Culture Agent

ספרו של פרופ׳ יונתן אדלר מאונ׳ אריאל ״Between Yahwism and Judaism״ זמין להורדה לחודשים הקרובים באתר הוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳ וכדי לקדם את הספר עוד שני ראיונות יוטיוב עם פרופ׳ אדלר.

הראיון הראשון הוא כדי להשלים טרילוגיה, אחרי ההתארחויות הקודמות בפודקאסטים MythVision Podcast ו- History Valley, עכשיו גם ב- Gnostic Informant.

השני הוא בערוץ האנגלי של אלכס צייטלין מ״באים אל הפרופסורים״, ראיון שהוא בעצמו המשך לראיון קודם בעברית לפני שנתיים, על הספר הקודם של אדלר – שטען טענות דומות: אין שום ראיות ארכיאולוגיות או טקסטואליות המעידות על שמירת תורה רחבה בקרב הציבור. רק מהמאה השנייה לפנה״ס (תקופת החשמונאים) יש הוכחות לשימוש במקוואות, בכלי אבן, בפרישות מדימויים אנושיים ובשמירת כשרות — כלומר, לקיום יהדות הלכתית ממוסדת. מה היה לפני כן ומה גרם לזה? כאן נכנסת התאוריה היהוויסטית לפעולה, ובכך עוסק הספר.

הפעם מתמקד אדלר בתקופה שקדמה למאה השניה. רק להסביר: במאה השניה, כפי שתיארנו זה עתה, היתה ״מהפכה״ בחיי המעשה האזרחיים, היהדות ההלכתית, והשאלה היתה מה גרם לזה. התשובה שנענתה היא שהחשמונאים ביקשו לקיים דת מדינה, כדי לשמור על זהות מובחנת מההלניזם. לצורך כך הם ביקשו להאחיד את הדתיות בכל חלקי ממלכתם, החדשה, מן הסתם, לפני כן הם היו כפופים לשלטון יווני. ירושלים נבחרה. מקדשים אחרים נסגרו, כמו לדוגמה המקדש בהר גריזים. התפתחו מוסדות חינוך ולימוד, הומצאו גם בתי הכנסת. בעיקר הוחל מונותאיזם מלא. זאת בניגוד לדת העממית ששררה ביהודה לפני כן, שהיתה סובלני כלפי סינקרטיזציה והיתה סמי-פוליתאיסטי – הנותאיסטית, אם נדייק: יהוה היה האל היהודי, אבל לא היחיד, והוא ופמלייתו גם זוהו עם אלים אחרים. במקדשי יהוה סגדו גם לאלים אחרים, ובעיקר לזוגתו, שנקראה ענת. לפני שהתמזגה ביהוה, וככל שיהודה היתה עצמאית יותר, כך היא נטמעה בו יותר ויותר עד אשר בוטלה.

הווה אומר: עד המאה השנייה לפנה״ס הדת היהודית עדיין לא היתה מונותאיסטית. ענת אמנם לא נחשבה כאלה נפרדת לחלוטין מיהוה, אלא מוזגה בו, כהיבט נוסף באלוהות, שנקרא בהקשר הזה ענתיהו. ואלה כזו היתה נוכחת באי יב, לדוגמה. השאלה היא גם בירושלים, ואם הפולחן ביב לא היה חריג. על פי עדויות אפיגרפיות, מסתבר, שלא. בירושלים במאה הרביעית לפנה״ס, כלומר עוד בתקופה ההלניסטית, נמצאו מטבעות המכילות סמלים המתארים את אתנה, כמו לדוגמה גורגונות. כך ניתן להבין שאתנה, שזוהתה עם ענת (שתיהן כנראה גלגול של המילה, והאלה, השומרית אינאנה), נעבדה בירושלים. אנו גם רואים שהסלווקים תרמו לבית המקדש בירושלים, ולפי הניתן להבין גם סברו שהפולחן בו שקול לפולחנם. כלומר, הם ראו במקדשים מוקדי נאמנות פוליטית, ולפיכך אם סוגדים במקדש למלך עצמו, או לפחות לאל שנותן את הלגיטימציה למלך, הרי שמקיימים את הצד האזרחי בברית בין המלך לעם, ובתמורה יקבלו את הגנתו. המלכים מציגים את הברית הזו כאילו מדובר בחסידות שלהם כלפי האלים שלהם, ומכאן יש להבין שהם עצמם לא ראו ניגודיות בין סוגי האמונות.אי לכך, יש לראות את ההתנגדות לאנטיוכוס הרביעי ולהצבת פסלו במקדש כהקצנה דתית, שאולי יש לה היבטים פוליטיים, אבל בעיקרה היתה תיאולוגית.

בקיצור, גם בתקופה ההלניסטית הדת היתה דת לא מונותאיסטית לחלוטין, ולפיכך יש לראות בתקופה זו את המשכה הישיר של התקופה הפרסית. ההבדל היחיד היה בלמי משלמים את המיסים, אבל הפולחן היה בעיקרו מקומי, רב מוקדי, ולא דוגמטי. השינוי היה רק עם עליית החשמונאים לשלטון. עם ריבונות יהודית התורה הפכה לדת המדינה ולפיכך לחוק, מוסדות להנחלת החוק היו מאורגנים ומסובסדים על ידי השלטון, ועל מנת לשמור על קשר עם ״התפוצות״ גובש מוסד בשם פרוסוכה (proseuchē), מקום תפילה או הקטרה שבו שיננו את החוק באמצעות קריאת התורה. למרות שקריאת התורה היא התפתחות יחסית מאוחרת, והושרשה רק בשלב שבו החוק היה מגובש, לפני כן, הפרוסכה שימשו מעין תחליף-מקדש, שכלל פולחן סמלי או הקטרת קטורת, אך לא קורבנות דם.

בקצרה, כיצד זה קשור לאנתאוגנים. א. פולחן פגאני כלל, משערים, היה פולחן אנתאוגני. הפולחן הזה הודר בראשית המונותאיזם. בין אם מדובר בפולחן דמוי המיסטריות, דמוי דיוניסוס, או דמוי אלות פריון אחרות במזרח או ביוון ; ב. עם או בלי שימוש באנתאוגנים, המטרה הדתית ״האוניו מיסטיקה״ נמשלת בכתובים לפריון בוטני, כלומר לצמחים. ולפיכך, רק מתבקש, שהייצוגים הסמליים יש בהם יותר מסתם סמלים. בין אם מדובר בחיטה, שעורה, זית ותמר, ובין אם מדובר בגפן – שלה יש יישומים פסיכואקטיביים ידועים.