מיטב האינטלקטואליים של דורו. על אף שהוא כותב יוונית ולא לטינית, יש להניח שהשפה היוונית היתה מובנת לשכבה המשכילה. הכתבים המוקדם מדברים גבוהה-גבוהה וחצי מיסטיים, הכתבים המאוחרים יותר מעשיים, מתרכזים בדרכי האדם בחברה. הכתבים המוקדמים מתייחסים אל הגבריות כאל מעלה רוחנית גבוהה יותר מאשר הנשיות ולכן מדירה את הנשים מ״היכל הרוח״, המאוחרים מנכיחים יותר את הנשיות ומכירים בכוחן הרוחני. ובעיקר, הכתבים המוקדמים מתייחסים אל אלוהים בתור ישות טרנסצנדנטלית שעל מנת להתאחד איתה יש צורך לצאת מן העולם, המאוחרים יותר אימננטיים, מדגישים את נוכחותו של האל בעולם ועוסקים בבריאה, בטבע, ב״חיים על פי הטבע״, שאינם אלא חיים על פי הצו האלוהי, ועל כן גם שמירת המצוות.

ניהוף מדגישה שפילון לא הפך לסטואי, אלא רק השתמש בטרמינולוגיה הסטואית ותרגם אותה ״לתיאולוגיה יהודית בניחוח אפלטוני״. לאור העובדה שהתיאור הזה מתאים במדויק לגישה החז״לית, ומסתמנת כרוח התקופה, בה היהדות הפכה לסוג של מונותאיזם אפלטוני מעשי מתובל בפולקלור תנ״כי – מדוע אם כן הודר פילון מארון הספרים החז״לי, אם בסך הכל הם אומרים את אותו הדבר? אולי פשוט הם לא ראו צורך בעותק נוסף של דוקטרינות, אולי הם העדיפו את הנוסח הארצישראלי על פני הנוסח הלא-ארצישראלי (״תורת ארץ ישראל״, כיאה לתקופה שבה הגלות לא התרחשה), אולי הם ביקשו להיות אלה ששולטים באינדוקטרינציה במקום לבזר אותה, ולתת למועמדים פיראטיים לנסח אותה להמונים.

״פילון האלכסנדרוני – ביוגרפיה אינטלקטואלית״, הופיעה במקור באנגלית ב-2008, וכעת תורגם גם לעברית על ידי רון אגמון ואסף רוט ויוצא לאור בהוצאת מאגנס. ניהוף גם אחראית על תרגום שארית כתביו של פילון, השלמה לפעלם של סוזן נטף ויהושע עמיר. הביוגרפיה שהיא מוציאה נחשבת כביוגרפיה הראשונה של פילון, ולו בשל העובדה שביוגרפיה שאינה אינטלקטואלית לא ממש אפשרית. ובכך ייחודה.