Culture Agent

לענה נקשרה היסטורית לשימושים גינקולוגיים שונים ברפואה העתיקה. היא טיפלה גם בבעיות וסת כמו כאבי מחזור (דיסמנוריאה) והפרעות בסדירות המחזור או העדר מוחלט של מחזור (אמנוריאה), גם בהקלת לידה, גם בטיפול בדלקות כגון אנדומטריוזיס. לפיכך זה גם מה שנתן לה את שמה, ארטמיסיה, בהיותה צמח שמעניק ליולדות ולבתולות שנתקלות לראשונה במחזור את הרפואה שהן צריכות. ארטמיס היתה האלה שהגנה על נשים אלה.

האסוציאציה הנוספת של נשים ופריון בפרט ושל ארטמיס בכלל ללידה היא הלידה מחדש. בפולחנים שונים של אלות פריון נהגו לשתות רעל כדי להכנס להזיות ולהגיע למצבים בין מחות לחיים, וכך להוולד מחדש. רעלים נודעו כמרים במיוחד, וככזה הלענה והרוש שימשו ככינוי לעשבי תיבול רעילים (רוש) ומרים (לענה) – כך על פי חיים רבין במאמרו ״ראש ולענה, ראשי בשמים, ראש פתנים״. בשל טעמה המר, ועל פי הפרסית, נקראה הלענה על שם ״טעמה המר במיוחד״, אפסינתיון. הדבר העניק גם לענה המושרה במים את השם המאוחר יותר אבסינת.

הלענה מכילה רעל בשם תויון. התויון הוא טרפנואיד בעל פעילות אנטי מיקרוביאלית הפועל על מערכת העצבים. אם לוקחים ממנו מנות מדודות, הוא ממריץ את פעולת הרחם כפי שתואר לעיל. לעומת זאת אם לוקחים ממנו מנות מוגזמות, הוא פועל את פעולה בצורה מוגזמת על מערכת העצבים עד כדי אנומליות כגון בלבול, עוויתויות וכמובן הזיות.

מן הסתם הקדמונים לא ידעו מה זה תויון, אck שבערערים וספיציפית בעצי תויה, יש ריכוז גדול של תויון. תויה הוא ביוונית ״חיטוי״, θυία. בזמן הקרבת הקורבנות היוונים היו מבעירים את העצים האלה שבערה שלהם היתה מפיחה עשן בעל ניחוח נעים ומסתבר שממסטל. הם היו מטהרים כך מקדשים ומגרשים רוחות. העץ המקודש לארטמיס הוא הברוש, בן דודו של הערער, אבל כנראה שלא בגלל הסיבה הזאת. אין שום הוכחות לכך שהיוונים לא ידעו להבדיל בין ערער לבין ברוש, למרות שמפתה לחשוב כך. במיתוס היווני הברוש נקשר למוות ולאבל, ולפיכך היו נוטעים אותו בבתי קברות. עם זאת, ידועה המסורת העממית על כך שבבתי קברות שוכנות רוחות רעות, ועל כן רק הגיוני שישתמשו בעץ המגרש רוחות. מה גם שהשימוש בערער ומוצריו ידוע בבודהיזם ככלי לגירוש רוחות. הערער נחשב לעץ קדוש בטיבט ונקרא Lha-shing Shukpa, הוא ניטע בדרך כלל כדי להיות משכן לאלים השומרים.

דבר נוסף משותף לערער וללענה. בטיבט משתמשים בערער ליצירת כיסויי עץ של כתבי יד בודהיסטים שנקראים Lak-shing. דיוסקורידס דיווח שהלענה דוחה עש, ועל כן נהגו להשתמש בדיו מתובל בלענה כדי לכתוב את הטקסטים על מנת שהעש לא יאכל את הפפירוסים. בשני המקרים החומר הזה שימש לשימור כתבי יד, אולי בגלל תופעת לוואי של תויון.