Culture Agent

בפרק ד' ספר שמות, מיד לאחר התגלות ה׳ למשה בסנה, יש אירוע שבו משה, בדרכו למצרים, ״זוכה״ לניסיון של ה׳ להרוג אותו… ציפורה מצילה את המצב באמצעות צור עמו חותכת את ערלת בנה והאירוע בא אל סופו בשלום. מה קורה שם? מה קשור האירוע הזה לסיפור יציאת מצריים? למה צריך היה לציין אותו?

נתחיל בכך, כיצד האירוע קשור ליציאת מצרים? במהדורה ה״מקורית״ של סיפור יציאת מצרים, שמופיעה בספר שמות עד פרק י״ז, ששיאו בפרק ט״ו ב״מי מרה״, בני ישראל יצאו ממצרים כדי לקבל את התורה לצד מקור מים שהפך בזכות עץ שהושלך למים למקור מים חיים ומתוקים. מקור המים היה בנקרה של אבן ולכן נאמר ״ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים״. מה שכתוב במי מרה הוא ״אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלוהיך והישר בעיניו תעשה… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך״ – כלומר, שמירת הברית מזכה ברפואה, והרפואה היא בעצם שימוש באבנים שחוקות (מינרליים) ובעצים (כלומר צמחי מרפא).

מסופר שבמי מרה ״שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו״ – כלומר שם התקבל החוק המקורי. למרות ש״חק״, אנחנו רואים גם במיסטיקה היהודית (ספר יצירה לדוגמה), הוא בדרך כלל חקיקה באבן. או לפחות עם חפץ חד כלשהוא על מצע קשה, יכול להיות גם סימון עם מקל על חול באדמה. אבל בהתייחס לכך שביוו ןהעתיקה חרתו את החוקים על אבן והציבו את על החומות, אז כנראה שהכוונה לאבן חרותה, ״לוחות״.

המילה ״נסהו״ מוסבת על הגרסה הנוספת לסיפור הזה בפרק י״ז, שם נאמר שה׳ ניסה את בני ישראל במקרה זהה. אני אומר זהה אבל הרעיון הוא שמדובר באותו מקרה, תיאור אחר. הפעם התיאור הזה שונה בכמה דברים: הראשון, בני ישראל לא רק מתלוננים אלא גם מאיימים לסקול את משה באבנים. הדבר השני, ה׳ מורה לו במקום להשליך סתם ״עץ״, לקחת את המקל שלו ולהכות באבן. הדבר השלישי והלא פחות חשוב, במקום שיקראו למקור ״מרה״ ולומר שבו קיבלו בני ישראל ״חוק ומשפט״, הפעם אמנם טוענים שמדובר ב״חורב״ אבל לא מזכירים שהיתה ברית בין ה׳ לישראל, אלא רק שבעקבות המעשה קראו למקום גם ״מסה ומריבה״. כאילו כדי להציג את זה באופן ניטרלי יותר, לא מקום שבו ניתנה התורה אלא סתם מקום שבו בני ישראל עברו נסיון.

זאת, למרות שהמשמעות המקורית של ״נסהו״, אמורה להיות לא ״נסיון״, לא ״מסה״, אלא דווקא ״נס״ מלשון מקל מונף ומלשון ״רפואה״ (כאילו, אסיא או אסותא). למקל הזה אחר כך גם סגדו כמקל מרפא שהציל את ישראל מהנחשים והשרפים (בספר במדבר הוא נקרא במפורש ״נס״, ונמצא בסמוך לסיפור מראה נוסף של מי מרה). וכדי ״להוסיף חטא על פשע״, ולהשתיק את הסיפור הזה, באה מלחמת עמלק בפרק י״ז להסביר שה״נס״ הוא לא מלשון המטה של משה שאיתו הכה את הצור, אלא המזבח שבנה משה אותו קרא ״ה׳ נסי״, למרות שכתוב במפורש שמשה עלה אל ראש הגבעה ״ומטה האלוהים בידו״, וגם כתוב שהיתה שם אבן (כלומר ״צור״) שעליה ישב משה.

בקיצור: בכל הסיפורים אנו רואים כמה אטריבוטים חשובים: מים, אבן ועץ. האבן נקראת בכל המקומות הללו ״צור״. באמצעות העץ והאבן הופכים מים עכורים למים טהורים, כלומר מין תהליך של תחיה ולידה מחדש – דימוי שחוזר בהרבה מקומות הן בתנ״ך והן במיתולוגיות אחרות. הדימוי הזה חוזר גם בשמות ד׳, כל שלושת האותות שמקבל משה עוסקים בזה – בהתחלה המטה שהוא בעצם דומם הופך לחי, אחר כך העור של משה שהופך ממצורע לרך, ולבסוף מים שהופכים לדם. הסיפור עם ציפורה והצור אמור להיות סיפור מראה, לעוד מקרה שבו משה קם לתחיה באמצעות שימוש ב״אביזר״.
הערות:

אציין, מאחר שסיפור הסנה הבוער כולו מלא ברפרנסים ״פסיכדליים״, הסיפור של המלון במדבר אמור להיות רפרנס ל״טריפ רע״ שבו באמצעות ״צור״ כלומר אבן חן שהיא סמל אפוטרופאי ידוע ומוכר בעולם העתיק, משה ניצל מהשגעון ומהשדים. ה״צור״ אמור להיות אבן עם ברק שבו הבבואה משתקפת, ולכן שדים שמסתכלים בבואה של עצמם נבהלים ובורחים. בדרך כלל גם האבן הזו היא גם חדה מאוד, ושימשה לפיכך גם לחיתוך בשר ולניתוחים. אפילו לסיתות. לכן, כביכול, אסור להניף ברזל על מזבח אלא רק לסתת אותה עם אבן צור, ״מזבח אבנים״. וזו גם ה״שמיר״ (או כפי שמתואר אצל ירמיהו ״שמיר חזק מצור״). ובגלל שהיא גם חדה וגם מבריקה, כנראה שמדובר באובסידיאן. אני כותב על זה כאן.

בהערת אגב אני יכול לציין שגם בהר סיני עצמו בשמות ל״ג-ל״ד, מוזכרת כבדרך אגב נקרת הצור בהקשר של לוחות הברית, שה׳ מצווה על משה לכתוב בסמוך. כשה׳ נגלה למשה, מציינים שהרגע שבו הוא נתגלה היה ״ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עלי עד עברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא ייראו״.