Culture Agent

המחקר האקדמי המודרני של המקרא והברית החדשה מצוי בעשורים האחרונים בתהליך של בחינה מחדש של הנחות היסוד ההיסטוריות-ביקורתיות אשר שלטו בכיפה מאז המאה ה-19. בתוך הקשר זה, עבודתו של ד"ר ברטוש אדמצ'בסקי (Bartosz Adamczewski), פרופסור חבר ללימודי מקרא בפקולטה לתיאולוגיה באוניברסיטת הקרדינל סטפן וישינסקי בוורשה, מייצגת את אחת הגישות המקוריות והרדיקליות ביותר בתחום.

אדמצ'בסקי פיתח מתודולוגיה קשיחה המכונה "היפרטקסטואליות סדרתית" (Sequential Hypertextuality), המבקשת להסביר את הרכב הטקסטים המקראיים לא כתוצאה של מסורות שבעל-פה חמקמקות או עריכה של מקורות אבודים, אלא כעיבוד ספרותי של טקסטים כתובים קודמים שהיו מונחים לפני המחברים.

המתודולוגיה שלו מתבססת על זיהוי מאות ואף אלפי התאמות (correspondences) מושגיות ולשוניות בין טקסטים, המופיעות באותו סדר בשני החיבורים. לפי אדמצ'בסקי, אם שני חיבורים מראים רצף דומה של רעיונות, מוטיבים או מילים ייחודיות, סביר להניח שהמחבר המאוחר השתמש במבנה של המחבר המוקדם כשלד ליצירתו החדשה. המחבר ההיפרטקטואלי מבסס את הטקסט שלו באופן סמוי וטרנספורמטיבי תוך שהוא מחליף דמויות, משנה את ההקשר הגאוגרפי ולפעמים הופך את המשמעות התיאולוגית, אך שומר על הזיקה הסדרתית למקור. כך ניתן להסביר פרטים "מוזרים" או חוסר עקביות בטקסטים המקראיים לא כטעויות עריכה, אלא כתוצאה של אילוצי העיבוד של המקור המוקדם.

כך לדוגמה הוא סובר שספר דברים הוא היפרטקסט לספר יחזקאל.משה הוא רפרנס ליחזקאל, המיקום שלו ממזרח לישראל הוא כפי שיחזקאל נמצא במזרח, בבל על נהר כבר, וגם השם חורב הוא רפרנס לירושלים החרבה. ספר דברים נכתב לדידו סביב שנת 500 לפנה"ס כעיבוד ליחזקאל, ובכך הוא מקדים את שאר ספרי התורה. ובתוך כך, את ספר בראשית שאינו אלא היפרטקסט לספר דברים. המחבר של ספר בראשית השתמש במבנה ההיסטורי והחוקי של דברים כדי ליצור את סיפורי האבות והבריאה. כפי שהבריאה טובה, כך גם הארץ טובה. כפי שלא טוב היות האדם לבדו, לא טוב היות משה לבדו (״איכה אשר לבדי משאכם טרחכם וריבכם). 40 שנה במדבר מול 40 ימים במבול. הצלת נח כהצלת כלב וכו׳.כך גם ניתן להסביר את הסתירות בסיפורי המבול והבריאה. הם לא מורכבים טלאים טלאים ממספר מקורות, ואין כזה דבר מקור כהני. מדובר באילוץ שנועד מראש כדי להתאים לעיבוד הטקסט של דברים באופן שיטתי.

אותנו פחות מעניינים ספר דברים ובראשית, ויותר מעניינים אותנו הספרים האחרים בתורה, והמשכם בספרי הנביאים הראשונים. בין שמות-במדבר לספר דברים יש התאמה סדרתיתב-1200 מקומות, ולכן הם יחידה ספרותית אחת. כמוהם שמואל-מלכים, 2000 התאמות סדרתיות לספר דברים. ושוב, האופי הספרותי והרעיונות התיאולוגיים של ספרי המקרא, מבוסס סביב ספר דברים כגרעין שסביבו נבנה כל המפעל הספרותי המקראי. בשונה מההשערה הסו-קולד ״משנה תורתית״. לא דברים הוא המשנה, אלא דווקא שאר ספרי התורה הם שניות כלפי ספר דברים. וגם שאר ספרי התנ״ך.

ספרי שמואל-מלכים נכתבו ספציפית מתוך צורך פוליטי. הם נכתבו ב"רטוריקה צפונית". בעוד התורה נכתבה בממלכת ישראל, סביב העיר שכם והר גריזים ולכן גם ירושלים לא מוזכרת, היה צורך לשכתב את התורה כך שירושלים תהיה במרכז, ושתתבצע ״העברת חסד״ מהמרכזים הצפוניים ליהודה. השאלה היא מתי הצורך הזה התעורר. וכאן הדעה המהפכנית של אדמצ'בסקי. אנחנו רגילים לחשוב על ״גילוי ספר התורה״ כמעשה פוליטי של יאשיהו כדי לנכס לעצמו את הסיפורים הצפוניים. אבל יאשיהו היה לפני יחזקאל, כךשזה לא יכול להיות לפני המאה השישית. חייבים למצוא סיבה לחבר את ספרי שמואל-מלכים מאוחר יותר, ואכן יש.

