המקורות האריאנים של היהדות

הטענה שקיים קשר בין היהדות לדתות של העממים ההודו-אירופיים או לפחות הדת ההודית אינה חדשה ולמעשה כבר בשלב מוקדם היו שטענו שקיים קשר אמיתי בין ״אברהם״ לבין ״ברהמין״. אברהם מלמד בספרו ״טבחות ורקחות״ טוען שאפילו בתקופה ההלניסטית. הוא נותן את הקרדיט לקליארכוס איש סולי (Clearchus of Soli) שקישר לטענתו גם בין השם של היהודים ביוונית לשם של ההודים ביוונית ״אינדוי״ לעומת ״יודאוי״.

אבל בעוד שבהתחלה חשבו שדווקא הכיוון היה מהיהדות לדת ההודית, מנשה בן ישראל סבר לדוגמה ש״המתנות״ שנתן אברהם לבני קטורה היה הדת ששלח ביחד איתם אל המזרח, רק במאה ה-18 התחילו לטעון את ההפך. אינדיולוג בשם גאורג פרידריך קרויצר (Creuzer) שטען שאברהם היה ברהמין הודי בשם ברהמה ושלאשתו שרה קראו סרסווטי, הוא טען גם שהמונותאיזם מקורו בהודו. גם וולטר (Voltaire) טען דברים דומים.

יהיה מקורו אשר יהיה. מה שברור הוא שהתיאולוגיה היהודית בכלליות היא ירושה דתית של הודו-אירופיים. בין אם הגיעו מהודו, התרבות ההלניסטית, האחמנים או החיתים. בפולחן היהודי המתואר במקרא יש הרבה יסודות שבמחקר מכונים ״דיוניסיים״. ולהלן אני הולך לתת דוגמאות לכמה מהם.

%

בדתות ההודו-אירופיות יש מיתוסים קוסמוגניים שעל פיהם העולם נברא באמצעות קורבן, האלים בראו את העולם באמצעות טקס פולחני של קריעת גופה לגזרים. אנו מוצאים את זה אצל ההודים והאיראנים מחד (הם קראו לדמות שבותרה ומגופתה נברא העולם ״פורושה״), ואצל היוונים מאידך. גופותיהם של אורפאוס ושל דיוניסוס נקרעו לגזרים. לטקס קוראים ״ספרגמוס״ σπαραγμός.

מה מפתיע לראות שגם בתורה יש את הדבר הזה. אלוהים ברא את העולם באמצעות הפרדה של דבר מדבר: בין אור לחושך, בין מים למים, בין ים ליבשה וכו׳. גם את האדם אלוהים ברא באמצעות הפרדתו מן האדמה, והאישה נבראה מן האדם באמצעות הפרדה מהאדם, נתיחתו והוצאת צלע ממנו. לא רק זה. אדם הראשון הקריב קורבן כשנברא וכשגורש מגן עדן (״לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות״, בראשית רבה ט״ז. אדם הראשון הקריב שור, או יותר נכון חד קרן, ״קרש״, שבת כ״ח. מן הסתם גם בוודות הקורבן הראשון היה שור) ה׳ עצמו הקריב קורבנות והגיש מבשרם לאדם הראשון בסעודה המפורסמת שבה הנחש קינא כביכול באדם, ועל כן החליט לפתות את האישה. קין והבל הקריבו קרבנות, נח הקריב קרבן וכן הלאה והלאה.

חז״ל רואים בהקרבת הקרבן של כל אחת מהדמויות הללו, כחלק משרשרת הכהונה הגדולה. מי שאלוהים קיבל את קרבנו על ידי שהריח את ריח הניחוח הוא מי שהפך לחוליה בשרשרת. הויכוח בין קין והבל היה בעצם על הזכות להמשיך את שרשרת הכהונה.

בדת ההודו אירופית יש עקרון שעל פיו בעצם הקרבת הקורבנות מחקים את פעולת האל והופכים בעצם לשותפים איתו בבריאה, כלומר הקרבת הקורבן גורמת לאיחוד ריטואלי עם האל, ושחזור פעולת הבריאה שלו. גם העקרון הזה כמובן משתקף ביהדות.

