Culture Agent

הסיפור הזה הוא אגדה, וככזו הוא נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. אבל העובדה שהוא אמיתי, וכן, נשמע עדיין יותר מדי טוב, אולי תגרום לכם להבין סוף-סוף את המשמעות של המילה אגדה ;  בשנות השבעים היה צ'רנג'יט סינג טכנאי בתעשיית הפסקולים של בוליווד. לא שם בולט יותר מדי בשביל שמישהו מחוץ לתעשיה יכיר אותו וגם לא מוסיקאי מפורסם יותר ממי שמוביל להקת קאברים שמופיעה בחתונות. טכנאי פשוט שהחליט להשתעשע עם הצעצועים החדשים שקנה אי שם בסינגפור – סינתיסייזר חדיש שאפשר לעשות איתו את המילה האחרונה של אותם הימים, דיסקו. את האלבום שהקליט ביומיים חמימים ב-1982, עיבודי סינתיסייזר לראגות (מלודיות של מוסיקה הודית קלאסית) נבחרות, הוא הפיץ מפה לשם וקטעים ממנו אפילו הושמעו ברדיו הלאומי פעם-פעמיים עד שנשכחו בתהומות הנשיה. למוסיקה ביזארית שכזו, שמוקלטת עם מכונת תופים TR-808 וסיקוונסר בס TB-303, אין סיכוי להפוך באותה התקופה ללהיט גדול מדי. מקסימום לקוריוז אם לא לפלופ מיידי.

יכול להיות שאם האלבום הזה היה מתגלגל בזמן לצד השני של העולם, בדטרויט, הוא היה מותיר את חותמו, אבל חואן אטקינס היה צריך לאמץ את מחשבתו היצירתית מעט יותר בשביל להוציא רק שנה מאוחר את "Clear". הוא לא הכיר את המוסיקה של סינג.

עשרים שנה מאוחר יותר. התקליטן ההולנדי אדו באומן נוסע לטריפ בהודו, ומתגלגל לחנות יד-שניה בדלהי כשביציאה הוא נושא בידו את האלבום "10 Ragas To A Disco Beat". הוא בטח ציפה לשמוע דיסקו, ודי התלהב לגלות בפטיפון שלו אסיד הודי אסלי מתנגן. אבל שנת היציאה קצת לא התאימה לו, 1982 זה הרי חמש שנים לפני שהצליל הפך לפופולרי בשיקגו, עם צאתו של "Acid Tracks" של Phuture. כל מה שנותר לו הוא לתחקר את הנושא, בשביל לגלות שצ'רנג'יט, אז בן 60 ומשהו, הוא כיום פנסיונר נחמד שיושב במרפסת ביתו שבמומביי. "תגיד, מאיפה הגעת אל הצליל הזה של האסיד?", שאל באומן וצ'רנג'יט הסתכל עליו במבוכה מבלי להבין למה הוא מתכוון. "מה זה אסיד?", הוא שאל בתמהון ובתמימות, רק כדי להבהיר לבאומן שהוא לא באמת מודע לכמה נחשוני המוסיקה שלו היתה, כשהוקלטה, אכן ב-1982.

אבל כאן הבעיה רק מתחילה. כשבאומן מספר לחברים שלו על המפגש הזה, והשמיע להם את המוסיקה, הם בקושי מאמינים לו. וזה עוד היה מעט לעומת מה שקורה כשהוא מחליט לערוך לאלבום רימאסטר ולהוציא אותו מחדש בחברת התקליטים הפרטית שלו (עכשיו). אכן, המוסיקה הזאת נשמעת כל כך מקדימה את זמנה, כשאפילו אם היא היתה יוצאת 10 שנים מאוחר יותר, ב-1992, היא היתה דבר חייזרי. למרות שאז כבר המוסיקה הזאת היתה נחשבת כטראנס לכל דבר. למעשה אפילו אם היתה יוצאת היום, היא היתה נחשבת לעדכנית-משהו, כך שלומר על דבר כזה שהוא בן 28 זה לא פחות ממתיחה. רק כדי לסבר את האוזן, במונחים של מוסיקה אלקטרונית, חמש שנים הם שנות אור, לא כל שכן 28 שנים.

אז נכון שבשנות השבעים עשו מוסיקת סינתיסייזרים פסיכדלית, והטוויסט כאן הוא בסך הכל שילוב שלה עם מוסיקה הודית (נסו להזכר בצד האפל של הירח שהופיע ב-1973) ונכון שבמקרים כאלה הקהל באמת לא מסוגל לעכל דברים שנשמעים לו מוזר, והם מצליחים רק לאחר מעשה. ועדיין, כנראה שאילולא התצלום של העטיפה המקורית לא היינו מאמינים לו, ולמעשה עדיין קשה. זה פשוט כל כך טוב.

Charanjit Singh – Synthesizing: Ten Ragas to a Disco Beat

הופיע במקור (במהדורה מקוצרת) בגליון שישבת של ישראל היום 30.4, הפעם הקודמת שכתבתי על האלבום