לדידו, כאמור, ספרי התורה והנביאים הראשונים, אותם הוא מכנה ״הפטטוך״ (על משקל ״פננטוך״), שבעת הספרים, נכתבו כעיבוד של ספר דברים, שבעצמו עיבוד של יחזקאל.דברים נכתב כדי להעביר את המוקד מבבל לארץ ישראל, ובראשית נכתב כדי להוות סיפורי מראה נראטיביים למבנה ההיסטורי והחוקי של ספר דברים. אבל ניתן לראות שהדמויות בספר בראשית הן דמויות ״צפוניות״, ואברהם הוא דמות מראה לסנבלט החורני, מושל שומרון בתקופה הפרסית. שניהם הגיעו מחרן, שניהם נשאו שמות לא-יהוויסטיים במקורם, ושניהם קשורים להנהגה פוליטית ודתית בצפון הארץ אברהם ייסד את הפולחן בהר גריזים, אלוני מורה היו בשכם. רק בהמשך הם הוסטו לחברון, והועברו דירה לדרום, לחברון.

ספר בראשית, אם כך, נכתב בסוף התקופה הפרסית (סביב 340–350 לפנה"ס). המטרה התיאולוגית של הכתיבה הייתה להמיר את האידיאולוגיה הלאומנית והמיליטנטית של ספר דברים באידיאולוגיה של קיום משותף בשלום בין העברים לבין שכניהם הכנענים. ואז, מה קורה? נוסדת ממלכת החשמונאים בירושלים, וצריך לעשות שכתוב מחדש של כתבי הקודש. כך נוצר נראטיב שבו סר חינה של הממלכה הצפונית והיא עוברת לדרום. ואיך?אפילו החיות יודעות את זה. הארון שנלקח משילה (אפרים) לפלשת, חוזר ליהודה לקריית יערים ובהמשך לירושלים. הבחירה בדוד נעשית לאחר שניצח את גלית, שמתואר כמו הופליט מקדוני. במערך הקרב של תקופת הברזל הדמות שלו אבסורדית ומפריעה, אך היא הכרח טכני עבור הפלנקס ההלניסטי.

יש גם עוד רמיזות לשוניות בביטויים שמופיעים בספר שמואל וחוזרים רק בספרים מאוחרים מאוד, כדי לאחר את כתיבת הספרים (כמו הביטויים ״להכין לבב״). ספר עזרא וגם ספר דברים המכילים את מצוות קריאת התורה, הם בעצם הסיבה שדמותו של יאשיהו נוסחה כהתגלמות ספרותית של המלך המיישם את החוק הזה.המלך הזה עשוי להיות כזה שבנוי על השבלונה של מלכים חשמונאים כפי שרצו לראות בעצמם. יכול להיות שהיה מלך אמיתי כזה, כפי שספר מלכים מכיל שמות אמיתיים של מלכים כמו עמרי, אחאב, חזקיהו וכו׳. אבל השמות הללו נשאבו מרשימות מלכים או כרוניקות בסיסיות. כל הבשר הנרטיבי, הדיאלוגים, התוצאות הצבאיות והמניעים, הוא הבניה מחדש שנועדה לדידו להעניק לגיטימציה למרכזיותה של ירושלים בתקופה ההלניסטית.

בהערת אגב אני יכול לומר שהתאוריה של אדמצ׳בסקי מחזקת את ההנחה שדמותו של דוד המלך היא דמות ארכיטיפית למשיח, ושהמשיח הוא רעיון הלניסטי בעיקרו. מלך המשיח המיועד אמור להיות צאצא סמלי של דוד, ואמורות להיות לו תכונות דומות לו, כשל מלך צדיק ולוחם, ספרא וסייפא – רעיונות שללטו בכיפה בתקופה ההלניסטית. אלכסנדר מוקדון היה כזה. אלכסנדר מוקדון הוא גם אב הטיפוס של שלמה המלך, וידועות מקבילות בין האגדות על אלכסנדר מוקדון שקיבלו עיבוד יהודי באגדות המלך שלמה, כמו מלכת שבא, אשמדאי ואבן השמיר וכו׳. בנוסף, כאמור, יאשיהו הוא דמות שנבנתה על פי המודל המשיחי, ובעצם כל המלכים שעשו טוב בעיני ה׳. חזקיהו בתלמוד מתואר כמי שבחזקת משיח אך הודר ברגע האחרון (כך גם שלמה). יאשיהו ברבות הימים הפך להיות המודל למלך ״משיחי״, ולראיה אנו רואים כיצד קרל הגדול השווה עצמו אליו. שוב, בגלל שדמותם של מלכי יהודה נבנתה על פי שבלונה שנוסחה בתקופה ההלניסטית. המלך המשיח עצמו היא דמות הבנויה על בבואה של שליט הלניסטי.