הכהן הגדול הסטלן

היהדות היא דת פסיכדלית, והסמלים הפסיכדלים מופיעים בה בכל פינה. אבל הפינה ששופעת יותר מכל בסמלים כאלה הן דווקא ארבע פינות. ארבע פינות הריבוע שיושב על לוח ליבו של הכהן: החושן. האורים והתומים מסמלים את הסינסתזיה שמתלווה לטריפ טוב, הרגע שבו רואים את קול ה' מדבר אליך מתוך האבנים, הרגע שבו האבנים מחליפות צבעים משל היו שלט שמורה על מבצע בסופרמרקט.

האורים והתומים היו למעשה כמו המשחק dance dance revolution. כמו היהלומים המהבהבים ב"פיצוחים", רק 12 אבני החושן. היו ארבע סדרות: יהלום, לב, עלה ותלתן. היית צריך להשלים סריה. וזה גם היה אבטיפוס של מקלדת טלפון, כל אבן היתה כמה אותיות. וכל מה שהיית צריך זה לחייג 1-800-doo-doo.

אני לא עושה צחוק מהחושן. זה באמת מה שהיה שם. סוג של צעצוע פגאני שאם היה משרת עם זר, היה נחשב עבודה זרה. אבל הפעם זה מסונף לעבודת הקודש, ולכן זה כשר. או כפי שמירצ'ה אליאדה הגדיר את ציר העולם: מה שבפנים מותר ומה שבחוץ אסור. אותו הדבר שבחוץ אסור, בפנים מותר. כמו מין כשנשואים, כמו לשתות יין בשבת. ונהפוך הוא.

לא. כמובן שהאורים והתומים לא היו מקלדת אורות. מהם כן היו? לשם כך בואו נסתכל על עולם הדימויים המיסטי: במונחים גיאופוליטיים ההר היווה גבול טבעי והגנה מפני מה שמעבר אליו, בעיקר הגנה מפני פלישות שבחוץ. ההמונים חיו בדרך כלל במישור ובמורדות ההר, לגדות של הנהר הנובע ממנו, ומספק להם את כל צרכיהם: מים לשתייה, לרחיצה, לכביסה ולהשקיית השדות, דגים ואדמת סחף פוריה וכו'.

ההר והנהר סימלו את מקור השגשוג והעושר, לא רק מפני שהם סיפקו את מקור החיים – האוכל והמים. אלא בעיקר מפני שהם מלאים במחצבים. אל המחצבים מגיעים על ידי חריצת ההר וביקוע סלעי הנחל, על ידי מפגש של ברזל בסלע.

בספר איוב מתואר הרגע הזה “אבנים שחקו מים”, ובירמיה “וכפטיש יפוצץ סלע”. שני הפסוקים הללו מתארים לא רק את דליית אבני החן, אלא ובעיקר את הדרך המטאפורית שבה הידע חודר לתודעה. ההר הוא מקום גבוה שיש לעלות בו, והטיפוס מסמל רכישה בעמל של עוד ועוד ידע. הנהר הוא הנתיב להגיע לפסגת ההר ולעומק היבשת, והשיט כנגד הזרם הוא אותו העמל של התעלות.

העובדה שבמעלה ההר, שבעומק היבשת, נמצא הלא נודע ריתקה תמיד את האנושות. רבות מהתרבויות בנו לעצמם מיתוסים על אותם המקומות הרחוקים. הריחוק הזה סימן בעיני התרבויות את האנומליה, את הזרות. את מה שלא שייך לכאן, שהיא מצד אחד התרבות העילאית ומצד שני הפרא.

דהיינו: מעתה אמור, הרפתקן שיוצא לטרקים במעלה הנהר, אל מעמקי היבשת, אל האמזונס הפראי, אל יערות הגשם, אל הפירניות והאנקונדה, אל השבטים המבודדים – הוא המיסטיקן. הוא ה-פורטי ניינר, זה שבמסגרת הבהלה לזהב מגיע אל המערב, הולך אל קרואטן. ולכשמגיע, שותה משיקוי האייווסקה.