בפרקים א׳ ו-ב׳ בבראשית הפעלים המשמשים לבריאה מופיעים הלוך וחזור: ״עשיה״, ״יצירה״, ״מלאכה״ וכו׳. בפסוקי ״ויכולו״ לבדה כתוב שלוש פעמים ״מלאכתו אשר עשה״. אנו רואים שגם במלאכת בניית המשכן, כתוב שהפעולה עצמה שעשו בצלאל ואהליאב היתה ״ויעש״. 39 פעמים. בספר ויקרא כשמדברים על הקרבת קורבנות, גם כן מדובר על ״עשיה״. ״ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו״, ״ואת השני יעשה עולה כמשפט״ וכו׳. כמובן, פעולת הקרבן עצמה היא נתיחה של החיה הנשחטת והפרדה של איברים מאוד מסויימים מהשאר, שאותם שורפים כליל, מניפים תרומה או אוכלים.

החשיבות של הקורבן היתה גדולה עד כדי כך, שההודו-אירופים האמינו שבאמצעות הקורבן, בני האדם עוזרים ממש לאלים להניע את כוחות העולם, ובלי העזרה שלהם סדרי טבע לא יתקיימו (בטבע קיימים כוחות מנוגדים, סדר וכאוס). כך, באמצעות הפולחן הכהנים (של ההודו-אירופיים) ממש שולטים במעברי העונות לדוגמה, לצורך ניהול אקלים תקין יש להמשיך בפולחן הדתי כסדרו, אחרת השמיים ייעצרו והאדמה לא תתן את יבולה. יש כמובן הבדל די משמעותי בין ההודו-אירופיים ליהודים, מפני שהיהודים לא חושבים שאלוהים חלש מכדי להניע את גלגל השנה. הם חושבים שהוא חזק מספיק כדי לעצור את גלגל השנה. כלומר, הפולחן לא תלוי בקורבנות, הקורבנות הם לא זרז ותומך במעגל השנה, אצל היהודים הקורבנות הם רפואה מונעת, שמטרימה את המכה שתקרה אם יחרה אף אלוהים. ״וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה״

אכן יש קשר לחשיבה הזורואסטרית ביסודה ועל פיה ככל שאינך מסייע לכוחות הטוב, הם נכנעים בפני כוחות הרע, מפני שהעולם הוא זירת מלחמה בין טוב לרע וביכולת האדם לבחור באיזה צד להיות – שזה אגב ממש מה שכתוב ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. עם זאת, ביהדות המצב שונה, ברגע שאינך מקיים את המצוות אינך מסייע בפועל לרע. מה שקורה הוא שאלוהים מתאנף בך ומצווה על הרע לנקום, מה שמניע את פעולת הרע הוא לא סיוע אקטיבי שלך אליו, אלא הוראה ישירה של האל.

ועדיין, ההשקפה ועל פיה בין האדם לאלוהים יש יחסים סימביוטיים ותלות הדדית בין עליונים לתחתונים, מגיעה ישירות מההודו-אירופיים. הן הדתות הללו והן היהדות, מאמינים בעקרון ״מה שלמעלה הוא שלמטה״, מפני שהפועל היוצא הישיר של השקפה זו היא שישנו עולם שמעבר.

כחלק מתורת הניגודים ההודו-אירופית, הם הבדילו בין שני יסודות סותרים, אש ומים. בדרך כלל הם קישרו את החלב והצומח אל המים. ואת הקטורת, העץ והשומן מן החי קישרו לאש. גם בעת הניתוח של הקורבן לנתחים, הם הקפידו על החלוקה הזאת – אש ומים, ועל כן סביר מאוד להניח שכל מה שקשור לחלב היה מקושר למים וכל מה שהיה קשור לבשר היה מקושר אל האש. לא מפתיע שההבדלה הזאת, ספציפית, כל כך מהותית אצל היהודים ודווקא בהקשר לקרבן. ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, נאמר בזיקה ישירה למנחת הביכורים.

