Culture Agent

יונה נחשב כדמות ארכיטיפית למשיח. ביהדות למשיח בן יוסף באופן כללי, ובנצרות ספציפית לישו. ספר יונה מדבר על חזרה בתשובה, כוחה של התשובה. ספר יונה מדבר על בשורה לגויים, על זה שאפילו הגויים יכולים להיות חסידי ה׳ ולקבל על זה שכר. ספר יונה מדבר על קימה לתחיה אחרי שלושה ימים, במה שמקבל גם התייחסות בברית החדשה עצמה. – ״כי כאשר היה יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות כן יהיה בן-האדם בלב האדמה שלשה ימים ושלשה לילות״ (הבשורה על פי מתי י״ב). גם שמו של יונה מטרים את המשיח שכן בנצרות היונה מסמלת את רוח הקודש, או יותר נכון את האשרור לבחירתו של ישו. היונה גם מסמלת את האהבה, והיתה מקודשת לאפרודיטה, וזה עוד קישור לבשורה של ישו – האהבה. יהודה ליבס כתב מאמר שלם על כך שיונה הוא המשיח, מסכם בו את הזיקה, וסובר כי ״ישו השתמש במסורת שקדמה לו באשר למשיחיותו של יונה״.

הדעה המקובלת שכתיבתו של ספר יונה מאוחרת ומימי בית שני. כלומר, יונה לא נכתב באמת בימי בית ראשון, ומרפרר לבית שני, הוא גם שייך לז׳אנר ששלט באותה תקופה, ספרות אפוקליפטית. סביר להניח שהשתילו בו את אותם המסרים שמייצגים את המסורות המדוברות, משיח כלשהוא.

ההקשר הפוליטי: בספר יהודית מתארים את ״נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה״. ומתכוונים כנראה לאנטיוכוס שיושב בסלאוקיה. ולכן החורבן שמנבאים לנינווה הוא החורבן המיוחל ל״יוונים״. למה הוא נסע לתרשיש? כנראה שמדובר על הנמל של אנטיוכיה. תרשיש היה הכינוי לקיליקיה.

יונה בן אמיתי במדרשים הוא בנה של האישה הצרפתית שאליהו הנביא החיה (פרקי דרבי אליעזר). ולכן היה חשוב לדרשנים להעביר את חייו לתקופת שושלת יהוא (סדר עולם רבה), ואת פעילותו ונבואתיו לימי ירבעם, שאכן כבש והשיב את גבול ישראל. אך גם בתקופת בית שני עשו את זה. השערה שלי היא שמדובר בכיבושי ממלכת החשמונאים, הזמן בו נכתבה רוב הספרות האפוקליפטית – ואם כך, השחלתו של יונה בן אמיתי לספר מלכים היא מלאכותית והנבואה של יונה על חורבן נינוה וחזרתם בתשובה של תושביה, אמורה להיות הנצחון של החשמונאים על הסלאוקים ובעיקר היטורים (חמת ודמשק)

יכול להיות שהיה יונה בן אמיתי שחי בתקופת ירבעם השני, אך הספר המיוחס לו הוא מאוחר. מי שכתב אותו ניסה למצוא מישהו בהיסטוריה היהודית שמת וקם לתחיה, ומצא אותו בתקופה של אליהו. ספר 50 וכמה שנה קדימה והגיעו לירבעם שאכן כבש אך הכוונה בקיומה של נבואתו מכוונת ל״נבואה המקורית״ של יונה, חלק מהזיה אפוקליפטית שלמה בזמן החשמונאים, קרוב לודאי שמחה על כיבושי ישראל ותקווה שכל עובדי האלילים שחיים באיזורים הכבושים יזנחו את אמונתם ויאמינו באל אחד.

ספר יונה נכתב בתאריך כלשהוא בתקופה החשמונאית, זו השערתי. ההנחה שלי היא שבאופן כללי חוץ מספרי יהושע ושופטים לא ערוכים, פרגמנטים מספר בראשית ואסופה של מזמורים ושירים שלפני שרוכזו היו מפוזרים פה ושם, שום ספר לא היה כתוב לפני שיבת ציון. בשיבת ציון כתבו את שאר ספרי הנביאים, ולאחר מכן את חמשת חומשי תורה שנכתבו בהשראת הספרים הקיימים וברפרור אליהם כדי ליצור אפקט של ״מעשה אבות סימן לבנים״, תוך החדרת יסודות אפוקליפטיים שניבאו את שיבת כל היהודים שעדיין נותרו בגלות לארצם ומפלה צפויה של ״צרי יהודה ובנימין״ שבכל פעם החליפו זהות. פעם הם היו אויבים ״מבית״, עממי הסביבה ומאוחר יותר אויבים אימפריאליסטים מחוץ. בהמשך אט אט השלימו את החסר עם עוד ועוד ספרים קטנים, שנכתבו כמיטב המסורת האפוקליפטית. יונה הוא אחד מהם. רבים מהספרים המאוחרים לא שרדו את הקנוניזציה.

