הגנוסיס הקלאסי

הגנוסיס הקלאסי

היום נעסוק בזרם הגנוסטי ״הקלאסי״. ״השתיאניים״, אלה שמעריצים את שת. שת הוא בנם של אדם וחווה, לפי ספר בראשית מזרעו היה נח, מזרע נח אברהם ומזרע אברהם יעקב וצאצאיו עם ישראל. בכל המקרים היו להם אחים גדולים מהם שהיו אמורים בתור הבכורים לרשת את ״הברית״. אך הם, הצעירים, לקחו אותה בסופו של דבר. הנראטיב הזה יחזור בעוד כל כך הרבה מקומות בתנ״ך שעייפתי מלהדגים. על מעריצי שת לא ידוע הרבה, וישנם הטוענים שהם הסתגפו והתנזרו ממין, אך ישנם המביאים דוגמאות לוריאציות שתיאניות שדווקא היו הוללים ופרקו עול. בכל מקרה, כולם לצורך אותה מטרה – להשתחרר מעולו של בורא העולם שמסתבר שהוא אותו בחור מספר בראשית שהרוח שלו ריחפה על פני המים.

אגב, רוח היא כינוי בפרשנות התלמודית ל״כסא הכבוד״, שהתנפץ לרסיסים שהפכו לנשמות האנושות, או בער באש והגיצים ממנו הפכו לנשמותינו, ועד שנשמותינו לא יתאחדו העולם לא ייגאל. או כפי שאומרת הגמרא ביבמות (ס״ב א׳) וגם בעבודה זרה (ה׳ א׳) ״אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף״, שנאמר בספר ישעיהו ״כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״

ראשית כל בבואנו לדבר על הגנוסיס, עלינו להשוות את המיתוס הגנוסטי עם המיתוס האורפי על בריאת האדם. שנית עלינו להיות מודעים לגנאלוגיה של הרעיון, שעל פי הטענה הגיע דרך האורפים אל פיתגורס, דרך פיתגורס אל אפלטון, דרך אפלטון לניאו-פיתגוראים והפלטוניזם התיכון באלכסנדריה ומשם אל הגנוסטיקנים.

המיתוס האורפי בקווים כלליים

האדם נברא כתוצאה מנצחון במלחמת הירושה של האל הבורא, זאוס. זגראוס היה בנם של זאוס ופרספונה, בעצמה אלה בעלת מסורת יוונית של מוות וקימה לתחיה (או יותר נכון מסע אל השאול ובחזרה). זאוס הציע לזגראוס להיות שליט העולם, הטיטנים כעסו והחליטו להרוג את זגראוס, לבתר ולטרוף אותו. חוץ מהלב. את הלב מצאה אתנה והביאה לזאוס, שמיד בלע אותו. ואחר כך הוליד אותו שוב, כזגראוס השני. יש הטוענים שלא הוא הוליד אותו אלא בת התמותה סמלה, איתה הזדווג והעביר אליה את זרעו של זגראוס. המיתוס הזה משתלב עם מיתוס הולדתו של דיוניסוס שסיפור חייו חולק את אותם קווי עלילה גם אם מעט מבולבלים ולא לפי אותו הסדר. כשזגראוס בגר, קיים מלחמה עם הטיטנים והביס אותם באמצעות הנשק שקיבל מזאוס, הברק. הם נשרפו, ואז זגראוס בירך את האפר שלהם ומהאפר הזה נולדו בני האדם. העובדה שבני האדם נבראו בברכתו, גרם לנשמותיהם להכיל יסוד אלוהי. אך העובדה שהם נבראו מאפר הטיטנים גרמה לנשמותיהם להכיל גם יסוד מרושע וטיטני. אם הם רוצים לחזור ולהיות אלוהיים ב-100%, כפי שכל יצור אלוהי רוצה, הם חייבים לסלק ולטשטש את היסוד הטיטני הזה מתוכם, תוך שהם מחזקים את היסוד האלוהי