%

ככלל האריאנים העריצו אש. הם האמינו שעם העשן מהקורבן הנשמות של החיות מועלות אל מקורן, ״אל השור״. השמש שהיא מקור האש היתה ייצוגו של האל, וליוותה את פמלייתו בין אם מדובר באפולו, סבזיוס או אהורה מזדה. הזורואסטרים ספציפית התפללו תוך שהם עומדים מול מקור אש, פולחן האש שלהם נתן משמעות קודש לאש הדולקת ללא הרף – ואנו רואים את זה לא רק אצל הפרסים אלא גם אצל הרומים והיוונים, עם פולחן וסטה והאש האולימפית בהתאם. כמובן שגם אצל היהודים, ״אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה״.

ה׳ עצמו מתואר בתורה כ״אש אוכלה״, שאמנם אצל היהודים הפך לאש של קנאה יוקדת, אבל זה לא מן ההכרח. בעולם הנפחות וחרשות המתכת, אש היא האמצעי שמאפשר לשנות את הצורה של המתכות, בארמית ובסורית מתכת היא ״קנאה״. ואכן אנו רואים שהנביאים משתמשים בדימויים האלה של שינוי צורה, כלי ביד היוצר, כדי לתאר את פעולתו של ה׳. ולא בכדי הפעולה הזאת באה ביחד עם המילים ״מלאכה״ , ״עשיה״ ,״יצירה״, שכאמור הן אותן הפעולות שאיתן ברא אלוהים את העולם, מה שנקרא בספר משלי ״קנה את העולם״. ״ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחמר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות״, ״הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם ה׳, הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל״.

לא בכדי ה׳ גם קרוי ״רוכב בערבות״ בדיוק כמו סבזיוס, אפולו, או הבעל להבדיל – כולם מתוארים כרוכבים במרכבת אש שמימית בעלת אופנים ומובלת על ידי חיות קודש.

המקורות האריאנים של היהדות
גם ההערצה לסוסים מקורה בדתות האריאניות. הסוסים שימשו את המרכבה של אל השמש, וגם מהווים סמל אפוקליפטי שמופיע הן בספר זכריה והן בחזונות הנוצריים

בהקשר הזה ניתן גם לראות את סמל הסמכות הרומי ה- fasces כמוטיב הודו-אירופי. כאמור, אינדרה היה הקמע של הלוחמים האריאנים, שמתואר תמיד כנושא בידו מטה ברקים. הרומאים לא היו יוצאים למלחמה מבלי שקיבלו את הצדקת האלים. המגיסטראטים או יותר נכון השומרים שלהם נשאו בידם מטה שכזה, שסימל את האימפריום שהיה להם,הגנה לה היו ראויים מכח סמכותם האלוהית. המטה הזה מסומל ביהדות כאטריבוט שמשמש את משיח ה׳, כלומר את מי שנמשח על ידיו להנהיג את ישראל או יותר נכון להמשיך את ״שרשרת המלוכה״ (להבדיל מ״שרשרת הכהונה״). אנו פוגשים את המטה כאטריבוט מנהיגותי לכל אורך התנ״ך החל ממטה משה, וכלה בשבט המחוקק. למעשה, האטימולוגיה של המילה שבט היא מאותו מטה שהחזיק אותו המנהיג, שתפקידו כמו שופט היה גם חוקתי, גם דתי וגם צבאי. שופט הוא מילה שמקורה ב״שבט״, שהרי ב׳ ו-פ׳ שפתיות שתיהן. ונאמר ״דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל״. כלומר, שבט הוא האטריבוט המלווה את כל מי שתפקידו להיות מורה דרך בדת ודין. שבט מן הסתם הוא גם המקל שמשמש את מורה הדרך, או יותר נכון רועה הצאן, להוביל את החיות או להכות אותם במקרה שהם סוטים מהדרך. היחס בין אלוהים לבין עם ישראל מתואר רבות בתנ״ך כיחס בין רועה לבין בהמה תועה (״ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו״), או חמור מזה, מתפרעת (שירת האזינו, ״וישמן ישורון ויבעט״)