השאילה באורים ובתומים היתה לא פחות ולא יותר משאילה באוראקל היהודי. כפי שפיתיה השתכרה והכהן ניסה לפרש את המלמולים שלה בתור דברים שמגיעים ישירות מן האל, כך הכהן היה מפרש את המלמולים של מי ששואל באבני החן היקרות תחת השפעה של קוקטיל ירוק כלשהוא שמכיל את סממני הקטורת ושמן המשחה. דה.

לא מאמינים? יונתן בן עוזיאל בתרגומו לשמות כ"ח כ"ז-כ"ח, הפסוקים שמתארים את החושן, מספר שענני השמיים בכבודם ובעצמם הלכו לגן עדן, לנהר הפישון, והביאו את אבני החושן: "ענני השמים היו הולכים לנהר פישון ודולים משם את אבני השוהם ואבני המילואים שהיו צריכים כדי לשבץ אותם בחושן האפוד והיו מביאים אותם ומניחים אותם על פני המדבר". דהיינו, אבני החושן היוו שער תודעתי להגיע אל המקום הפנימי ביותר בתוך הגן, הלא הוא עץ הדעת ("העץ אשר בתוך הגן").

נהר פרת הוא עוד אחד מנהרות גן העדן, אך בניגוד לפישון שסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב, הבדולח ואבן השוהם ובניגוד לגיחון ולחדקל שכתוב במפורש איפה הם נמצאים – הפרת לא כתוב איפה נמצא. אנחנו כמובן יודעים איפה הוא נמצא, באשור ובבל. השאלה היא: אשור ובבל, בני מי הם?

בבראשית י' כתוב שאשור היה מקום מושבו של נמרוד. נינווה, בשנער. בבקעת שנער נבנה מגדל בבל, ולכן אשור הוא בן כוש. פרת כמו הגיחון, סובב את ארץ כוש. אולי הוא הנילוס הכחול או הלבן. לעומת זאת כתוב שבני שם עילם ואשור וארפכשד, הכשדים, הבבלים. כך שאשור הוא אשור המוכר לנו, מעירק. שם הפרת והחדקל. למה זה חשוב לנו?

גם אל כוש וגם אל מבואות הפרת, החלח החבור והגוזן, גלו בני ישראל. ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים. ישעיהו אומר: "כן ינהג מלך אשור את שבות מצרים ואת גלות כוש". כלומר, הן כוש והן אשור הם קצה הארץ, שם נמצאים נדחי ישראל. הפרת נמצא בקצה הארץ. אנו גם רואים שנהר הפרת הוא הגבול הצפוני של הארץ המובטחת.

כעת יש לנו שני דימויים פסיכדליים שמתלכדים לאחד: החוויה התודעתית הגבוהה היא ללכת ולחצוב אבני חן שהגיעו הישר מפסגת התודעה, מהצד השני. מעבר לסמבטיון. מעבר לאמזונס.

אסיים בכך שבתנ"ך נחלת אשר נחשבת לקצה הארץ, מהסיבה הפשוטה: בשופטים א' כתוב במפורש ששבט אשר לא הצליחו להוריש את הכנעני. ולכן הם התיישבו בפנים הארץ. בנחלת מנשה כמו דור (עתלית) ובנחלת אפרים, כמו לדוגמה העיר ברזית, שם ישבו צאצאי מלכיאל בן בריעה. כלומר, בספר יהושע מוזכרת הארץ המובטחת שכוללת את הגליל המערבי, נחלת אשר. אך בפועל הגליל המערבי לא היה בימי בית ראשון מיושב בישראלים אלא בכנענים.

גם קדש נפתלי, עיר המקלט הצפונית בתל-קדש של היום היתה נתונה חדשות לבקרים לתקיפות של הכנענים, הארמים ומאוחר יותר האשורים ותמיד הוכתה. כעיר ספר. ראוי לציין שהמונח "קדש" נחשב גם הוא כגבולות הארץ המובטחת והדבר מוזכר במסכת גיטין בשם הקוד "רקם וחגר". כלומר, לא ברור איפה זה נמצא, אלא רק שהשמות של הערים האלה הם גם קדש. זה יכול להיות קדש ברנע, זה יכול להיות קדש יששכר בתענך, זה יכול להיות קדש נפתלי. העיקר שזה הגבול.