המיתוס הגנוסטי בקווים כלליים

העולם נברא כשאלוהים חשב על עצמו. מהמחשבה הזאת נוצרה ישות חדשה, שהתשוקה שלה לחשוב, גרמה לה להוליד עוד ועוד תובנות. עצם קיומה של המחשבה כונן את הסדר של חושב, נחשב ומחושב כסוג של אבא, אמא וילד. כל תובנה שנוצרת היא תולדה של מישהו שביקש לחשוב על משהו, ואז המשהו שהוא חשב עליו עזר לו להניב תובנה חדשה. כדי שתהיה תובנה, היא צריכה לצאת מ״זיווג״ בין סובייקט חושב למה שהוא חושב עליו. הזיווג הזה הוא עצם ה״מחשבה״. אין דבר כזה שתובנה נולדה שלא כתוצאה ממחשבה. תובנה שנולדה יש מאין, או כתוצאה ממישהו שלא חשב על משהו, היא פיקציה. ולכן המציאות היא פיקציה, כי היא נולדה בסופו של דבר כשאחת מהתובנות הללו המציאה רעיון שאינו באמת קיים. לרעיון הזה ניתן לקרוא ״ריבוי״, שגורם לנו לחשוב שאנחנו בעצם שכלים נפרדים בעוד שכולנו בעצם שייכים לישות המאוחדת שנקראת ״הרוח״. חושבים שאתם מזהים פה את הפילוסופיה של ג.ו.פ הגל? קלעתם בול

הגנוסיס בעצם טוען שהקלקול שקרה בעולם הוא שהמחשבות שכחו שמקורן כולם בשכל אחד, שהקלקול הוא בכך שמחשבה פגשה מחשבה אחרת, וראתה בה כשונה ממנה. העימות בין המחשבות הוליד תחרות, ומחשבה אחת פסלה את האחרת. מעתה המחשבה הזאת הגדירה עצמה כאמת, ואת זולתה כשקר. במילותיה של ״הבשורה הסודית של יוחנן״, כל הישויות הללו מכונות גם בשמות. אלוהים שחשב על עצמו הוא בעצם ״הרוח הבלתי נראית״, והתובנה הראשונה שנולדה נקראת ״ברבלו״, ואולי אף יש להבין אותה על פי הארמית ״בר״ מלשון ״בן״, ו״בלא״ מלשון ״כלום״.

הזיווג הראשון שנעשה על ידי אלוהים כלפי עצמו ויצר את המחשבה הראשונה, נקרא באופן מפתיע ״המחשבה הראשונה״, או ״המחשבה מראש״. היא יסוד כל שאר המחשבות, ובהאנשה אפשר לומר שברבלו הוא אביהן של כל הישויות שנבעו ממנו. בלשון הקבלה קוראים לזה ״מידות״, בגנוסיס קוראים לזה ״אאונים״ והם מייצגים מושגים מופשטים כגון נצח, אמת, שלמות, ידיעה ועוד. אגב, לכל אחד מהמושגים האלה נבראה גם בת זוג, כדי שיוכל לחשוב ולהוליד עוד ועוד תובנות, ישויות שנובעות ממנו. המושג המופשט הנחות ביותר נקרא בהתאם ״חכמה״, ״סופיה״. המציאות נבראה כשהחכמה חשבה שהיא חכמה מספיק כדי להניב תובנות בעצמה, מבלי להזדקק לבן-זוגה. סוג של אוננות, שמה שנוצר ממנה הוא תובנה פגומה שמכונה ״ילדבאות״ – ״ילד״ אולי על פי הארמית ״תולדה״, כשמשמעות המילה ״דבאות״ מובן לרוב על פי המילה ״צבאות״, מלשון ״חיות״ (ברבים של צבי, ״חיות״ ביוונית ״זואי״. לחלופין, מלשון ״צבא״ מלשון ״קהל״). משמע, כשאומרים ה׳ צבאות מתכוונים לאלוהי העולם הממשי. כשאומרים ״ילדבאות״ מתכוונים למי שהוליד את העולם הממשי.

סופיה נבעתה ממה שעשתה ומהולד שהולידה ושילחה אותו מעולם הכוליות. והפגם שלו היה, כפי שמובן, שהוא לא ממש הכיר בקיומו כחלק מאחדות. במיתוס הגנוסטי הוא הכריז ״אין עוד אלוהים מלבדי״, מן הסתם במובן שאין אמת מלבד זו שלי. המיתוס הגנוסטי (בעיקר הפרשנות הפוסט-מודרנית שלו) מחליף המון פעמים את המילה ״אלוהים״ במילה ״אמת״. לא בהכרח במובן של truth, יותר במובן של real.

