בשאלה האם יש לראות את המקרא כמקור היסטורי מהימן יש שתי גישות דומיננטיות שמרבים לתאר אותן כ״מקסימליסטית״ ו״מינימליסטית״. שתיהן מתמודדות עם אותן שאלות כמו לדוגמה מדוע המקרא כולל סתירות לממצאים הארכיאולוגיים, מה היו ההטיות של כותבי המקרא, מה הרקע ההיסטורי שבו הוא נכתב ומתי. אלה המקדימים את כתיבת המקרא יטענו שהמקרא הוא עיבוד של גרעין זכרון היסטורי, והטיה תאולוגית או פוליטית בהתחשב באקלים שבו נכתב שאז דברים כאלה היו מקובלים ואף רצויים. אנשים אלה הם לרוב אפולוגטיים סביב אותנטיות המקרא, וכמעט תמיד ״משוחדים״ כי הם עצמם מסורתיים. הם נקראים ״מקסימליסטיים״.
כנגדם יש את המינימליסטיים שנוהגים לאחר את כתיבת המקרא ולכן ככל שהטקסט הנדון מציג עצמו עתיק יותר, כך הם רואים בו אותנטי פחות. והשאלה היא כמה יש לאחר אותו. האם הוא נכתב בשלב מוקדם ורק נערך בשלב מאוחר, האם הוא נכתב ונערך בשלבים מוקדמים ואז גם קודש, ולכן לא היה ניתן לשנות אותו, וכל שינוי הוא עניין של פרשנות כמו לדוגמה קריאה אחרת או ניקוד אחר, או השמטת מילים, ואולי אף שינויים מזעריים מכוונים של עורכים שובבים שניסו לעשות זאת במתלה של עתיקות מעושה. ובאיזו תקופה הטריקים האלה נעשו? בזמן גלות בבל? עם שיבת ציון? אולי בסוף התקופה הפרסית?
הסופר-מינימליסטים דוחים את כתיבת או עריכת התנ״ך לתקופה ההלניסטית, אבל מביניהם יש אפילו את הקיצוניים יותר שנוקבים בתאריך מדויק. מביניהם ניתן למנות את ראסל גמירקין, שהלך לעולמו לאחרונה. טענותיו העיקריות של גמירקין הן שהאקלים בו נכתב התנ״ך הוא הלניסטי, וחלק מהנראטיבים בתנ״ך בבירור מסתמכים על כתבים מראשית התקופה ההלניסטית – ומאחר שאין שום הוכחה שהרעיונות שצצו בהם קדומים יותר מתקופה זו, הרי שאין לנו אלא לומר שהתנ״ך כולו נכתב אז, יש גבול עליון לכתיבה שלו ואת הגבול הזה הוא קובע ל-270 לפנה״ס, קרוב מאוד לתקופה שבה הם תורגמו ליוונית. אולי, הוא טוען, מדובר באותם אנשים, או לפחות אנשים מחוגים קרובים אליהם, ולכן יכול להיות שהמקור והתרגום נכתבו במקביל, והעובדה שיש בהם שוני הוא רק בגלל שמדובר היה בקהל יעד שונה. אגב, יש גם את מי שביקש להיות קיצוני ממנו, כמו לדוגמה אמון הילמן, שטען שהנוסח המקורי היה היווני, אבל אז ניתן לשאול – מדוע התוכן המתורגם, לעברית, לא מושפע מהתוכן היווני, לדוגמה במילים שלא נמצאה להם מקבילה עברית? בדרך כלל בתרגומים אם אין בשום אופן התאמה, ממציאים מילים, אבל ברור כשמש שיש מעט מאוד אם בכלל מילים מושאלות מיוונית בתנ״ך.
קל לדחות את טענו של הילמן אבל את טענתו של גמירקין קשה יותר. הדחיה העיקרית היא שהראיות לטיעוניו בעיקר נסיבתיים. דהיינו, הראיות הן היעדר ראיות. בנוסף, קשה להסביר את היעדר מילים שאולות ביוונית, אם הטקסט נכתב בתקופה היוונית ובעיקר באיזור עם השפעה יוונית חזקה כפי שטוען גמירקין – באלכסנדריה עצמה.
בשביל לענות על השאלה הזאת של השפה, ניתן לקחת את הרעיון המרכזי של גמירקין, ולשפץ אותו במקצת: באותה התקופה ובעיקר במצרים, אבל כמובן שלא רק, היתה קיימת ביקורת על השלטון המקדוני, וככל שהביקורת הזו התחזקה כך צצו יותר ויותר טקסטים מחתרתיים שכללו טון עוין במידה זו או אחרת. הטקסטים האלה היו צריכים לקודד את עצמם, כדי להיות מובנים רק לקהל היעד היייעודי שלהם – שזה אומר, קהל דובר שפה מסויימת, קהל שבא מתרבות מסויימת ומבין את הקודים של התרבות הזו ומה הם מסמלים בתרבות המתחרה-ההלניסטית, ובעיקר קהל שמועד ״לבלוע״ את המסרים הסמויים בטקסט בצורה חלקה יותר, ולכן כיוונו את המסרים הללו דווקא אליו. כלומר, אם ניקח את זה לימינו אנו, אם תציג לקהל יעד ישראלי סיפור שבו מתוארת קבוצה אתנית-דתית שנרדפת רק על רקע מוצאה ודתה, זה ידבר אליו יותר, כי זה גם פורט על הרגשות (וסליחה על האקטואליה, אני מדבר על הדרוזים בסוריה למי שלא הבין, ועל הצורה שבה ההתערבות הישראלית מנוצלת לצרכים פוליטיים שמנסים להידמות לצרכים בטחוניים, והו-הא אם לא נעשה את זה יהיה לנו 7/10 מצפון מזרח. שזה יכול להיות נכון – אני לא חולק על אמיתות הטענה. אשמח מאוד אם היא תתברר כנכונה – אלא רק מביא דוגמה לצורה שבה נראטיב תעמולתי מכיל דקויות תרבותיות שמיועדות לקהל ״צמא״, רוצה אקשן ומעוניין להצדיק אותו, ובכך להלבין כל מיני דברים אחרים שקורים מסביבו ובמקביל).
