הקרבת קורבנות אדם בדת הכנענית, במיוחד מנחות לאלוהויות כמו מולך, הייתה מנהג שנועד להבטיח חסד אלוהי (מאמר בנושא). הקרתגים, צאצאי הכנענים, נהגו להקריב ילדים. המקורות הקלאסיים מתארים את הקורבנות הפולחניים לבעל חמון, שם הוקרבו ילדים במהלך משברים כדי למנוע אסונות או להבטיח ניצחונות.
מנהג זה נתמך ארכיאולוגית על ידי גילוי של אתרי תופת, שטחי קבורה המכילים שרידים שנשרפו של ילדים. הגילויים היו בשמונה מושבות קרתגניות, בתוניסיה, סיציליה וסרדיניה. השרידים שנמצאו כללו תינוקות בגילאי שבוע עד שנה. הם נשרפו ואפרם הונח בצנצנות ששימשו כדים, ונקברו באדמה. בקרתגו נמצאו יותר מ-20,000 כדים כאלה. מסתמן שכולם הוקרבו באותו אופן: הם הונחו על גבם על ערימת עצי הסקה באוויר הפתוח לפני הדלקת האש. בדיוק, מסתבר כמו שמתואר בעקידת יצחק.
ולא סתם. עקידת יצחק היא טקסט שבאופן מובהק נועד להתפלמס עם הנוהג שהיה קיים מסתבר גם בישראל. התנ"ך מכיל איסורים רבים על הקרבת ילדים, כמו בספרי ויקרא, דברים ובירמיהו. יאשיהו, בן זמנו של ירמיהו ומי שבימיו ״נמצא״ ספר דברים, ערך רפורמה דתית. אחד מהדברים שעשה היה לטמא את התופת בגי בן הינום, כדי למגר את המנהג.
יש לציין שבקרתגו, בה כאמור נמצאו מגוון כדי אפר של תינוקות, נמצאו גם שרידי כבשים. מציעים שבחלק מהמקרים אכן היה ניתן להמיר את קורבן האדם בקורבן כבש, אבל ככל שהזמן עבר כך הועדף קורבן אדם על פני כבש. בשרידים שמתוארכים לתאריך הקמת העיר, היחס בין קורבנות האדם לכבשים הוא לטובת הכבשים, אבל לקראת הכיבוש הרומאי נמצאו מעט מאוד שרידי טלה. הרומאים אסרו קורבנות אדם, וכך בעצם באופן כפוי חזר מנהג הקרבת הכבשים, מה שנקרא במחקר ״תופת ניאו-פונית״. על הרקע הזה יש להבין את המצאות האיל הנאחז בסבך.
בקרתגו נמצאו גם יותר מ-6,000 לוחות חרוטים על קברי התינוקות ובהם נוסחאות נדר של ההורים, לרוב האבות, שנודרים בתמורה לבקשתם מהבעל שישמע קולם.מהכתובות מסתמן שהמילה ״מלך״ היתה הכינוי של סוג הקורבן הזה שנחשב נדבה או ״מתנה״. הנמענים היו בעל חמון, שנקרא גם ״אדון״, ורעייתו שנקראה תנית. היו כמה סוגים של קורבנות: מלכת, שזה קורבן בעבור נקבה, מלכ-בעל עבור קורבן אדם ומלכ-אמר עבור קורבן בהמה.
לעומת זאת הפרשנים היהודים המסורתיים פירשו את השם מולך בצורה שונה. חלק קשרו את זה למלכום, ה״בעל״ של העמונים. חלק קשרו את זה לפולחן בסובסידיה מלכותית. יש גם כאלה שטענו שהדבר נקרא כך כי המלכים עצמם נהגו להקריב את ילדיהם, כפי שמתועד בתנ״ך.
חיזוק לא צפוי מגיע מאב הכנסיה אוסביוס בספרו ״הכנה לבשורה״, שם הוא מצטט את הכומר הפיניקי סנחוניאתון, שנספר שהיה זה נוהג של מלכים להקריב את בניהם בעיתות צרה. הנוהג הוא זכר למיתוס על אל שהיה לו בן אהוב מאשתו הנימפה של פניקיה (ענוברת, או ענת רבת), שנקרא ״יעדוד״, שמשמעו ״יחיד״ או ״ידיד״. בעת צרה נאלץ אל להלביש את בנו בלבוש מלכותי, הכין מזבח והקריב אותו. אל היה מלך שלאחר מותו עבר האלהה, והתגלם בכוכב שבתאי.
הסיפור הזה מסביר כמה דברים. הדבר הראשון, מדוע יצחק נקרא ״יחיד״, למרות שלא באמת היה הבן היחיד של אברהם. הסיבה היא שהבן שנבחר לשמש כקורבן אדם נקרא בפניקיה ״יחיד״, כך גם טוען סנחוניאתון. הדבר השני הוא שמיתוסים יווניים מתחילים להיות מובנים. כמו לדוגמה המיתוס על קרונוס, שסנחוניאתון טוען שהוא המקבילה היוונית של אל הפניקי, שבלע את ילדיו. גם על סטורנוס הרומאי מסופר שעשה כך, בהיותו מקבילו של קרונוס. בדומה לקרונוס, שבנו זאוס מרד בו לאחר שמולט מבליעה בדרך לא דרך, בעל בנו של אל, מתואר כמי שגירש את אביו. בעל מכונה אדון, מה שמזכיר את האל הפניקי אדוניס.
במיתוס היווני, אדוניס נחשב כמי שמולט מידי אביו שרצה להרוג אותו, האב גילה שבנו נולד כתוצאה מגילוי עריות, האם ניסתה לשמור את זה בסוד אך בסוף הוא נתגלה, האב רדף אחריה וביקש להרגה, היא הפכה לעץ, האב כרת את העץ, ומהעץ שמסמל את בטנה ההרה של הבת, נולד אדוניס. הדבר גם מזכיר את המיתוס על דיוניסוס, שנולד לזאוס מבת תמותה, והרה אשתו שקנאה בה זרעה בלבה ספק באשר לזהותו של זאוס. היא דרשה ממנו שיראה לה את כבודו, וכשהוא נחשף בפניה היא מתה. לא סתם מתה, נשרפה מעוצמת הברק. זאוס ראה את גופתה השרופה וביקע את ביטנה, הוציא את העובר השרוף גם הוא והשתיל אותו בירכו, עד אשר נולד. אנו רואים מוטיב חוזר של אב שהרג את בנו, בין אם בשריפה ובין אם בשחיטה, אבל הבן שב לתחיה.
מיתוס שכזה מן הסתם גם יזכיר לנו בסופו של דבר את ישו. מה שהיהדות עשתה היתה לאחד בין האב לבן, בין אל לבעל, ולפיכך לבטל את הנראטיב שבו האב הרג את הבן והבן שב לתחיה. אין כאן תהליך שבו הבן הופך לאב באמצעות לידה מחדש, אלא יש המשכיות ביניהם כי שניהם אינם אלא אחד. בפועל, הנצרות לא אומרת דבר אחר מהיהדות, אם נוקטים בגישה של השילוש.
Culture Agent 
כתיבת תגובה