עם זאת, זו לא חובה שהספר ייכתב עד כדי כך מאוחר לתוך בית שני: זמן הכתיבה לספר יונה שמזכיר אפשרות לחורבן העיר נינווה מתאים לתקופת הזמן הסמוכה לחורבנה של העיר בידי הבבלים, כנקמה מאוחרת של הבבלים להחרבתה של בבל בידי סנחריב. דהיינו הרפרנס לנינווה לא חייב להיות כי נינווה היא הצפנה לאנטיוכיה או משהו כזה. נבואות ירמיהו ויחזקאל נכתבו הרי על חורבנה של אשור ונכתבו על רקע קרב כרכמיש (600 לפנה״ס. מה שקראתי לו התפתחות x). אין סיבה שיונה לא יהיה כזה.

עם זאת, הנחה שכזו לא פוסלת לחלוטין את הרעיון שהכתיבה בכל זאת מאוחרת. כמו בהרבה מקרים בתקופה ההלניסטית ניסו להצפין ביקורת פוליטית וייחולים אפוקליפטיים בסיפורים שכביכול הביאו מגלות בבל, והדמויות היו דמויות קדומות מממלכת אשור/בבל או מממלכת פרס (כמו בחזון היסטאפס לדוגמה). לכן אני חושב שבכל זאת מדובר בזמן כתיבה מאוחר מ300 לפנה״ס, ולא בזמן כתיבה של 550 סירקה כמו הדעה הדומיננטית.

ההקשר האפוקליפטי: האסכולה שהשפיעה על הנוצרים, ואני קורא לה "אסכולה" כי ברור שהגישה שעל פיה הגאולה אמורה להיות כלל עולמית ולא רק לעם ישראל, היתה קיימת שם לפני. את ספר יונה אפשר להבין במסגרת הז'אנר של הספרות האפוקליפטית בימי בית שני.

בבראשית רבה נאמר: ״אמר רבי אלעזר שלושה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה״. ובאותו מקום בהמשך ״ר' הונא בשם רב יוסף אמר: אף שינוי שם ומעשה טוב. שנוי השם – מאברהם ושרה. מעשה טוב – מאנשי נינוה״ ומצטט מיונה ג׳. (בראשית רבה פרשת לך לך מ״ד י״ב וכן ראש השנה ט״ז ב׳). רבי אלעזר מצטט פסוק מדברי הימים שמדבר על תשובה של עם ישראל בלבד (״ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני״ וגו׳. מדובר על ״עמי״ בלבד). ר׳ הונא מוסיף שלא רק עם ישראל אלא כל העולם. זו המחלוקת, האם הבשורה היא רק לישראל או גם לעמים.

במסכת ברכות ז׳ עמוד א׳ דנה הגמרא האם נבואה ניתנה לגויים ומביאה את בלעם כדוגמא לנביא גוי שניבא עבור גויים, ומאידך את בקשתו של משה רבינו שהשכינה תשרה רק על ישראל ולא על אומות העולם. המשמעות היא לא רק אם היו נביאים גויים, אלא ובעיקר האם קיימת נבואה שלא קיימת בהקשר לעם ישראל, כלומר שלא קשורה ואף לא בעקיפין לגאולתו של עם ישראל אל לגאולתו של העולם. שהרי ירמיהו, יחזקאל, מיכה, ישעיהו – למעשה כל הנביאים התנבאו גם אודות הגויים ובחלק מהפרקים רק על הגויים, אבל כל הנבואות האלה, כולל הנבואה של בלעם, היו משאות על חורבן הגויים לעתיד לבוא שמשמעה גאולת ישראל, או לחלופין עונש על הרע שהצרו לישראל. נבואת יונה לעומת זאת היא הנבואה היחידה בתנ״ך שמכוונת לגויים ולא קשורה באף צורה לישראל, חוץ מזה שיונה ביקש לברוח מה׳ שלטענתו אין נבואה שלא בארץ ישראל – גם הנבואות שלא קשורות לישראל במישרין קשורות לארץ במישרין.