טכניקות כאלה היו לרוב בשימוש תעמולתי של השליטים ההלניסטיים שניסו להשפיע על הקהל המקומי באמצעות דימויים וסיפורים מהפולקלור שלו, תוך שילובם במוטיבים יווניים, כדי להפעיל על הקהל מניפולציה רגשית ולחנך אותו כיצד להיות נתין הלניסטי טוב. אבל היו גם את הטכניקות שכנגד, שניסו להציג את ההלניזם כרע, הן משום שהוא משבש את טוהר התרבות המקומית ובכך ״פוגע באלים המקומיים״ והן משום שהלניזם הוא נצלני וציני. ספרות כזו נקראת המחקר ״ספרות התנגדות״ ויש לנו לא מעט דוגמאות כאלה הן ממסופוטמיה והן ממצרים. במקרה המצרי הספרים הללו כמו לדוגמה ״נבואת הקדר״, נכתבו בסגנון המצרי העתיק, וגם הועתקו לתקופות מוקדמות יותר כדי להציג את עצמם כספרים אבודים שנמצאו מחדש, ובהתאם גם נכתבו בשפה ארכאית של טרום המפגש עם היוונית, לפעמים אפילו ארכאית בצורה מעושה (כלומר, צורות שלא ברור אם אכן היו קיימות, אבל לא עולה כסף להנדס לאחור פסבדו-בלשנות), אבל כללו מסר שהיה ניתן לפרש אותו, וכמובן שפרשו אותו בכוונה כך, בצורה אקטואלית, כמסר חתרני אנטי-הלניסטי.
אם נציג את הטקסטים העבריים בתנ״ך כטקסטים כאלה, יש לנו קייס טוב. כמובן, גמירקין טען שההיסטוריוסופיה התנ״כית כולה ניתן למצוא בה רעיונות שפרחו בפילסוופיה היוונית, בעיקר אצל אפלטון, רעיונות שלא היו קיימים לפני התקופה היוונית הקלאסית ולכן אי אפשר לטעון שהיו קיימים במזרח לפני, למרות המיתוס שהחוגים היווניים עצמם ניסו לטפח, שמקור החכמות הללו במזרח. דורון מנדלס כינה את הטיפוח הזה, שבו היוונים ניסו לשפץ היסטוריה מזרחית בסגנון יווני, כדי לתת לרעיונות המזרחיים הללו יוקרה, ״היסטוריה יצירתית״. הקטאיוס מאבדרה לדוגמה כתב בצורה כזו. אנו רואים שהוא וגם אחרים שהושפעו ממנו כמו דיודורוס סיקולוס, אכן לקחו טקסטים מצריים אופייניים והתאימו אותם לרעיונות היווניים הללו, עד למצב שבו לא ניתן לדעת האם הגרסאות הראשוניות של הסיפורים הללו אכן כללו את המרכיב ההלניסטי או לא. ובמקרים מסויימים, אכן מופיעות גרסאות לא הלניסטיות של הטקסטים הללו, אבל אז עולה הרעיון שמדובר ב״ספרות התנגדות״ ולא ברור אם הספרות הזו נוסחה ברוח לא-הלניסטית בתקופה קדם הלניסטית, או דווקא בתקופה ההלניסטית כך שהיא ״התנגדותית״. כך לדוגמה סיפורים על ססוסתריס ככובש נאור ומהולל.
בכל מקרה, גמירקין עבד בשנים האחרונות על הרחבת הרעיון שלו, וטען שחמשת חומשי תורה, הם כולם עיבודים מזרחיים לסיפורים יווניים, או סיפורים מזרחיים שעברו ״ייוון״ והושפעו מסופרים מתייוונים כגון ברוסוס הבבלי ומנתון המצרי. המחקר האחרון שלו עסק ברקע הפלטוני לסיפורי הבריאה, שעשוי להציג את הפרשנות של פילון האלכסנדרוני (יהודי הלניסטי מאותם החוגים גם הוא) כפרשנות אותנטית, ולא מה שנקרא ״הטרודוקסית״ ו״סינקרטיסטית״, כלומר, שמא ואולי, הפרשנות הרבנית היא דווקא זו שהעבירה את ״המיתולוגיה העברית״ הזו רוויזיה. בכך, הוא הפך לגיבור של כל מיני ערוצי ביקורת מקרא אלטרנטיביים, שמאפיינים את ״האתאיזם החדש״ שמנסה להוכיח דווקא מתוך המקרא את מקורותיו הלא מונותאיסטיים, מתוך הנחה שמונותאיזם הוא חידוש, כן, הלניסטי, פלטוניסטי. כגיבור כזה, ערוצים כגון אלה, mythvision, gnostic informant, history valley ואחרים, העריצו אותו. וכעת, עם מותו, השתתפו אתמול בפאנל-בזק שמוקיר את פועלו של גמירקין. בפאנל השתתף עוד גיבור-בזק שכזה, שמגיע מתוך האקדמיה, ומטפח את המינימליזם הזה – ד״ר גד ברנע. אני מניח שבגלל שיונתן אדלר שומר שבת הוא לא יכול היה להשתתף.
Culture Agent 
כתיבת תגובה