Culture Agent

את הפוסט הבא כתבתי כאן כבר כמה פעמים בצורות שונות בין אם על ה״קנה״ במיתוס היהודי, או על היהדות והנצרות בפרשנות הגנוסטית, או הגנוסיס בכלל, אבל אני מנצל את זה שבשבוע שעבר היתה פרשת ״ויקהל״ והיה לי שוב זמן לשבת ולנסח את העניין הזה מחדש. רק נותר ליהנות.

%

בפרשת "ויקהל" (שמות ל״ה) מסופר על מלאכת בניית המשכן. ומקפידים לומר שני דברים. הראשון, שמי שהשתתף במלאכה היה ״חכם לב״. השני: שהתפקיד של חכמי הלב היה ״לעשות״ ״מלאכה״ ל״עבודה״. וכפי שאומר הפסוק: ״ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה׳״.

שלושת הפעלים האלה הם רפרנסים שהיינו מכנים ״גנוסטיים״ או ״הרמטיים״. מלאכת בניית המשכן כולה היא מטאפורה על השתלמות מנטלית, והגעה לרמת תודעה גבוהה. היודע באופן כללי מתואר בתור כורה של מחצבים שונים, אבני חן ועפרות מתכת כמו זהב, כסף ונחושת. אותם מחצבים מתוארים בפרק ב׳ בספר בראשית כאלה ששוכנים בינות לנהרות היוצאים מעדן. ״וזהב הארץ ההיא טוב, שם הבדולח ואבן השוהם״. במלאכת המשכן נאמר על בצלאל, בעל המלאכה הראשי, ״וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשבו מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת״.

כשאלוהים סיים לברוא את העולם, כתוב "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות". מאחר שלא היה מי שיעבוד את האדמה, ברא ה׳ את הצמחים ואת האדם עצמו, אותו הניח בגן עדן ״לעבדה ולשמרה״.

אנו מבינים שבעצם ה״עשיה״ של ״המלאכה״ היא חיקוי של פעולת ה׳ בעת בריאת העולם. בכל פעם שמבצעים את הדברים האלה, ו״עובדים״, בעצם משתתפים עם אלוהים בבריאת העולם מחדש. זה בעקרון ההגיון מאחורי רכישת החכמה והתודעה הגבוהה המדוברת. כשרוכשים חוכמה ״קונים״ אותה ובכך בעצם משחזרים את בריאת העולם, ואנו רואים שספר משלי בפרק ח׳ משתמש באותו הפועל כדי לתאר הן את בריאת העולם והן את רכישת החכמה: ״קנה״. ״ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה״, ״ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז״, או כפי שהגדיר זאת המלב״ים ״החכמה היא צורת כל העולמות״.

יש לציין גם שאלוהים ברא את האדם עם הפועל ״יצר״ (בראשית ב׳ ח׳). מאותו הפועל העברי נגזרה גם המילה ״אוצר״, שכידוע משמשת לתיאור ריכוז משמעותי של מחצבים. באותו הפועל משתמש גם משלי ח׳, ״להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא״. כלומר, השכר של אלה שמתנים אהבה עם ה׳ הוא האוצרות. בפרק ב׳ משתמש בעל ספר משלי באותו הפועל לציון עבודת ה׳, ״לנצר אורחות משפט ודרך חסידיו ישמר״, בדיוק מפני שתפקידו של האדם הוא כאמור לעבוד ולשמור (לנצור). אנו מבינים מכאן שאותה ״עבודת ה׳״ היא מין תפקיד שניתן לאדם מיד עם בריאתו, שיש עליו לעשות על מנת לעלות מעלה מעלה ולשוב את כור מחצבתו.

הפרשנות שאני נותן היא אורתודוכסית לגמרי, אבל השאלה היא איך מפרשים את המושג מהי עבודת ה׳. האורתודוכסיה תאמר שעבודת ה׳ היא שמירת המצוות, הגנוסטיקנים יאמרו שעבודת ה׳ היא בסך הכל הידיעה, הגנוסיס, או הזיקה למה שנקרא ״פיסטיס סופיה״. אין הבדל משמעותי בין השניים, למען האמת.

כאמור, אלוהים ברא את העולם עם הפועל עש״ה, ואכן אנו רואים קשר ישיר בין השבת ו״עשיית המלאכה״ – שנאמר ״ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך לא תעשה כל מלאכה״. התורה לא מכחישה אלא דווקא מדגישה את הקשר בין השבת לבניית המשכן. פרשת ויקהל מתחילה עם הציווי ״ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה׳״. במסכת שבת מסופר של״ט אבות המלאכה האסורות בשבת, הם בעצם אותן המלאכות שהיו נחוצות להקמת המשכן. ״הרעיון הגנוסטי״, שכאמור משתקף גם ביהדות האורתודוכסית, הוא שהשבת היא למעשה השתקפות של העולם המושלם כפי שהיה ברגע שאלוהים סיים את בריאת העולם. כלומר, ברגע שהאדם יגיע להשתלמותו הרוחניתויביא את ״המשיח״, כלומר המציאות שבה הוא בתודעת שיא תמידית, הוא הרגע שבו יהיה ״יום שכולו שבת״. מטרתו של ה״יודע״ הוא לתקן את העולם הפגום ולהשיב את העולם למצבו הבראשיתי המושלם.

איפה נכנס שלמה המלך לתמונה בתור החכם מכל אדם ומי שבנה את בית המקדש?

