Culture Agent

בספרי המקרא המאוחרים יש כעס עצום על אדום, על כך שהשתתפה בחורבן ירושלים – רבים נוטים לחשוב שמדובר בשמחה לאידה של ישראל בזמן גלות בבל, שהרי כתוב בפרק ״על נהרות בבל״ (תהלים קל״ז) ״זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלם, האמרים ערו ערו עד היסוד בה״. האמנם? יש לפחות 2 אירועים קודמים שקרו בהיסטוריה של ממלכת יהודה שיש בהם צידוק לכעס על אדום, והם קשורים האחד אל השני, כך שיש מקום לחשוב על כך שהיה חורבן לירושלים מוקדם בהרבה מגלות בבל, שאדום גרמו לו, ולכן הם מתוארים כאחים שבגדו.

הנביא עמוס מתאר בפרק א׳ סדרה של פשעים שעל שלושה מהם וארבעה לא אשיבנו, שכל אחד מאויבי ישראל עשו עוד לפני זמנו, והוא היה מנביאי הכתב הראשונים. הוא חי בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה, כמה דורות בלבד לאחר שיהוא בן נמשי התנקש בצאצא האחרון לבית אחאב ובמלך יהודה שבא לבקר אותו, ואולי בעצם לא הוא התנקש אלא כפי שחזאל מלך ארם בעצמו מתפאר שהרג הוא את שניהם. בין אם כן ובין אם לא, המקרא מעיד שחזאל הכה את צבאות יהודה וישראל ברמות גלעד, ופלש בהמשך לארץ ישראל, כבש את גת והגיע עד סיפה של ירושלים, ורק בעקבות שוחד של יהואש שנתן לו את אוצרות המקדש, ניצלה ירושלים. הדבר הזה נחשב בפני עצמו חורבן. והוא כידוע קרה לפני ימי עמוס, כשהזכרון היה עוד טרי.

עמוס מגנה בפרק זה את דמשק כמובן, שדשו בחרוצות ברזל את הגלעד. אבל גם את הפלישתים (עזה) והפניקים (צור) שהסגירו גלות שלמה לאדום. כמובן, הוא מגנה גם את אדום עצמו, על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח. המון ניצלו את תבוסת ישראל והרחיבו את גבולם צפונה, והתיישבו בגלעד. כך איבדה ישראל טריטוריות, שבהן התיישבו צריה.

אבל עמוס ממשיך בפרק ב׳ ומגנה גם את מואב. כיצד מואב קשורה? ובכן, הוא מגנה אותה ש״שרפה את עצמות מלך אדום לסיד״. כמובן שהוא לא חוסך שבטו מיהודה וישראל, וזו בעצם ליבת הספר. אבל אין שום ייחוד בנזיפה בהם, זה קורה בכל הספרים, אבל לא נזיפה שסובבת את אדום. נכון, יש את ספר עובדיה, שבו עובדיה מגנה את אדום על כך שבגדה בישראל בעת חורבנו ועמדה מנגד, וששמחה לאיד במפלת יהודה. אבל באיזו תקופה מדובר? קל לחשוב שמדובר בתקופת החורבן על ידי בבל, אבל בשום מקום זה לא כתוב במפורש בספר. נכון, בספר איכה שנכתב כנראה על תקופה זו, גם כן מגונה אדום בשל אותה הסיבה, אבל ניתן להעמיד את ספר עובדיה כאילו שהוא מתאר את ביזת ירושלים ולא את נפילתה, כאילו שהוא מדבר על פשיטות והרס, וגירוש, אבל לא משהו שלא קרה בתקופה עליה מדבר עמוס (״ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו, ועל ירושלם ידו גורל״).