ברגע שמכלול המחשבות גילה שהתקיים פגם הוא ניסה לתקן אותו באמצעות חילוץ היסוד המחשבתי ממנו, להוציא ממנו את המודעות שהוא אמת. ובמילות המיתוס: ברבלו ושאר האיאונים ריחמו על סופיה המבועתת והאבלה והציעו לסייע לה להשיב את הכח האלוהי שנבלע אצל ילדבאות. הדרך שלהם היתה לשכנע אותו לברוא את בני האדם ״בצלם אלוהים״. מה שנקרא ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״.

ילדבאות אכן ברא את בני האדם, פעמיים, ועל כן גם בספר בראשית יש שני מיתוסים של בריאה. פעם אחת כנשמות בלבד, ובפעם השניה כבשר ודם. אבל הוא היה כל כך אימפוטנט, שהנשמות היו מתות. סופיה ריחמה עליהן והפיחה בהן רוח חיים. מרגע שילדבאות הבין שהן אלוהיות יותר ממנו וחכמות יותר ממנו, הוא כעס והחליט לברוא אותן מחדש והפעם כעפר מן האדמה. הסיבה שיצר להן כיסוי חומרי היתה כדי לבלבל אותם ולהפריע להן להכיר בטבען האלוהי.

כאן הסיפור התנ״כי ממשיך להתפתל ולהתגמש. האישה נבראה כדי לפתות את האדם, ולאכול מעץ הדעת שיסייע לו להכיר באלוהותו. בכל מקרה לאחר התנגדותו של ילדבאות ומשרתיו, אדם ואשתו אוכלים בסופו של דבר מעץ הדעת – אגב, בפיתוי של נשר ולא של נחש. המשרתים הללו נקראים ״ארכונים״ המשמעות המילולית היא ״שליטים״, ולגבי המשמעות המודרנית יש שיכנו את זה ״פיזיקה״ ויש שיכנו את זה ״רגשנות אי רציונלית״.

אחרי שאכלו מעץ הדעת ילדבאות כועס ומחליט לאנוס את חווה. בצורה זו הוא מנסה להוציא ממנה את היסוד האלוהי שבה. כתוצאה מהאונס נולדים קין והבל. יחסי מין הם תוצאה של פיתוי הארכונים, אך גם של הפחת חיים חדשים ואכן אדם וחוה מקיימים יחסי מין ומהם נולד הבן השלישי, שת, שנולד ״תחת קין״. אמנם לא כפטר הרחם שלה, אך כבן חלופי. הנראטיב הזה ועל פיו יש שני בכורים, הבכור הביולוגי והבכור האמיתי, כאמור, ישוב ביהדות ובנצרות לכל אורך המיתוס המשיחי כטופוס של תיקון.

ילדבאות משקה את אדם וחווה במי שכחה והם שוכחים את טבעם האלוהי. ואכן רוב האנושות שכחה את הטבע האלוהי, חוץ מקבוצה אחת שנקראת ״זרע הקדושים״. באנגלית זה נקרא ״immovable race״, המשמעות היא זרעו של שת. מנהיגם הוא נח, שמונחה על ידי ברבלו להטיף לאמת. רבים הולכים בעקבותיהם וזה מעצבן עוד יותר את ילדבאות עד שהוא מחליט להשמיד את האנושות. הוא עושה את זה באמצעות יצר הזימה שהוא שולח באמצעות מלאכי חבלה שנשלחים לאנוס את הנשים, ומעבירים באמצעות הנשים את הוירוס שנקרא ״מין״.

נוסח אחר למה שקרה אז, הוא שברבלו ניסה לשכנע את נח להציל את האנושות באמצעות התיבה. נח בונה את התיבה ובתחילה מנסה למנוע מחלק מהאנשים הראויים לעלות עליה, ואז התיבה שלו עולה באש אז הוא צריך לבנות תיבה מחדש. כך בכל פעם הוא מנסה למנוע, התיבה מוצתת, ובסופו של דבר הוא מבין שהוא צריך להעלות אותם. גם כאן, זהו טופוס שחוזר המון פעמים במיתוס המשיחי. של דבר שקורה פעם אחר פעם באופן פגום עד שמבינים שהוא אמור להיות מושלם – דוגמא טובה היא בריאת העולם על ידי אלוהים בניגוד לדעתם של ״כת של מלאכים״ שנשרפת (סנהדרין ל״ח ב׳).

אחת מהאנשים הללו היא נוריאה, אחותו של שת, שכנראה שמה נובע מהתרגום היווני למילה ״נעמה״. הארכונים מנסים לאנוס אותה אך בתפילתה מתגייסת לעזרתה ישות אלוהית בשם לילית ומושיעה אותה. התפילה הזאת גם נמצאת בכתבי נאג חמאדי. שתי הדמויות, נעמה ולילית הפכו לדמוניות מפתות ומיניות ביהדות.

