Culture Agent

צ׳אק (Chaac) הוא אל הגשם של בני המאיה ועמד במרכז פולחנם של בני המאיה מן הסתם בשל העובדה שהוא ממטיר מים מהשמיים ולבני המאיה היה אישיו עם המים. בני המאיה חיו בחצי האי יוקטן. חצי האי יוקטן הוא תופעה גאולוגית. חצי האי מורכב כמעט כולו מגוש קרסטי, כלומר מאבן גיר חדירה למים, והמשמעות היא שבעצם כל הגשם שיורד נספג באדמה החדירה. כתוצאה מכך אין כמעט מאגרי מים או נחלים באיזור, ולפיכך איזור בלי מים זורמים אינו מאפשר תנאי מחיה.

התלות של בני המאיה בגשם היתה מסיבה פשוטה, הוא מקור המים היחיד שזמין להם, ותחזק גם את מקורות המים הטבעיים היחידים שיכולים היו למצוא. מבחינה גאולוגית, גשם שיורד על הקרקע יתנהג בהתאם למבנה של הקרקע. אם המבנה חדיר, המים מחלחלים. יש כמובן גם פעמים שבהם קצב החדירה לא מדביק את יכולת החדירות של הקרקע, ואז נוצרים שטפונות. לאורך הזמן המים היחידים שיוותרו על הקרקע יהיו מי ביצות, שהם מים לא ברי שתיה. כך שמהבחינה הזו בני המאיה לא הרוויחו מהגשם, אבל בחינה אחרת הפכה את הגשם לאטרקטיבי במיוחד.

כאשר המים מחלחלים נפגשים עם ריכוזים של פחמן דו חמצני באדמה, מתהווה חומצה הממיסה את אבן הגיר ויוצרת חללים תת קרקעיים, מה שנקרא מערות קרסטיות או בפשטות ״מערות נטיפים״. לעיתים שכבת הקרקע מעל לחללים האלה כבדה מדי, ואז הקרקע פשוט קורסת ונוצרים בולענים. כשמי התהום עולים, הבולענים האלה מתמלאים במים. לעיתים כדי להגיע אל המים האלה יש לזחול בתוך הבולענים אבל לפעמים המים גלויים. הבולענים האלה קרויים ״סנוטה״, שהוא עיוות של מילה בשפת המאיה שפירושה ״באר״. כך ראו בני המאיה את המקום היחיד שבעצם היה יכול להיות בעבורם מקור מים חיים. לפיכך גם המקומות האלה הפכו להיות קדושים. מסביב לסנוטות נבנו ערים. בערים נבנו מקדשים. אחד המקדשים הידועים שנבנו סביב סנוטה הוא צ'יצ'ן איצה, שהיה במקור מרכז תרבות המאיה.

בשפת המאיה כאמור מתארים את חצי האי יוקטן כמקום שבו המים לא שופעים, מה שנקרא בשפתם Ma'yaan Ja. עם זאת, את הבארות הללו הם היו מכנים ״המקום שבו המים״, Máay Já. אכן אנו רואים שמקור שמם של בני המאיה קשור למים. שמו הקדום של חצי האי יוקטן על ידי בני המאיה הוא מאיאב (Mayab), יש טענה שמשמעות השם הוא ״מעטים״, ״לא רבים״ – והכוונה למים לא רבים. כאמור, בני המאיה היו תלויים בגשם. הגשם מילא את הבארות הללו, ואפשר לבני המאיה לקבל גישה למי שתיה. אבל כשהיו בצורות, הבארות התייבשו או יותר נכון המפלס שלהם ירד. הדבר הזה סימל בעיניהם הפרה של האיזון הקוסמי, והצריך מהם צורה מיוחדת של פולחן.

כדי להבין את הפולחן עלינו להבין את הקוסמולוגיה של המאיה. צ׳אק היה קשור לארבעת אלי השמיים שנקראו ״ארבעת הצ׳אקים״ או ה״באקאבים״. כנראה שצ׳אק סימל את ״רוח השמיים החמישית״ שהיא מרכז הכובד בין ארבע רוחות השמיים, האקסיס מונדי. כל אחד מהאלים הללו סימל רוח שמיים אחרת, ולכל אחד מהם היה צבע אחר- המזרח אדום, המערב שחור, הדרום צהוב והצפון לבן. במיתוס בריאת העולם בפופול ווך, ארבעת האלים הללו בראו את העולם לאחר שנחרב בעקבות מלחמת 9 אלי השאול ב-13 אלי השמיים. כל אחד ברא ברוח שמיים אחרת עץ בצבע שלו, עץ הסייבה (או כפי שנחום מגד מכנה אותו בספרו ״המיתולוגיה האינדיאנית״ בהוצאת מפה, 2001, ״ציבה״). העצים נקראו יאשצ׳ה (Yaxche). במרכז ניטע עץ חמישי, שסומל בירוק. העץ הזה חיבר בין שלושת העולמות, וסימל את ההרמוניה והאיזון בינם. ראש העץ הרם חיבר את האדמה עם 13 מדורי השמיים, ושורשיו הבולטים חיברו את האדמה עם 9 מדורי השאול. בכל פעם שהעולם יצא מאיזון היה צריך לרצות את האלים הללו, ועל כן השתמשו בעץ כערוץ ישיר אליהם.

בבצורת כאמור האיזון הופר. האיזון בין השמים שנחשבו למקורו של הגשם, לבין מעמקי האדמה שנחשבו למערות הקרסטיות הקבורות תחת בארות הסנוטה. בשנים כתיקונן קיימו בני המאיה את טקס הצ׳א צ׳אק (C'ha Cháak). פסטיבל שבמסגרתו נבחרו ארבעה נערים שייצגו כל אחד מהם צ׳אק אחר, שהיו מקרקרים כמו צפרדעים ומקיימים טקס מנחה כדי לרצות את האל. עם זאת בעת הבצורת היה נראה שהאלים לא מרוצים ועל כן יש לשלוח אליהם שליחים על מנת שיבקשו בתחינה רחמים על האדם. לשם כך נבחרו מתנדבים שהסכימו להיות קורבנות אדם, ואת קורבנות האדם האלה היו זורקים לאחר מותם אל תוך הסנוטה. הסנוטה נחשבה כפתחו של השאול, ועל כן אדם השוקע בה, נשמתו נשלחת ישירות אל האלים הזועמים.

את הקורבנות היו צובעים שפיגמנט מיוחד שנקרא כיום ״כחול מאיה״ (בספרדית: azul maya). הפיגמנט נוצר על ידי מיזוג של צבע האינדיגו שנוצר מצמח הניל (Indigofera suffruticosa), ואדמת חרסית מסוג פליגורסקיט שחוממה. החרסית הזאת היתה בשפע באדמה, ובעיקר בדפנות הסנוטות (כך גילו מדענים בשנות השישים). בני המאיה השתמשו בחרסית הזאת גם כתרופה, ובאופן כללי ראו בה כמקודשת לאל צ׳אק. למעשה הצבע הכחול-תכלת הזה סימל בעיניהם את המים הזכים, ומי שנצבע בו היה בעצם מביע את הכניעה בפני האל.

כיום כמובן שאין כבר קורבנות אדם. הספרדים ראו במנהג הזה דבר מגונה, וניצרו בכח את המקומיים. אבל מסתבר שהטקס הזה עדיין מתקיים כיום, במהדורה כמו-קתולית. במקום להתפלל לאל הגשם הם מתפללים לקדושים נוצרים, הם משתמשים בצלבים, והתפילות שלהם תובלו במושגים נוצריים. בכתבה שבלינק מתואר טקס כזה.