ההקשר הדתי: אני מהמר שכל סיפור הדג שבלע את יונה והבריחה שלו מה׳ זה רפרנס למיתוס הבבלי על תיאמת, או המקבילה שלו ביהדות הלויתן ״התנין אשר בים״. ועניין הקימה לתחיה הוא רפרנס למיתוס על תמוז או דיוניסוס/אורפאוס שחזר מן השאול.

יונה ביקש לברוח מה׳ אל הים, אל חיקו של היריב של האל ״חצה את הכביש״. האל הורה ליריב שלו להרוג את יונה, או יותר נכון שם אותו במצב ביניים של בין חיים למוות. אחרי תפילת יונה ה׳ הורה ליריב שלו ״להעלות מן השאול״ את יונה. זה אומר שה׳ לא רק שגובר על הכל, ושום דבר לא יכול לעמוד מולו, אלא גם שכפי שאמר ישעיהו ה׳, הוא ״יוצר אור ובורא חושך״, בניגוד לטענה הדואליסטית ועל פיה ממלכת הרע נבדלת מממלכת הטוב, מה שבאו לומר כאן זה אמירה בעד המוניזם. הדואליזם הזה היה פופולרי בתרבות ההלניסטית-בבלית שבסלאוקיה (ולמען האמת גם בתרבות ההלניסטית-מצרית שבאלכסנדריה).

המיתוס גם נרמז באמצעות משחקי מילים: יונה אומר בעצמו ״מבטן שאול שוועתי, ותשליכני במצולה בלבב ימים״, ״אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני״. אוצר המילים אינו מקרי. גם לא כפל הלשון מצולה שהוא גם מעמקים וגם תפילה, ו-ש.ו.ע שהיא גם תחינה, גם ישועה וגם תיאור של העור החלק והשעוע, נטול הקשקשת, של דגי המעמקים והעובדה ש״לויתן זה יצרת לשחק בו״, כלומר שהלוויתן הוא שעשוע של ה׳.

במיתולוגיה הבבלית יש כמה מיתוסים של מבול שבשניהם יש מוטיב סיפורי שבו ספינה מגנה על אנשים מפני סערה. מה שמנסים להראות כאן זה שאלוהים חזק גם מהספינה הזו, וכופה על יונה לצאת מן התיבה. מאידך יציאה נוספת של היונה מהתיבה סימלה דווקא את סיום המבול, בספר יונה זה היה הפוך, הוא יצא מהספינה דווקא אל שיאו של המבול.

הערות שוליים בנוגע להקשר הנוצרי של ספר יונה, ומאפורת תיבת נח:

א. הנצרות רואה בהשלכה למים סמל לטבילה (״הן אנכי טובל אתכם במים לתשובה… והוא יטבל אתכם ברוח הקדש״), ספינה נמשלת בכתבי אבות הכנסיה לכנסיה עצמה, כלומר מי שנכנס לתיבה, מסתופף בצלה של הכנסיה, מוגן מהבלי העולם. ההשלכה של יונה למים כמוה כאתגרים שעמדו בפני ישו כשהלך למדבר והשטן ניסה אותו, והוא עמד בנסיונות. זה קרה כידוע אחרי הטבילה של יוחנן המטביל, שמיד אז נפתחו השמים ומשם ירדה הרוח כיונה (הבשורה על פי מרקוס א׳)

ב. אלוהים נוהג להעמיד את הגיבורים שלו בסכנה, ואז להציל אותם בדרך פלאית, בין אם כדי לנסות אותם ובין אם כדי להראות את גדולתו. יש כאן רפרנס לא רק למבול אלא גם לעקדת יצחק (כידוע מדרש תנחומא על אברהם והשטן, ״כיון שהגיעו עד חצי הנהר הגיעו המים עד צוארו,באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים,ואמר ׳הגיעו מים עד נפש׳״) ולקריעת ים סוף (מסכת סוטה: ״זה אומר וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה״).

ג. הדג היה סמל הכנסיה לפני הצלב, והצלב המקורי היה בעצם צורה של דג. פטרוס ואנדראס היו דייגים וישו הציע להם ״לכו אחרי ואשימכם לדיגי אנשים״. הנוצרים הפכו את הסמלים מספר יונה לקמע הרשמי שלהם.