סיכום ביניים

הן במיתוס האורפי והן במיתוס הגנוסטי, היה ויכוח על מיהו האלוהים האמיתי. או יותר נכון מי הבן הנבחר של האלוהים, שברא את העולם. המתחזה ביקש להרוג את הנבחר, אבל לא לגמרי צלח. האדם שנברא משרידיו של המתחזה מכיל בתוכו עדיין ניצוץ אלוהי, כך שבאיזה שהוא מקום הוא יודע או מסוגל לדעת שיש בו מין האלוהי. בשני המקרים אחת מהטכניקות להתכחש ליסוד המושחת הוא סגפנות והתנזרות מינית. אלה המצדדים בהתמסרות להבלי העולם הזה, הם רעים מן הרעים. האורפים תיארו את זה בצורה מואנשת, הפלטוניים תיארו את זה בצורה פחות מואנשת ויותר מופשטת, הניאו-פיתגוראיים וממשיכיהם הניאו-פלטוניים הלכו והגזימו עם מידת ההפשטה שלקחו את הרעיון הזה. פלוטינוס אמנם שנא את הגנוסטיקנים, אבל לא חשב לחלוטין אחרת מהם. הוא וגם הם תפסו את העולם הממשי כנאצל ומשתלשל מן ״האחד״, והתביישו בעובדה שהם חיים בגוף.

נספח:

הגנוסיס הקלאסי

״והסופיה של האפינויה, מהיותה איאון, הרתה מחשבה מתוך עצמה עם דמותו של הרוח הבלתי נראה והדעת-מראש, היא רצתה ליצור דמות מתוך עצמה בלא הסכמתו של הרוח – הוא לא נתן את הסכמתו – בלי בן זוגה ובלא עצתו… ובגלל הכוח חסר המעצורים שבתוכה, מחשבתה לא נותרה בלא תוצאות, ודבר יצא ממנה שהיה בלתי מושלם ובעל דמות אחרת, משום שהיא יצרה אותו בלא בן זוגה, ומראהו היה שונה מדמות אמו משום שיש לו צורה אחרת.

כאשר היא ראתה (את התוצאה) של תאוותה, הוא השתנה לדמות של נחש בעל פני אריה, ועיניו היו כעין להב ברקים בוהקים, היא השליכה אותו הרחק ממנה, מחוץ לאותו מקום, כדי שאף אחד מן הנצחים לא יראה אותו, משום שהיא יצרה אותו מתוך בערות, והיא הקיפה אותו בענן זוהר, והיא העמידה כסא מלכות במרכזו של הענן כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותו מלבד רוח הקודש, הנקרא "אם כל חי", והיא קראה את שמו "ילדבאות".

זהו הארכון הראשון אשר שאב עוצמה רבה מאמו, הוא הרחיק עצמו ממנה והבדיל עצמו מן התחום שבו הוא נולד, הוא התעצם, ויצר לעצמו איאונים אחרים מתוך אש לוהטת שעדיין קיימת היום, הוא התחבר עם הטירוף שבתוכו ויצר שליטים לעצמו, שמו של הראשון הוא אתות, הנקרא על ידי הדורות [… ?], השני הוא הארמאס, שהוא [עין] הקנאה, השלישי הוא כלילה-אומברי, הרביעי הוא יאבל, החמישי הוא אדונאיו,הנקרא בשם צבאות, השישי הוא קין, שדורות האדם מכנים אותו בשם שמש, השביעי הוא הבל, השמיני הוא אבריסני, התשיעי הוא יובל, העשירי הוא ארמופיאל, האחד עשר הוא מלכייר-אדונין, השנים עשר הוא בליאס הממונה על התהום של האדס, והוא מינה שבעה מלכים – על פי שבעת הרקיעים של השמים וחמישה על עומקי התהומות – כדי שימשלו בהם, והוא התחלק באשו עמהם, אך הוא לא שלח מעמו מכוח האור אשר קיבל מאמו משום שהוא חשכתה של הבערות.

וכאשר התערבה האורה בחשכה, היא גרמה לחשכה לזהור, וכאשר התערבה החשכה עם האור הוחשך האור והוא נעשה לא אור ולא חושך, והוא נעשה לחולשה.