רוברט (ראובן) גורדיס טוען שמה שמתואר בעצם בעמוס הוא הפשיטה של חזאל על ערי ישראל ויהודה, שהביאה את הפלישתים מדרום והפניקים מצפון לנצל את חולשתם ופגיעותם של תושבי הארץ, לפשוט עליהם ולשבות מהם, ולמכור לאדום. אדום קלטה שבויים יהודים ומכרה אותם לעבדות באמצעות סחר מנמל אילת. השליטה באילת הלכה ואבדה בתקופת יהושפט, ונפוגה לגמרי בתקופת בנו יורם בנו. האדומים ניצלו את החולשה של יהודה בעקבות הלחץ מחזאל והחליטו למרוד – זו הבגידה המתוארת, לא רק שמרדתם בישראל בזמן שהיתה חלשה, אלא גם הייתם שותפים פעילים בסחר העבדים ונוספתם על אויביהם.

מדוע אדום כל כך שמחו לאידה של ישראל? בשביל זה צריך לחזור כמה שנים אחורה. ישראל ויהודה נלחמו במואב, וגייסו את ״מלך אדום״ למלחמתם. למעשה לא היה מלך לאדום, היה רק שליט מקומי מטעם, שבהיותו וסאל הוא אולץ להלחם. קרה מה שקרה, ובמלכים ב׳ ג׳ כ״ז מסופר שמלך מואב בצר לו לקח את בנו הבכור והקריב אותו על החומה ובעקבות זאת היה קצף על ישראל. אבל לא כתוב את בנו בכורו של מי. כן, אנו נוטים לחשוב שהקצף קשור לכך שהמורל ירד בקרב המחנה והכוחות נפוצו ומלך מואב למעשה ניצל, ויכול היה להשתחרר משלטון ישראל, אבל למאי נפקא מינה? יש את מי שיטען שהדוגמא שלקחו יהודה וישראל בהמשך הגיעה עד למצב שבו מנשה מלך יהודה העביר את בנו באש ועשה בעצם את אותו המעשה שעשה מלך מואב, ועל כך בעצם החליט ה׳ להחריב את ממלכת יהודה.

אבל יש גם מי שטוען שמי שהוצא להורג היה לא אחר מאשר בנו של מלך אדום, לא בנו של מלך מואב. הרד״ק כותב בפירושו: ״ויקח את בנו הבכור – פי׳ אדוני אבי ז״ל כי בן מלך אדום הראוי למלוך תחתיו היה ברשות מלך מואב, ומפני זה בא עם שני המלכים כי חשב להוציא בעזרתם בנו מתחת יד מלך מואב, וכשחשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום ולא יכול, לקח בקצפו את בן מלך אדום והעלהו על החומה ושרפו לעיני אביו. זהו: ויעלהו עולה – ששרפו כמו ששורפין העולה. ויהי קצף גדול על ישראל – ממלך אדום, כי חשב כי בעזרתם יוציא בנו מתחת יד מלך מואב, וזהו שאמר הכתוב: ״על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד״ (עמוס ב׳:א׳)״. כלומר, המעשה הזה גרם למלך אדום לבגוד במחנה יהודה וישראל, דבר שהוריד את המורל בקרב המחנה והוא התפזר. הדבר הביא להחלשות הצבא המשותף ובסופו של דבר להפסד לחזאל. בתורו, הביא ההפסד להשתעבדות לאשור ובסופו של דבר לחורבן ישראל. בהמשך, גם יהודה כמעט נחרבה בתקופת סנחריב. כלומר, אדום היא זו שהניעה את כדור השלג שהוביל לחורבן יהודה וישראל – ועל כך הקצף, ועל כך הכעס. זו הבגידה.

