Culture Agent

לאחר מכת הברד במצרים מסופר בספר שמות שהיבול הושמד ברובו, אך לא כולו. ״והפשתה והשערה נוכתה כי השערה אביב, והפשתה גבעול. והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה״. לא ברור מה זה ״אפילות״, זו מילה יחידאית. אבל מצד שני גם ״אביב״ מסתבר שהיא מילה יחידאית. המילה מופיעה אמנם כמה וכמה פעמים בתורה, אבל רק בתורה (וביחזקאל ״תל אביב״), ורק בהקשרים של מועד חג הפסח, שאמור להיות ״בחודש האביב״. יש שני אזכורים נוספים של המילה ״אביב״, פעם אחת בפסוק המדובר, ובפעם השניה בתיאורי מנחת הביכורים (ויקרא ב׳ י״ד), שגם היא קשורה איכשהוא לספירת העומר.

הפרשנות המסורתית טוענת ש״אפילות״ זה הניגוד ל״אביב״, וש״אביב״ משמעו ״כבר צמח והבשיל״, ואפיל משמעו ״עדיין לא צמח״. לא אתייחס למשמעות המילה״אפילות״ שבאמת אין לי מושג מה זה, אבל מה שמטריד אותי הוא שני דברים: מה הקשר בין שעורה לפשתה ומה זה בכלל פשתה, וממתי החיטה והשעורה שונות מהותית שהאחת מבשילה בזמן שהאחרת עדיין לא. זמני ההבשלה שלהם דומים, שניהם נזרעים באותה התקופה ומבשילים באותה התקופה של תחילת מאי. לעיתים השעורה מקדימה ומבשילה בסוף אפריל, אבל שבועיים לכאן ושבועיים לכאן זה עניין של סטיית תקן, ואם תחפשו תמצאו דגנים שהבשילו מוקדם יותר מהאחרים. הכל תלוי בתנאי סביבה בסך הכל. התארוך של הברד לתקופה מסויימת מאוד בשנה, שבוע מסוים מאוד בסוף אפריל הוא דחוק.

אני מציע פרשנות אחרת: אביב הוא מהשורש נ.ב.ב, כלומר משהו שהוא ריק מבפנים, בא נאמר: חלול (כמו: אבוב). את הדגנים פיתחו באמצעות מניפולציה גנטית. הצורה המקורית של השעורה היא בעלת 14 כרומוזומים (שני סטים של כרומוזורמים – דיפלואיד), זו בדרך כלל צורת הבר. צורות מבויתות הן עם יותר כרומוזומים (יותר סטים של כרומוזומים, טטרפלואיד ומעלה), ומאופיינות בתכונות משופרות של הקנה והשיבולת. צורות לא מבויתות היו מנתקות את הגרעינים שלהן כשהן מבשילות, והדבר היה מצריך את החקלאים לאסוף את הגרעינים מהרצפה. לכן היה חשוב לחקלאים לשמור את הגרגירים צמודים לשיבולת בזמן הקציר, אך לשמור את הגרגירים ברי דישה קלה. השעורה בשלב הזה היתה עדיין שעורת בר, והיתה משחררת את הגרעינים, או יורה אותם בתנועת בורג. כדי שתסתתר בין רגבי האדמה ותהיה מוגנת.

כל מה שהפסוק על זה שהשעורה ״אביב״ בא להגיד הוא שבניגוד לחיטה שהיתה כבר בשלב המבוית שלה, השעורה היתה עדיין בשלב מוקדם מבחינת ההתפתחות האבולוציונית, ולכן הגרגירים שלה התנתקו בקלות ובעיקר כשנחת עליהם משקל רב של הברד. אביב, אם כך, מלשון רגע לפני שהגרגירים מנתקים את עצמם מהשיבולת כדי להפיץ עצמם עם הרוח. מהדורות מתורבתות יותר מן הסתם התגברו על הנטיה הזו. עם זאת, מהדורות מתורבתות יותר היו חשופות יותר למחלות ומזיקים.

חיטה וכוסמת הן מילים נרדפות, כוסמת היא מלשון ״כיסוי״, מה בא לומר שהחפים של החיטה עדיין מכסים את הגרעינים ועל כן הגרעינים עדיין דבוקים לעמוד השיבולת. ולפיכך, על פי התקבולת, פשתה אמורה להיות סוג של שעורה ולא פשתן. שהרי מה בין פשתה לדגן שהם מוזכרים ביחד, ומה פשר התיאור של הפשתה כ״גבעול״? בספר יהושע מדברים על כך שהמרגלים נטמנו על ידי רחב ב״פשתי העץ״, אין לנו אלא להניח שכשמדברים על הפשתה מדברים על גבעול השעורה המרוקן, ואז ״פשתי העץ״ משמעם חציר, וכל מה שרחב עשתה היתה להכניס אותם לקופסה ולכסות בחציר. כך גם כשבספר איוב מדברים על ״עודנו באבו לא יקטף ולפני כל חציר ייבש״, מדברים בעצם על קנה גומא חלול שהולך ומתייבש גם כשהוא מחובר אפילו לפני חציר (כלומר גבעולים שנתלשו).

כשכתוב ״אביב״ בפסוק "ואם תקריב מנחת בכורים לה' – אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב׳ י״ד) הכוונה ל״אבוב״, ״אבוב של קלאין״, כפי שמתואר במסכת מנחות. האבוב היה כלי חרס מנוקב לקליה. דרך הנקבים החום היה חודר, וקולה את ה״גריסים״. גרש כרמל הוא גרגירי השעורה שאותם היו ״צובטים״ ל״קלי״. את הגרגירים הקלויים הללו היו מקריבים לקרבן מנחת הביכורים. שוב – אביב מלשון חלול ומנוקב. לחלופין, ניתן גם לפרש את זה בצורה ש״אביב״ הכוונה לגבעול השעורה לאחר שהוציאו ממנו את כל הגרעינים. ואז מתכוונים שאת קרבן מנחת הביכורים צריך להקריב לאחר שהפכו את הגבעול לאביב, ואת הגרעינים לבדם, ללא השעורה, קולים.