פולחן השרץ

האבולוציה לפי המקרא, ובכלל לפי מה שהיה נהוג בעידן האלילי, ולמען האמת גם כיום, הלכה לכיוון אחד: ממצב בו אתה "משריץ" למצב בו אתה "מוליד" בלבד.

הכוונה: ממצב בו כושר ההתרבות שלך גבוה במיוחד, למצב בו כושר ההתרבות שלך הוא גבוה בלבד, למצב בו כושר ההתרבות שלך הוא נמוך. וגם אז, ממצב בו אתה משריץ ולדות חצי אפויים (הווה אומר, פגית, שלב התפתחותי ירוד במחזור החיים), ונותן להם להתפתח דרך כמה וכמה שלבים עד שהם מגיעים למצב של טרום-בוגר ומקבלים את הצורה ה"אמיתית" שהיתה אמורה להיות להם מראש, למצב בו אתה מוליד ולד שהוא אפוי ב-99% וכל מה שנותר לו הוא לשתות קצת חלב, ללמוד את העולם, ולהגיע לבגרות מינית בשלב יחסית מוקדם במחזור החיים שלו.

מה שקרה הלאה פחות מעניין אותנו, וגם פחות עניין את קדמונינו: אסטרטגיות רביה מסוג K או מסוג R שגרמו לולד האדם לחזור להיות אפוי רק ב-75% ולהגיע לבגרות מינית רק במחצית חייו. נכון לאז, כשתוחלת החיים היתה כ-30 שנה…

מה שיותר מעניין אותנו הוא שחיות עתיקות יותר באבולוציה הן חיות שתעזבו דרך הרביה (זיווגית או אל-זיווגית), מה שבטוח שהיא יותר אפקטיבית משל בן האדם. היא מיידית יותר, לא לוקחת 9 חודשים, מס' הוולדות רב יותר ולא רק אחד, מס' הוולדות השורדים רב יותר, ובעיקר מס' היולדות השורדות רב יותר. לא סתם בשמות א' מתוארת הלידה האולטימטיבית כלידה של חיות, "כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". חיות לא נתקללו בקללת האשה הנצחית "בעצב תלדי בנים".

ככל שהולכים אחורה באבולוציה הסיכוי למצוא מוות בלידה הולך וקטן. גם בקרב היונקים, הסיבוכים בלידה נמוכים יחסית לאדם. המצוקה של האדם גרמה לו להסתכל בהשתאות על היצורים הסו-קולד פרימיטיביים יותר, ולהעריץ אותם. וככל שאתה יותר פרימיטיבי, אתה נערץ יותר. אבל הם לא היו מודעים כמובן לסדר הזמנים האבולוציוני. כל מה שהם היו מודעים אליו הוא רק מה שעיניהם רואות, ועיניהם ראו בעיקר דבר אחד: שרץ, שמשריץ מאות וולדות מהלכים, ומאחר שכך הרי שהוא מבורך.

בויקרא י"א התורה ממיינת שלושה סוגים של שרצים:

  1. שרץ הארץ
  2. שרץ המים
  3. שרץ העוף

מה ההבדל ביניהם? האמת, אף אחד לא יודע. ולאף אחד גם לא משנה. במסורת המיתולוגית, גם במיתולוגיה של התורה, לרוב השרצים מחליפים יכולות, וחיים במקומות לא ברורים. נחשים יכולים לעוף, תנין חי גם במים וגם בארץ. הרעיון הוא פחות איפה אתה חי, ויותר שיש לך את המאפיין הזה של "שרץ", ההשרצה. ועל כן אתה נחשב בתורה משוקץ. חוץ מהארבה כאמור, אך הוא מסיבה אחרת.

כל אחד מ-3 הסוגים יוצג על ידי חיה משוקצת אחת:

  1. שרץ הארץ: הנחש
  2. שרץ המים: הצפרדע
  3. שרץ העוף: החיפושית

בשלב זה נציין שבויקרא י"א התורה לא דואגת לפרט מיהו מה. במקרה של שרץ הארץ דווקא כן, אבל מקומו של הנחש, השרץ המשוקץ ביותר, נפקד משום מה: "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ, וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה, וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת". לא משנה למה.

מה שמשנה הוא שכל אחת מ-3 המשפחות היו נערצות על ידי התרבות המצרית. נשים בצד את החיפושיות ואת החרקים, בהם עסקנו בפוסט הקודם. הנחש והצפרדע היו שניהם התגלמויות של אלי הפריון המצרים. האוגדואד, שמיניית אלי הרמופוליס הקדומים, תוארו כנחשים (הזכרים) וצפרדעים (הנקבות). חקת, אלת הפריון המצרית היתה אשה בדמות צפרדע או בעלת ראש צפרדע. חקת היתה אשתו של חנום, אל הבריאה שיצר את בני האדם מהבוץ של הנילוס, ושלט על ה"חעפי", שפלט את המים שהציפו את הנילוס, וביחד איתם פלט אל החוף מאסות של צפרדעים.

סתם. כן משנה למה נחש נפקד מהרשימה בויקרא י"א. "וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא, י"א ל'). תרגום יונתן מתרגם "אנקה": "מינקת חיויא". חיויא כלומר נחש. כעת השאלה היא למה צריך לקרוא לנחש בשם מיוחד. התשובה טמונה בכך שהסמל המקודש למצרים היה האנך, ענח, שהיה קמע שסימל מצד אחד את שלמות מצרים ומצד שני את המפגש בין החיים למוות, או האלמוות.

למה היו צריכים קמע מיוחד שכזה? ובכן, אל הנחש במצרים נקרא אפיפוס, ומתואר כמי שבכל לילה נאבק עם חפרי אל השמש. הנצחון של האור על החושך הוא הזריחה, שהיא ההתגלמות של חפרי בשמיים. ההתגלמות שלו בארץ, היא החרפושית, החיפושית של הורוס, שכדור הזבל שהיא מגלגלת מסמל את המסע של השמש לאורך היום עד לשקיעתה, שמולידה את המאבק המתמיד בכל אשמורת בוקר.

המיתוס הזה אגב השתמר בקבלה בצורה אחרת, עם חיות אחרות. בתפקיד הגואלת ביהדות יש את איילת השחר, שמבשרת לתרנגול שהבוקר הגיע. עיינו בספרו של יהודה ליבס, "פולחן השחר".

ובעניין זה מסייע לנו תומר פרסיקו ברשימתו על הגנוסיס – הגנוסיס כחוט המקשר בין המיתוס המצרי לבין המיתוס הקבלי. הנחש סימל את החושך, את סמאל, הדמיורגוס, שנאבק מאבק נצחי בברבלו, שהנצחון שלו מסומל על ידי הזריחה. המעשה של סופיה שחדרה אל הנחש באמצעות ההתגלמות "זואי", וזרעה את זרעי הגאולה והתיקון לתאונה הקוסמית, היה אותו המעשה הסמלי של נצחון האור על החושך. כלומר, הזריחה היא מין בריאת העולם בזעיר אנפין, ובגאולה יהיה מצב שהוא לא יום ולא לילה, כלומר שמש גם בלילה, שמש נצחית (בראש צלול).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.