בהקשר הזה כתוב "ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה אז תפשע לבנה בעת ההיא". באותה לשון שבה כתוב שמלך מואב "פשע" בישראל, "ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל". בנקודה זו הפסידה ישראל את אילת, דבר שאפשר לאדומים לשלוט על הנמל שלה ולאפשר את סחר העבדים דרומה, דבר שלא התאפשר כשיהושפט שלט בה. אמציה ועוזיה כבשו את אילת מיד אדום בהמשך, ובתקופת אחז היא אבדה ליהודה שוב. אבל העובדה היא שאדום לא שבו להיות ידידי ישראל, ואדום פשעה "עד היום הזה". מסקרן גם ש״עד היום הזה״ חוזר בלשון זו גם כשרצין מלך ארם שחרר את אילת בימי אחז. ועל כך מעיר גורדיס: מדובר בטעות סופר שבה במקום לכתוב ״אדומים״ כתוב ״ארמים״. המלך לא היה רצין מלך ארם אלא מלך אדום כלשהוא. הסיבה לקשר את זה לרצין קשורה כנראה למלחמתו של רצין באחז מצפון ביחד עם פקח בן רמליהו. כנראה שאדום שוב ניצלו שעת כושר כדי למרוד ביהודה ולבגוד.

עמוס ניבא בתקופה זו, שנתיים לפני הרעש, שקרה בימי עוזיה. בספר זכריה מסופר על רעש נוסף שצפוי לקרות, בערך באותה התקופה שגויים יעלו על ירושלים להלחם בה, ואיך שהוא היא תנצל אך יהיה מספד גדול בבקעת מגידו כפי שהיה בימי מלך ארם. הוא אמנם מכנה אותו הדד רימון, אבל זה לא מונע מאיתנו לחשוב שאולי כל האירועים הללו מרפררים בדיוק לאותה המלחמה של חזאל, שלבנו קראו ״בן הדד״? חורבן ירושלים קרה כנראה מוקדם בהרבה מימי גלות בבל. למעשה, ספר מלכים עצמו מתאר את חורבן ירושלים כמה וכמה פעמים, בין אם בימי שישק או חזאל (וכמובן סנחריב). כל חורבן כזה היה טראומטי יותר מהקודם.

אגב, לך תדע אם לא מנסים לעשות סימטריה בין ה״כיבושים״ הללו של ירושלים. בכל אחד מהם ירושלים ניצלה בדרך נס, אבל אצל שישק וחזאל מסופר שהדבר היה במחיר של בזיזת אוצרות המקדש. מה שמיוחד בתקופה של שישק הם שני דברים: הראשון הוא שלפחות על פי הכתובת במקדש בכרנך מסתבר שבמסע זה ממלכת ישראל נפגעה הרבה יותר מאשר יהודה שיצאה בשן ועין, רק בנזק כספי ופולחני. אבל הדבר השני והלא פחות חשוב הוא שהמלך שבתקופתו היה ה״חורבן״ הזה היה בנו של שלמה המלך, כשהעונש הזה של חורבן אותו הבית שבנה שלמה בסך הכל כמה עשרות שנים לפני, היה בגלל ששלמה סר מדרכי ה׳ בסוף ימיו. ומה קרה במקביל? שטן קם לשלמה באדום, ושמו, כמה מפתיע הדד. הדד נאלץ לברוח למצרים לאחר שיואב הכה כל זכר באדום, ובמצרים מצא מקלט אצל פרעה. לא כתוב איזה פרעה, אבל מיד לאחר מכן מסופר כיצד ירבעם בן נבט נאלץ גם הוא לברוח למצרים ומצא מקלט אצל… שישק. כשחזר ומרד ברחבעם, הוא בנה שני מרכזי פולחן מתחרים לירושלים, אבל מה שהתנ״ך לא מספר הוא שמאחר שזה היה בראשית ימיו של רחבעם וגם מסע שישק היה בראשית ימיו של רחבעם (השנה החמישית)- אולי ירבעם נאלץ לבנות מרכזי פולחן מתחרים פשוט כי ירושלים חרבה? זה כידוע לא מסופר.