והנה הארכון שהוא חלש יש לו שלושה שמות, השם הראשון הוא ילדבאות, השני הוא סכלאס והשלישי הוא סמאל, והוא חסר מעצורים בטירוף המצוי בתוכו, משום שהוא אמר: אני אלוה ואין אלוה אחר מבלעדי. משום שהוא אינו יודע את כוחו, את המקום שממנו בא, והארכונים יצרו בעצמם שבעה כוחות, והכוחות יצרו לעצמם שישה מלאכים לכל אחד מהם, עד אשר נוצרו 365 מלאכימ, ואלה הם הגופות השייכים לכל אחד מן הכוחות: הראשון הוא אתות, ויש לו פני כבש. השני הוא אלוהיו ויש לו פני חמור, השלישי הוא אסטפאיוס ויש לו פני צבוע, הרביעי הוא יאו יש לו פני[נחש] בעל שבעה ראשים, החמישי הוא צבאות שיש לו פני דרקון, השישי הוא אדונין שיש לו פני קוף, השביעי הוא סבידי יש לו פני אש לוהטים, זוהי השביעיה של החלשים״

התרגום של יוסף דן ל״בשורה הסודית של יוחנן״, חיבור ראשון סעיף 9-11, על פי הנוסח האנגלי של רובינסון
הגנוסיס הקלאסי

הבשורה הסודית של יוחנן מספרת שאלוהים חשב על עצמו לאחר שהסתכל במים זכים וראה את בבואתו. הוא כנראה התאהב בעצמו, כפי שקרה לנרקיסוס. בכל אופן, הכפלת היישויות גרמה להופעת ישויות חדשות. על רקע זה, טוען שרגא בראון, נכתבה אמרת הפולמוס במסכת חגיגה י״ד ב׳: ״אמר להן ר' עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים מים", משום שנאמר ׳דובר שקרים לא יכון לנגד עיני׳״.

ב״היכלות זוטרתי״ נאמר: ״אמר ר' עקיבא. בן עזאי זכה ועמד בפתח היכל הששי וראה זיו אבני שיש טהור. ופתח פיו שני פעמים ואמר ׳מים מים׳. משום כהרפסת עין חתכו את ראשו והטילו עליו אחד-עשר אלף מגזרי ברזל״. דהיינו, האמרה של רבי עקיבא מכוונת כלפי טעותו של בן עזאי ש״הציץ ומת״.

ולא רק הוא. על בן זומא נאמר בחגיגה בסמוך, שנשאל על ידי ר׳ יהושע לאחר שלא ענה לו שלום, למה הוא מתעלם ממנו. בן זומא ענה לו שהיה עסוק בצפיה (תוספתא ״במעשה בראשית״) ״בין מים עליונים למים תחתונים ואין בין זה לבין זה אלא שלוש אצבעות בלבד שנאמר ׳ורוח אלוהים מרחפת על פני המים׳ – כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת״. רבי יהושע אמר לתלמידיו ״עדיין בן זומא מבחוץ״, ומשמעות הדבר שבן זומא לא באמת נכנס לפני ולפנים של הפרדס והוא טועה. בתוספתא נמסר שלא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא. בחגיגה נאמר שהוא ״הציץ ונפגע״.

הדבר גרם לחוקרים לסבור שיש כאן רפרנס לתאלס שאמר ש״הכל מים״. לטענתו של שאול ליברמן יש כאן רפרנס לטענה הגנוסטית הדומה שאין הבדל בין מים למים וזה מה שעורר את חשדותיו של ר׳ יהושע. האם הם צודקים? (ליבס דוחה את שניהם) לדעתי יש לראות את הופעת הסמלים ״מים״, ״רוח״ ו״ביצה״, כקשורות דווקא למיתוס האורפי שהרי לפי האורפיזם העולם נברא מביצה – שממנה בקע פאנס שברא את העולם, זאוס בלע אותו לאחר מלחמת הירושה של אורנוס וברא את העולם מחדש. הסמלים הללו גם מתקשרים למיתוסי הבריאה המצריים אשר לפי אחד מהם העולם נברא מביצה, לפי השני העולם נברא כתוצאה מפליטת זרעו של אלוהים לאחר שאונן, ולפי השלישי העולם נוצר לאחר שנות וגב הופרדו וניסו להתאחד כשהאחת נשכבה מעל לשני.

  • הגנוסיס הקלאסי
  • הגנוסיס הקלאסי
  • הגנוסיס הקלאסי
  • הגנוסיס הקלאסי

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.