Culture Agent

פרשת השבוע ״ויקרא״ עוסקת בקורבנות. הקורבנות ובעיקר קורבנות הדם היוו את מרכזן של שתי דתות העולם העתיק, הדת היוונית והדת היהודית. יש דמיון ויש כמובן שוני בין שתי הדתות. השוני הוא ברור, אופי השחיטה שאמור להיות ״כשר״ בלבד אצל היהודים והחיות הספציפיות מהן מקריבים. על הדמיון מעיד (אמנם בשלב מאוחר הרבה יותר, ומתוך גישה פולמוסית) הקיסר יוליאנוס הכופר, כשכותב ״מנהגיהם של היהודים דומים לפגאנים, אלא שהם מכירים באל אחד בלבד. דבר זה ייחודי להם וזר לנו. אך אנו חולקים את שאר הדברים – היכלות, מקדשים, מזבחות, נהגי טהרה, וחוקים מסוימים שבהם אין הבדל בינינו – ואם כן, רק בפרטים שוליים״.

אצל היוונים הקורבן המוקרב היה בדרך כלל משהו שנקרא ״תוסייה״ (θυσία), טקס שכלל שריפה חלקית של הקורבן, לאחר הפרדה של החלקים אותם ניתן ״לקרוא״ (דהיינו: כבד) והחלקים שאותם אוכלים בצורה חגיגית. דבר הדומה לטקס קורבן ה״שלמים״ היהודי (ויקרא ג׳). הטקס הזה היה מכוון בעיקר לפולחן אלים ״אולימפיים״ ונעשה בשעות היום.

אצל היוונים היה גם משהו שמקביל לקורבן העולה (ויקרא א׳), שבה כל החיה נשרפת כליל. הדבר הזה נקרא ספגיה (Σφαγία), על שם הספגיון, כלי שנועד לאיסוף הדם. משהו שאולי דומה למזרק המתואר בקורבן השלמים. המזרק נקרא כך משום שהוא שימש לאיסוף הדם אותו זרקו (כלומר, היזו) הכהנים על קרנות המזבח, אבל בשני המקרים מדובר בכלי קיבול. על הנשיאים מסופר בספר במדבר שתרמו מזרקי כסף (כלומר, קערות). במקדש שלמה נאמר שהיו מזרקי נחושת וזהב. הסיבה שהיו צריכים לאסוף את הדם היא מפני שהיה דגש מיוחד על חיתוך העורק הראשי, מה שנקרא ביהדות ״הקנה והושט״. אצל היוונים היו מנקבים אותם והשפריץ היה נשפך ישירות לכלי.

ספגיה היתה מוקרבת בדרך כלל לפני היציאה למלחמה. קורבן העולה היוונית נקרא הולוקאוטיין (ὁλοκαυτεῖν), שמשמעו ״הולו״ מלשון ״כליל״, ו״קאוסטוס״ מלשון ״שריפה״. בלטינית holocaustum ובהמשך באנגלית holocaust. קורבן זה הוא ממקור כתוני, והוקרב בדרך כלל לאלים אלה, כמו לדוגמה אלי השאול. מובן לכן מדוע מספרים שבתקופות הארכאיות היה מוקרב בן אדם, אבל בגלל הרתיעה מקורבנות אדם הדבר הומר לבהמה. בכך אולי יש הקבלה לפולחן המולך (כפי שמתואר במלכים ב׳ ג׳), והדבר היה מתועב בעיני האומות ה״מתורבתות״. גם אצל היהודים אנו רואים את המרת קורבן האדם בבהמה, בסיפור עקדת יצחק שם אברהם לקח את המאכלת, מילה שנלקחה כביכול גם כן מהיוונית, שם הסכין איתו שחטו את הקורבן נקרא ״מכאיירה״ (μάχαιρα). כך כביכול היה אצל היוונים, המרה של קורבן אדם בבהמה.

בעקבות חורבן בית המקדש היהודים הפסיקו להקריב כי מן הסתם לא היה איפה ומה, והמירו את קורבנותיהם בתפילה. אבל האם עשו את זה בנסיבות פרקטיות, או פשוט מפני שהושפעו מהניאופלטוניים שבדיוק באותה התקופה החלו לתעב את קורבנות הדם?