והדבר המעניין הוא שבקדש הצפונית הזו, בין אם היא ביששכר ובין אם היא בנפתלי, נמצא יער. יער נבי יושע או יערות הכרמל. המקומות האלה שבקצה הארץ הם מקומות שבהם יש יערות. לא מפתיע שהמקובלים לאורך הדורות בחרו להתיישב דווקא בערים האלה – עכו וצפת. נקודות מוצא של טרקים אל ההרים והיערות, מקומות שהם יכולים להתבודד ולהתעמק, או לחלופין לעשות שם מסיבות אסיד, שהיין נשפך שם כמים, ואם לא יין אז נוזלים פסיכדליים אחרים. לא מפתיע לגלות שבימי הביניים היו אלה הנזירים שיצרו את הליקרים הראשונים. המקובלים לא היו שונים. האדמו"רים. בחסידות קוראים לזה: כוס יי"ש

לשאלתכם, אני חוזר למשפט הראשון בפוסט. היהדות פסיכדלית. וגם ביהדות הממסד מגנה שימוש באנתאוגנים. והמיסטיקנים (ובהם החסידים) לא. המקום היחיד שבו מותר פולחן פסיכדלי הוא בית המקדש, קודש הקודשים. כל מי שיעשה אותו במקום אחר, ייכרת מעמיו. בין אם משח על עצמו את שמן המשחה ובין אם הקטיר את קטורת הסמים (שמות ל' ל"ח).

האם האורים והתומים הם קיצור דרך אל הפסגה? לא בהכרח. האורים והתומים הם יותר מה שאני מכנה "שער תודעתי". כששאול שאל בה' ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים וגם בנביאים, בעצם שאול ניסה 3 דרכים כדי לקבל רמז:
1. בתודעת חלום, או חלום צלול
2. בתודעה פסיכדלית.
3. בתודעה פסיכדלית של מישהו אחר.

הבדל בין 2 ל-3 הוא שב-2 הכלי הוא אתה. הנכנס בשער הוא אתה. וב-3 זה מישהו אחר שמשרת אותך, או שאתה מנחה אותו. היתה גם דרך רביעית והיא כמובן מדיטציה, והגעה לתובנות באפקט אאורקה. אבל בשביל הדבר הזה צריך מומחיות מיוחדת, שרק משה היה מסוגל להגיע אליה. התגלות שלא באמצעות "שער" (כך לפי הרמב"ם). והאמת שזה לא מדויק שלאאורקה מסוגל להגיע רק משה. מה שמשה מסוגל לדעת הרמב"ם זה אאורקה בהזמנה. לאנשים רגילים אאורקה מגיע בהפתעה וללא ציפיה. אם אתה מצליח להביא את עצמך למצב של נורה נדלקת מעל לראש לפי דרישה, של א-הא ברגע שאתה צריך. אתה נמצא במקום שהיית רוצה להיות

במסכת הוריות י"ד עמוד א' מובאת אמרה בשם רבי יוחנן המתארת אדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה כ"עוקר הרים". ריש לקיש, החברותא של רבי יוחנן נחשב כעוקר הרים מומחה, הארדקור, ומתואר בסנהדרין כ"ד עמוד א' לא סתם כעוקר הרים אלא כ"עוקר הרים וטוחנן זה בזה".

המונח הזה בא להציג בדרך נוספת את ההרים המהווים מחסום גאוגרפי מפני מה שמעבר אליהם, ואת עוקרי ההרים כמומחים ברמה כזו שהם יכולים לסלק את המכשול הזה ולהמשיך במסעם הלאה. לעבור דרך ההר.
להקת השיימן היו עוקרי הרים מומחים ממקומם, "עם אספקה חלקה כמו מים מן המעיין, זורם כמו נהר אל האוקיינוס". קרא את המילים של השיר הזה!

  • הכהן הגדול הסטלן
  • הכהן הגדול הסטלן
  • הכהן הגדול הסטלן
  • הכהן הגדול הסטלן

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.