Culture Agent

הוא לא. או יותר נכון הוא כן, אבל רק משלב מאוחר. ובעצם אם לא הוא, האם גם כל האלים האחרים לא בשמים? או אולי כן? בואו נעשה מעט סדר.

ראשית, מדוע אנו מחשיבים את אבי האלים כמי שנמצא בשמיים? הסיבה לכך היא כי אשתו נמצאת באדמה ( = אמא אדמה), וכל מה שעשוי להתפרש כיחסי מין ביניהם הוא דברים שמגיעים מהשמיים – גשם, ברק, רעם וכו׳. בדרך כלל יחסי המין האלה היו בין חומרים מנוגדים כמו מים ואש – הר געש שהוא אש מן האדמה יוצר אגמי לוע שאוגרים את המים שירדו מהשמים. ולהפך, הברקים שנופלים מהשמים הם אש שפוגעת באדמה ומפרה אותה, כתוצאה מכך, התהום עולה על גדותיה ומפרה את הארץ (מחזורי גאות ושאיבת מי תהום). מדימויי הברק והר הגעש התפתח אל הסער.

אז האם הרעיון של ייחוד וזיווג בין שמים וארץ הוא רק במקומות שיש בהם סערה? האם רק במקומות שיש גשם והרי געש? אז זהו, שגם במקומות שבהם לא היה גשם, היה הקיים רעיון כזה. אבל שם זה היה הפוך, השמים היו נשיים (נות) והאדמה גברית (גב). למה? אחת הסברות היא שבאקלים צחיח, השמים לא נתפסו כ״מזריעים״ ולכן לא היו גבריים. דווקא האדמה היתה זו שמפרה, כשהנילוס היה עולה על גדותיו. והסערה – ובעיקר כשהיא באה מהשמיים, מהרוח – היתה דמונית.

ולו נשאל, מה לגבי השמש, האם לא סגדו לה במצרים והיא היתה בשמים? נכון, השמש היתה מקור החיים, אבל השמש לא היתה אובייקט שמימי, אלא אובייקט שנמצא רק חצי יום בשמים, ובחצי השני הוא מתחת לאדמה. כך זה סימל את מעגל החיים וסמל של מוות ותחיה מחדש, לא קשור בכלל לישות השמימית.

בכל מקרה, צריך להבין שבמחשבה הקדומה כל שם עצם הוא אל, גם הדברים הכי בנאליים הם אלים – השאלה היא אם זוטרים או לא. האובייקטים שבשמיים הם עצמים בולטים במיוחד, ולכן הם לא יכולים להיות זוטרים. בכל מקרה, האלוהים המונותאיסטי שביטל את האלים הזוטרים, ונותר רק עם האל הכי חשוב, יהיה אל השמים כי זיהויו של אבי האלים היה בתרבויות שקדמו למונותאיזם עם אל הסער שנמצא בשמים.

נשוב לשאלה הקודמת, האם האלים מתגוררים בשמיים? האם אל השאול ואל הים הם בשמיים? התשובה היא לא. יש מה שנקרא "פולחן כתוני". כתון פירושו "אדמה" ביוונית עתיקה. אלי אדמה אלה הם עתיקים יותר מהאלים השמימיים. למרות שלא נכון לקרוא לאלים האחרים והחדשים יותר, האולימפיים, שמימיים. הם לא שמימיים. יש אמנם ביניהם אלי שמים כמו אורנוס, אבל האלים האחרים לא קשורים לשמים אלא ל"כוחות", והכוחות הללו הם כוחות ארציים לחלוטין. אנחנו חושבים שהם גרים בשמים רק בגלל שהאלים האלה שכנו בראש הר, והר הוא מקום גבוה. אבל בגדול גם האלים האלה היו אלים ארציים וקשורים לגאוגרפיה – היו להם מקומות שקודשו להם, אל היה נחשב בראש ובראשונה אל המקושר למקום, ולא אל אוניברסלי.