קשר נוסף בין הדד האדומי לירבעם ניתן למצוא בציון התמוה של הקונפליקט בין הדד למארחו פרעה. כשדוד ויואב מתו, הדד שהתחתן עם בת פרעה (אגב, כמו שלמה), רצה לשוב לארץ, אך פרעה אסר עליו. הדד התעקש ושב בכל זאת לארץ. מיד לאחר מכן מסופר על רזון בן אלידע שקם גם הוא שטן לשלמה, ו״ברח מאת הדדעזר מלך צובה״. לא ברור מה פשר הבריחה, ומבואר בהמשך שהוא השתלט על דמשק לאחר שדוד הביס את הדדעזר אדונו. אבל הפסוק הזה לא מובן באופן חד משמעי, ויש לחשוד שהוא נמצא שם בעיקר כדי שלא נבין שבעצם השטן של שלמה הוא מישהו שברח מאת אדונו. הדבר עשוי להיות חשוב לנו אם נצליב את סיפור ירבעם, הדד ורזון לכדי אחד: מדובר כאן על שלושה יריבים של שלמה שאולי הם אחד, שברח מהארץ, מצא מקלט אצל פרעה והתיידד איתו, אך בשלב כלשהוא ביקש לחזור לארץ ונתקל בסירוב, הוא ברח, ופרעה יצא לרדוף אחריו, והשיג אותו בסופו של דבר כאשר במסעו לארץ התנקם בו והחריב את ממלכתו. אולי זה בעצם מה שעמד מאחורי מסע שישק? הרצון שלו לנקום בעבדו שהשתלט על ממלכה סמוכה, ואולי גרם לפרעה לחשוש פן ירבה ועלה מן הארץ ויהפוך לאויבו?

אתם רואים שאני מרפרר לסיפור של משה רבינו, כי גם הוא בעצם כמו הדד ניצל בילדותו מהרג שיטתי של זכרי עמו בידי שליט זר, נמלט ממולדתו ונקלט אצל מיטיב שחיתן אותו עם ביתו. כשרצה לחזור לביתו כששמע שמבקש רעתו מת, המיטיב שאל אותו ״מה רע לך״. במקרה גם מצוין שהדד עבר במדין, כמו משה. וכשברחו ממצרים, כנראה, פרעה רדף אחריהם והשיגם. ואולי גם בירבעם יש דמיון למשה, שניהם היו מנהיגים של עבדים שעסקו בבניה, ומסופר על עמם שהיו פקידים ש״הופקדו על סבלותם״, בכדי לבנות ״ערי מסכנות״. שניהם ברחו, שניהם היו קשורים בצורה זו או אחרת אל פרעה, למרות שמשה ברח מפרעה וירבעם אל פרעה. ושניהם, אולי, גם נרדפו על ידי פרעה עד שפרעה השיגם. ומעל לכל זה יש את הקארמה של אדום, חורבן ירושלים וניתוק הקשר בין יהודה וישראל.

לסיכום, השנאה לאדום במקרא אינה רק ביטוי של זעם על שמחה לאיד בעת חורבן הבית, אלא שיקוף של תודעה היסטורית עמוקה הרואה באדום אח בוגד שגרם בפועל לקטסטרופה לאומית. אדום נתפסת כמקור ישיר לשלושה חורבנות של ירושלים: בימי רחבעם, כששישק מלך מצרים פלש ונטל את אוצרות המקדש; בימי יואש, כשחזאל מלך ארם הגיע עד סף העיר ונטל את אוצרות המקדש; ובסופו של דבר, בחורבן הסופי בידי נבוכדנאצר שהחריב את העיר… ונטל את אוצרות המקדש. בשלושתם, ואי אפשר לדעת אם לא מדובר בסיפורים שהם שיקוף האחד של השני ובעצם הכוונה רק לסיפור אחד בשלוש פנים (משום מה סיפור סנחריב לא נכנס לרובריקה הזאת. הוא לא נטל את אוצרות המקדש, וגם ירושלים ניצלה לא בעבור זה אלא בנס) – אדום נוכחת: כמי שמרדה, שיתפה פעולה עם אויבים, סחרה בשבויים, ופעלה לניתוק הקשר שבין יהודה לישראל. היא איננה סתם אומה עוינת – אלא בן משפחה שפנה עורף, והבגידה הזו חרתה את דמותה כאויב מיתי, שהרסה לא רק את ירושלים, אלא את עצם הרעיון של אחדות ישראל.