Culture Agent

במגילת ההודיות מהקומראן משווים עצמם בני הכת לעץ החיים בגן עדן, ואת יריביהם ל״עצי מים״. עצי החיים הללו מוחבאים בין שלל עצי המים ויונקים את מימיהם ממי הנהר היוצא מעדן, ״יובל״, לעומת שאר העצים שיונקים את מימיהם מ״ארץ תחתית״. בעוד עצי המים יונקים ממי שפכים, עצי החיים יונקים מ״מי קודש״ ומ״מעיין חיים״, המוגנים על ידי ״רוחות קודש ולהט אש מתהפכת״. היתרון שיש לעצי החיים הללו הוא ששורשיהם מצליחים להעמיק מבעד לסלע ועל כן חזקים יותר מהעצים האחרים. הם גם עמידים יותר בשטפונות הבזק, גם שורדים בסביבה חמה, וגם ובעיקר מצליחים לשרוד בסביבה הקשה של הקרקע המלוחה במדבר יהודה.

רוב שטחו של מדבר יהודה מכוסה בסלעי קירטון רכים, שהם אטימים יחסית לחלחול ולכן בעצם כל המים שבהם לא מחלחלים ובכמות גדולה של מים (כלומר גשם) הם הופכים למי נגר וזורמים במורד ההר, מה שגורם להם להיאסף בערוצים ולהפוך לשטפנות בזק. ספציפית בים המלח, הנחלים יורדים ממזרח ירושלים והשפכים של העיר מוזרמים אל מחוץ לעיר. בזמן הגשמים מי הנגר של הקרטון מתערבבים יחד עם השפכים ויוצרים נחילי בוץ חומים שסוחפים איתם את כל הלכלוך למטה. הדבר מתואר היטב בספר ישעיהו נ״ז כ׳ ״והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט״, וגם במגילת ההודיות ״בזאי נהרות שוטפים, כי גרשו עלי רפשם״

מאחר שהמדבר מכוסה בקירטון, והמים לא מחלחלים בו, רוב הקרקע מעליו נשטפה ונותרה רק שכבה דקה מאוד שדי חושפת את הסלע מתחת. שכבת הקרקע הזאת שגם ככה ספוגה בשפכים, היא מלוחה ולכן לא יכולים לצמוח בה יותר מדי צמחים, חוץ מאלה שהשורשים שלהם סמוכים לפני הקרקע או כאלה שמותאמים למליחות גבוהה.

לעומת זאת, בהיות הקרקע מסלע קירטון, מדובר בקרקע פריכה מאוד וניתן לחפור בה בקלות. ובני המדבר ניצלו זאת ובנו מאגורות מים, בורות קטנים שמסוגלים לאגור מי נגר ביעילות יחסית. הבורות הללו אוגרים מי נגר שמוזרמים אליהם באמצעות תעלות מלאכותיות קטנות, ובגלל שהמים לא מחלחלים, מהווים מאגרי מים זמינים. אבל המאגורות האלה חייבות להיות נחבאות, כי אם לא יהיו נחבאות, השטפונות יחריבו אותם. במורדות נחל קומראן ישנם כמה מאגורות כאלה והמפורסמת ביותר מביניהם נקראת ״ביר אבו שעלה״. יש הטוענים שהמקום קשור לאליהו הנביא. ״שעלה״ פירושה להבה, אליהו הנביא עלה בסערה השמיימה בלהבת אש. מקור המילה כנראה כמו שלהבת, או בהושע, ״ארץ תלאובות״ (הושע י״ג ה׳)

נחל קומראן יורד מ״הר העזאזל״, המקום אליו השליכו את השעיר שנשלח לעזאזל ביום הכיפורים. ניתן להשוות זאת אל השלכת החטאים למצולות הים שמתוארת בספר מיכה. ברגע שמשליכים את הפסולת מראש ההר, היא תשטף בשלב כלשהוא לתחתית ההר במסגרת שטפונות הבזק, המעורבבים גם ככה בשפכים. עם או בלי קשר, האיזור שבו נמצאות מערות הקומראן, בין נחל אוג לנחל קדרון, מתאפיין בכך שהנחלים בו יוצאים מאותו המקום שמתואר בספר זכריה כמקום בו ייבקע הר הזיתים מחציו ימה ומזרחה (זכריה י״ד ד׳), כך שיש סמליות רבה מאוד למים היוצאים מירושלים ובייחוד מאבן השתיה.

ואכן, כאמור, בני הקומראן מתארים את עצמם בעצים היונקים מתוך היובל. ונאמר במדרש רבה (ויקרא רבה כ״ב י׳, וגם במדבר רבה כ״א י״ח): ״תני ר׳ שמעון בר יוחי ׳ונהר יוצא מעדן׳, יובל שמו ומשם הוא שותה. ומה טעם? ׳ועל יובל יישלח שורשיו׳״. נהר ידוע יוצא מגן עדן ייפרד ומסופר עליו שנפרד לארבעה ראשים. אם מחשיבים את אבן השתיה כמקום ממנו נברא העולם, הרי שירושלים היא גן עדן וממנה יוצאים לא מעט נהרות, ובהם כל הנחלים הסובבים את הקומראן: נחל אוג, נחל קומראן, נחל קדרון, נחל דרגה וכו׳. ולאין כל אלה נשפכים? אל אותו חבל הארץ בה גדל עץ האפרסמון, המכונה בשם הכולל ״עין גדי״ ונחשב כנווה מדבר. על אף שיכול להיות שנווה המדבר המתואר במגילת ההודיות, ״ומטע פרי קודש יהיה למקור עולם לעדן כבוד ופרי הדר, ובידי פתחתה מקורם עם פלגי כול מימיהם לפנות על קו נכון״ – הוא דווקא עין פשח׳ה שנמצא באותו מתחם קומראן. בעין פשחה נמצא אתר ארכיאולוגי שבו שרידי מעבדה לייצור שמן האפרסמון. סביר להניח שאותם עצי חיים שמתוארים כשוכנים על פלגי המים, אינם אלא עצי האפרסמון, הקומיפורה.