התפתחות האל האוניברסלי הנוכח בכל היתה מאוחרת מאוד, וקשורה להפיכת האל לאל שומר, פודה ומציל, ביוונית "סוטר". הדבר הזה היסטורית קרה רק באלף הראשון לפנה"ס, ב"עידן הציר", והיה לרוב התפתחות של פולחן לאומי – כלומר אם אתה עובר דרך ואתה מייצג את הלאום, והאל הוא אל לאומי, אז הוא שומר על הלאום בכל מקום. כמובן לא מדובר על לאום במובן המודרני, אלא על לאום במובן התרבותי. ובתקופה זו, לפחות ביוון העתיקה, היתה "ישות הלנית", שהאלים הפאן-הלניים שמרו עליו. כך לדוגמה זאוס שנחשב אל אוניבסרלי כאמור לא היה אוניברסלי עד שנזקקו להגנתו. בדרך כלל מתארכים את זה למלחמת יוון-פרס, הפעם הראשונה שהישות היוונית נתקלה בחרדה קיומית והיה זקוקה לישועה. אחרי שהיוונים ניצלו מהפרסים, הם הקדישו את הנצחון ל"זאוס סוטר". בהמשך כל חייל או סוחר יווני שייצג את התרבות היוונית, היה לו נח לסגוד לאותו אל. מאחר שיהוה ה"מודרני" יותר, כלומר, לאחר המפגש עם התרבות היוונית, הפך להיות תואם זאוס, גם הוא הפך להיות "מושיע", וגם הוא הפך להיות האל שבשמיים.

עד שאבי האלים היה נחשב אל שמימי, שיושב בשמים, כאמור, האלים נחשבו כאלים ארציים, לפחות מי שהאמין בממשותם, ומושבם היה מקום ארצי – הר האולימפוס לדוגמה. גן עדן נחשב כמקום ארצי ואמיתי שנמצא במקום לא ידוע. החיפוש אחר אותו המקום הלא ידוע היה מחולל הז'אנר האוטופי, או ספרות המסעות, המסע אל "טרה אינקוגניטה". כי הישויות המטאפיזיות נחשבו ה"אחרים". האלים כמובן נחשבו כחורגים מהנורמה לכיוון מעלה, והשדים נחשבו כחורגים לכיוון מטה. אבל עדיין אחרים, שנמצאים "שם". אבל ה"שם" הזה הוא רק מקום, לא עולם מקביל. הרעיון שקיים העולם מקביל שבו נמצאים האלים, הוא פיתוח יווני, אפלטון ושות' שדיברו על עולם רוחני "אתרי". אגב, היו גם פילוסופים קדם אפלטונים שטענו שהעולם האתרי הזה נמצא במקום פיזי, אבל בשמיים, מחוץ לגלגל העולם. אבל אפשר לראות שזמנם חופף לאותו הזמן שדיברתי עליו כשהאלים הפכו לאוניברסליים, ולכן שוכנים במקום המשותף לכל המקומות על פני האדמה, המקום שנמצא "מתחת לשמיים".

הסבר קטן ורחב יותר בקשר ל"כתונים". בגדול, הפולחן הכתוני הוא עתיק מהתקופה הפליאוליתית. "אמא אדמה" זה לדוגמא כתוני. בן זוגה של אמא אדמה ובעיקר הבן של שניהם – סביבם התפתחו מיתוסים – היו האלים הראשונים, גם הם כתונים. הם שכנו במקומות "פסטורליים". אבל בכל מקום כזה היתה משפחה אלוהית אחרת, מן הסתם כי לא היתה תנועה, ואנשים לא יצאו מאותו מספר ק"מ רבועים שבהם נולדו. אלא אם כן נדדו, ואז הם היו צריכים למצוא "אמא אדמה" אחרת, ובן זוג ובן שלהם אחרים, הכל בהתאם למקום. המשפחה האלוהית הקודמת ננטשה. לא בגלל שכעסו עליה, אלא כי כבר לא היה להם קשר למקום.

ברגע שנולדה התנועה היעילה, ואנשים היו יכולים להיות נוכחים תדיר בכמה מקומות, נולדו אלים משניים. האלים האלה היו קשורים בדרך כלל לאתרים שתיארתי כפסטורליים: מערות, מקורות מים, ראשי הרים, נופים, כל מיני מקומות שבמיתולוגיה היוונית מתוארים כמגוריהן של נימפות. נימפות הן בעצם "דיימונים", ישויות רוחניות ששומרות על מקומות שהאנשים הללו פגשו בדרך. הדיימונים האלה נוצרו כדי להוות מפות קדומות, כל משכן שלהם היה "מקדש טבעי". כשהיית הולך ממקום למקום, היית מנווט בעצם ממקדש טבע למקדש טבע. הערים הראשונות נבנו מסביב למקומות כאלה ולכן לכל עיר היה את האל המקומי שלה, שהתפתח מדיימון – אל אב/אלה אם. כדי לנווט היו בונים לאלים הללו גלי אבנים, שיסמלו את המקדש בהיעדר מקום מזהה אחר. לפעמים גלי האבנים האלה היו קברים של אבות – רוחות שומרות. אבל לפעמים היו סתם דברים שניתנים לזיהוי מרחוק. היית מנווט בין גל אבנים לגל אבנים, ובין מקדש טבע למקדש טבע. זה היה הסטייט אוף מיינד הקדום.