אנו רואים את פורפיריוס, ניאופלטוניסט צמחוני, מתעב את קורבנות הדם ומסביר את ההגיון בגישה זו בחיבורו ״על ההמנעות״. פורפיריוס מבסס את תורתו על תאופרסטוס בספרו ״על האדיקות ״. הוא טוען כי הכוהן האמיתי לאל העליון אינו אלא הפילוסוף, שעובד את אלוהיו, מעל לכול, במתינות רוחו המאפשרת לו לגשת לאל בגוף טהור ובנשמה זכה. ״שכלו של החכם הוא הוא המקדש האמיתי״ החכם הופך את לבו למזבח, שעליו ניצב פסלו האמיתי של האל, האינטלקט שלו. הצמחונות היא גם כלי המאפשר לפילוסוף להתנתק מההמונים המשתתפים בקורבן הפוליס. מי שאוכל בשר, ישתתף בטקס קורבן הדם. מי שצמחוני יוותר עליו.

פורפיריוס בעקבות תאופרסטוס מבדיל עם זאת בין קורבן החי אצל היהודים לקורבן אצל היוונים, והוא מתכוון ל״תוסייה״ מן הסתם. ואני מצטט מתוך ספרו של גי סטרומזה ״קץ עידן הקורבנות״: הקורבנות של היהודים אינם דומים כלל לאלה של היוונים, מכיוון שהיהודים אינם אוכלים מן הבשר שהם מקריבים לאלוהיהם, אלא שורפים את הבהמה כליל. אך היוונים נזהרים שלא לחקות אותם בכך! שכן היהודים הם "גזע" של פילוסופים: הקורבנות שלהם הם הזדמנויות להתחבר אל האלוהי, "ואת הלילה הם מקדישים להתבוננות והגיה בכוכבים, ולקריאה לאלוהים בתפילותיהם". למרות שהיהודים הקריבו קורבנות דם, הם לא עשו זאת בגלל תאוותם לבשר, כמו עמים אחרים, אלא מכיוון שלא הייתה להם בררה. הרעב, כך כותב פורפיריוס בעקבות תאופרסטוס, דחף את בני האדם לקניבליזם שהפך לקורבן אדם, ואילו הקורבנות המקוריים של האנושות היו מן הצומח בלבד. קורבנות דם מייצגים שלב מאוחר יותר מאשר קורבנות אדם.

מהי מטרת הקורבנות? ״עלינו להתאחד עם האל, להידמות לו ולהקריב לו כקורבן קדוש את ההתעלות שלנו, שכן היא שירת נפשנו וגאולתה. קורבן זה מתגלם בשוויון הנפש של הנשמה ובהתבוננות באל", כותב פורפיריוס. יאמבליכוס, פילוסוף נאופלטוני אחר, למרות שאינו מסכים עם פורפיריוס לגבי הצמחונות, עדיין מסכים שישויות נעלות אינן צריכות קורבנות כלל. בספרו ״על מיסטריות מצרים״ הוא טוען שרק האלים הנמוכים יותר, החומריים, דורשים קורבנות. קורבנות הדם מייצגים את ההיבט החומרי של הפולחן, לצד ההיבט הרוחני שקיים בו; הרכבו הכפול של האדם, חומרי ורוחני כאחד, הוא הסיבה לדואליות הפולחנית הזאת. יחד עם קורבנות הדם קיים סוג אחר של קורבנות, רוחני יותר. קורבנות רוחניים אלה הם המוקרבים בידי הפילוסופים, שמתעלים אל האחד, מעל ומעבר לריבוי האלוהיות: אליטה קטנה המצויה מעבר לחוק כלשהו. בקורבנות דם, לעומת זאת, מחויבים ה״הוי פולוי״, אנשי הפוליס שזקוקים למחוקק (פרק 22).

לקראת סוף הספר החמישי, יאמבליכוס דן בתפילה שמלווה את הקורבן (פרק 26). מטרת התפילה היא לקרב אותנו לאלים, ליצור קשר עם האלוהי. הקורבן והתפילה משלימים זה את זה. התאחדות עם האלים נמצאת גם במוקד חיבור קטן, "על האלים והעולם", המציג את עיקרי האמונה של הפגאניות המאוחרת ונכתב בידי סאלוסטיוס. עבור סאלוסטיוס, מקדשים אינם אלא העתקים מדויקים של הרקיעים, ומשקפים כוחות שמימיים בלתי מושגים. למרות זאת, במקדשים אלה אין תועלת לאלים (וכי איזו תועלת יכולה להיות להם?), אלא לנו, שכן שם אנו יכולים להתאחד עמם. קורבנות דם מייצגים את חיינו, שאותם אנו מקריבים באופן סמלי. תפילות שאינן מלוות בקורבנות הן מילים בעלמא ללא כל ערך, ואילו כשהן נאמרות בזמן הקורבן הן נהפכות ל״מילים חיות״. נשמת הבהמה המוקרבת עולה בדרך כלשהי לשמים, יחד עם מילות התפילה שבה אנו מבקשים להתאחד עם האלים (פרק 16).