דוד המלך נחשב כדמות האבטיפוסית של המשיח, ושלמה בנו הוא מי שבנה את בית המקדש. חור נחשב כבנם של כלב ואפרת (דברי הימים א׳ ב׳ כ׳), וסביו של בצלאל. דוד עצמו נחשב איש ״אפרתי״ ולפי מסכת סוטה י״א עמ׳ ב׳ הוא מזרעו של כלב. לפי מה שניתן להבין מדברי הימים וכך גם מניחים במסכת סוטה, כלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון ולפיכך נכדו של פרץ. כך בעצם ניתן לראות שהבחירה בבצלאל צאצאו של כלב, היא בעצם נסיון להקביל בין כלב לדוד ובין בצלאל לשלמה. שניהם בנו את בית המקדש, שניהם היו ״חכמי לב״. שניהם מסמלים את המדרגה הרוחנית הגבוהה הזאת שמשיג ה״יודע״ שרכש את החכמה.

על שלמה נאמר ״ויחכם מכל האדם״ (מלכים א׳ ה׳), ובחזון שהיה לו בגבעון (מלכים א׳ ג׳) הוא מבקש מה׳ ״ונתת לעבדך לב שמע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע״ ולפיכך ה׳ מבטיח לו ״הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך״. בסיפור הזה אנו רואים רפרנס מפורש לאנשים ״חכמי הלב״ שבנו את המשכן, ובעיקר את בצלאל. כמו כן הבחנה בין ״טוב ורע״ הוא רפרנס לגן עדן.

בין המקדש ובעיקר בין קודש הקודשים לגן עדן ישנן הקבלות רבות ובראשן הכרובים, שבספר בראשית נאמר שאמורים ״לשמור את דרך עץ החיים״. כמובן שבספרים החיצונים ההקבלה הזאת נאמרת במפורש, כמו בספר היובלים בפרק ג׳, שם מוסבר למה חווה לא יכולה היתה להכנס לגן עדן עד אשר תטהר מטומאת היולדת, כי למקדש אסור להכנס בטומאה. על חנוך נאמר בפרק ד׳ שם שתפקידו היה לשפוט בגן עדן, ״וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם״ – כך גם מתוארת בקשת שלמה למומחיות במשפט, וכך, במשפט, גם מתוארת חכמתו של שלמה, ״וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך, ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט״ (מלכים א׳ ג׳)

על החכמה נאמר במשלי ג׳ ״עץ חיים היא למחזיקים בה״. נאמר: ״אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה״. נאמר עליה שהיא יקרה מפנינים, מתכות יקרות ואבני חן, ומודגש כי היא בדיוק אבן הבניין איתה ברא אלוהים את העולם, ״ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה״. העובדה שלקודש הקודשים אסור להכנס מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים, רומזת לכך שלאדם חסר חכמה אסור להכנס לקודש, אך מרגע שהוא רכש את החכמה והגיע למדרגה שנקראת ״כהן גדול״, או ״כהן גדול ביום הכיפורים״, מותר לו כי זוהי שיבתו לגן העדן.

כדי לסיים בטון של צמחים מקודשים אציין שבזמן כניסתו של הכהן לקודש הקודשים הוא מקטיר קטורת. הקטרת הקטורת הזו משולה לאכילה מעץ החיים, כפי שבצוואת לוי נאמר על הצדיקים שיזכו לעשות באחרית הימים: ״ואז יקים ה׳ כהן חדש אשר לו יגלו כל אמרות ה׳ והוא יעשה משפט אמת עלי אדמות במלאת הימים… והוא יפתח את שערי גן עדן ויסיר את החרב המפחידה את האדם ויתן לקדושים לאכול מעץ החיים.״ (צוואת לוי יב).

אם מסתכלים על תיאור האכילה הזאת מעץ החיים במיתוס היהודי ניתן למצוא את תיאור סעודת הלוויתן (בין השאר: בבא בתרא ע״ה עמ׳ א׳). מתואר שם שלעתיד לבוא הצדיקים יאכלו בסעודה מהלוויתן ומשור הבר. הלוויתן הוא מי שמתואר בספר ישעיהו (כ״ז א׳) בנחש בריח וכנחש עקלתון, מה שמרפרר לנחש בגן העדן שייצג את הידע האסור והאכילה מפרי עץ הדעת.

בספר יחזקאל מתאר הנביא פעמיים את דמות ״האופנים״, שמראיהם כמראה אבני חן. פעם אחת הוא טוען שאחד מפרצופיהם הוא דמות שור (פרק א׳) ובפעם השניה הוא טוען שדמות השור היא דמות ״כרוב״ (פרק י׳). מכאן ניתן להבין שכרוב הוא בעצם שור, ואני לא מדבר בכלל על הקריבו האשורי, שהוא בעצם שור מכונף. העובדה שבסעודת הלוויתן יאכלו משור הבר, גורמת לנו להבין שבעצם מה שיאכלו הצדיקים לעתיד לבוא הוא פרי עץ הדעת שמסומל כאמור בנחש ופרי עץ החיים שמסומל בכרוב. עץ הדעת אינו שונה מהותית מעץ החיים, וגם החוקרים המודרנים סבורים שמדובר בעצם בתיאור לאותו העץ. ולכן בעצם סעודת הצדיקים לעתיד לבוא אמורה להיות בסך הכל אכילה של החכמה עצמה, או הפנמה של הדבר בגופם.

אני מעוניין להשאיר ליד הדמיון הרחבה שלכם את הנעלם במשוואה הזאת, של מה שאוכלים ובעקבותיו מגיעים לתודעה גבוהה. ה״קנה״.