%

הסדר המופתי שראוי להיות בעולם, הוא גם מה שכונן את הוארנות, ארבעת המעמדות החברתיים שכוללים את השילוש ההודו-אירופי של כהן-לוחם-איכר, והעבדים שתפקידם היה לשרת את שלושת המעמדות הללו. גם ביהדות החלוקה הזאת קיימת, למרות שקיים הבדל כי ביהדות אין הגבלה על נישואים בין מעמדיים (חוץ מהמעמד הרביעי של העבדים). עם זאת, ביהדות בן מעמד שאינו כהן לא יכול להיות כהן, בדיוק כפי שכהן לא יכול להיות לוחם מפני שלא יכול להטמא למת, וגם לא איכר כי אין לו נחלה. ועדיין, קיים טשטוש בין מעמד הלוחמים למעמד האיכרים, איכר יכול להיות לוחם ולוחם יכול להיות איכר (ואם מסתכלים על ספר שמואל, זה בעצם מה שעשו בני ישראל, ליטשו איש את אתו, מחרשתו וקרדומו).

עם זאת, עדיין אנו רואים את החלוקה: שבט לוי הוא קאסטה של כהנים, שאחראים לפולחן הדתי. שבט בנימין הוא לוחם, כך ניתן גם לראות את שבטי עבר הירדן, שלעיתים לחמו את מלחמותיהם הפרטיות, כמו לדוגמה שבט ראובן בהגריאים או ״גד גדוד יגודנו״. שאר שבטי פנים הארץ, הם האיכרים. כמו לדוגמה שבט אשר ״מאשר שמנה לחמו, שארצו שמנה, שלחמו שמן, שהוא מעמיד בגדי שמונה, והוא יתן מעדני מלך, כפליות ואנפקיטן״ (בראשית רבה צ״ח). העבדים הם כמובן הכנענים, אלה מביניהם שלא התגיירו ואלה מביניהם שכן כמו הגבעונים.

%

איני אוהב לדבר בגנות הדת היהודית, אך ראוי לציין שהמגמה הפטריאכלית המאפיינת כביכול את היהדות, הגיעה גם היא באופן כללי מהעולם ההודו-אירופי. לפני הפלישה ההודו-אירופית מקובל להניח שהתרבויות הילידיות היו מטריאכליות שהעריצו ״אלה אם״. גם השבטים השמיים העריצו אלה אם, אשרה/עשתורת. העמים ההודו-אירופיים היו מאצ׳ואים וכעין מיזוגניים, אנו רואים את זה ביחס לנשים ביוון ורומא – מעמד האישה ביהדות לא נוצר יש מאין, אלא בסביבה שזו היתה בה הנורמה. כל תפקידה של האישה היה לשלוח ידיה בכישור ולתמוך בכפיה בפלך. דימוי שהיה רווח בכלל במזרח הקדום.

ואגב המזרח הקדום, מן הסתם ההשפעה ההודו-אירופית לא היתה על היהדות בלבד. ניתן לראות בשלל הדתות המסופוטמיות השפעות תיאולוגיות ושילוב של אלים ממקור זר בפנתאונים שלהם או לפחות סינקרטיזציה של אלים שלהם עם המודל ההודו-אירופי והדוגמה הטובה ביותר היא אינדרה החורי, שהפך ברבות הזמן לאל הודי ואווסטי, ובמהדורתו הנשית ענת הכנענית / אתנה היוונית. דוגמה נוספת שלא יכולה להיעלם מעינינו: המיתוס על תיאמת שמגופה נברא העולם, נולד כתוצאה ממפגש של האריאנים עם העממים השמיים. מיתוס הבריאה המצרי לעומתו נותן תפקיד בורא לכל אל, כלומר לא מישהו אחד ברא את העולם אחרי שקרע מישהו אחר ויצר מאבריו דברים, אלא כל אל ברא משהו אחר. ניתן לראות גם שהמקבילה המצרית לאתנה ולארטמיס, אינה ממש מלחמתית. ונכון שאיזיס היא אמו הורתו של הורוס המקושר עם מלחמות אבל כנראה הקישור הזה נעשה רק לאחר שדמותו התמזגה עם דמותו של רע, מן הסתם בהשפעה יוונית, שכן אפולו, המקביל של רע, הוא אחיה של ארטמיס.

  • המקורות האריאנים של היהדות
  • המקורות האריאנים של היהדות
  • המקורות האריאנים של היהדות
  • המקורות האריאנים של היהדות

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.