צמח החינה נחשב קדוש בתרבויות קדומות. הוא נחשב מגן מעין הרע, ולכן במסופוטמיה היו שמים אותו לפני שמתחתנים*. במצרים היו חונטים את המומיות בחינה, מסיבה כלשהיא שקשורה לטקס מתים. אולי כדי שהחינה תאצור את הנפש, או אולי פשוט מפני שרצו לאפר את המומיה לפני שהיא מגיעה לעולם המתים כדי שתהיה יפה. במצרים היו מתאפרים וצובעים את הציפורניים בחינה לצרכי טיפוח. המצרים גם ראו בחינה תכשיר אנטיספטי והיו צובעים את השיער בחינה כדי לרפא גזזת – כך בפפירוס אברס. אולי משום כך מוחמד נהג לצבוע את זקנו בחינה, כדי לרפא איזו אקזמה או משהו כזה. מי יודע.
מפליא הדבר שאת הטריק הזה ניצלו גם כדי לטפח סוסים בפרס. האמינו שם שהחינה מחזקת את הפרווה ואת העור של הסוסים. החינה נדבקה לעור והיתה צובעת את הפרווה גם לאחר שזו נשרה או התחלפה עם העונה. היו צובעים בעיקר את הזנב, כי האמינו שעם שערות חזקות יותר, הזנב יתארך ויבריק. סוסים בהירים או דלילי פרווה היו צובעים לא רק בזנב אלא מקו האמצע שלהם מסביב לגוף, וכל הדרך עד לפרסות. הם האמינו שהחינה תגן על הסוסים מכוויות שמש וממה שהיום נקרא סרטן העור, שמסתבר שהיה פוגע בחיות נטולות פרווה.
* בניגוד למה שחושבים, מסתבר שהיו משתמשים בחינה כנגד עין הרע ולא כדי לסמן את הכלה לפני החתונה לצורך כך שהחתן יידע שהוא נמצא מתחת לחופה עם מי שהתארס איתה, על מנת למנוע מקרה כמו של יעקב ולאה.
%
בתנ״ך החינה נקראת ״כופר״. בשיר השירים זה מוזכר פעמיים, בפעם השניה ברבים ״כפרים״. ניתן לשים לב שהכפורת במשכן היתה כזכור באדום כמו החינה. בספר דברים בפרשת עגלה ערופה יש קשר ברור בין כפרה לבין צבע הדם הסמוק ומסתמן שהכפרה היא על שם הדם של הקורבן, ״ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם״. על כן יום הכיפורים הוא על שם דם השעיר הנשחט, ״שעיר ל-ה׳״.
גם בברית החדשה הכפרה כרוכה ותלויה בדם: "כמעט הכל מטוהר בדם, ובלא שפיכת דם אין מחילה" (האיגרת אל העברים ט' 22). לפי הברית החדשה, הדם של ישו שנשפך כיפר על מי שמאמין בו. הסקרמנט של המיסה שבו היין הופך לדם של ישו, נועד לחדש את הברית הזו בין המאמין לאלוהים על ידי הצהרת האמונה, או מה שנקרא בעברית "עול מלכות שמיים". ביהדות הקזת הדם הזו היא בברית, מי שנכנס בברית בעצם מכפר על נפשו, בדיוק כמו מי שעובר טבילה בנצרות. גם אצל המוסלמים השיעים הכפרה היא בדם, המקבילה שלהם ליום הכיפורים היא העשוראא, בה הם מכים עצמם עד זוב דם.
אצל הנוצרים יש גם את סקרמנט הקונפירמציה שהוא למעשה סמיכה ומשיחה, או מה שנקרא "כפירה", כיסוי הראש בשמן בושם, בדיוק כמו שהכהן סומך את ידיו על ראש השעיר לעזאזל. ובמסגרת הסמיכה יש גם וידוי, גם זה סקרמנט. למעשה כל הסקרמנטים הנוצריים הם שחזור של טקס יום הכיפורים. יום הכיפורים נקרא כך כאמור על שם הדם האדום ככופר, ועל שם הסמיכה שבמסגרתה כופרים את הראש של השעיר.
מסתבר גם שהתיבה של נח צופתה מבית ומחוץ בכופר. עם זאת, חשוב לציין שמה שנח "כפר" ציפה את התיבה מבית ומחוץ זה אמנם "כופר", אבל זה לא מחייב שהוא השתמש בחינה. אמנם בשיר השירים מהללים את הכופר שנמצא בעין גדי, אבל מצד שני בים המלח נמצא עוד סוג של כופר המשמש לאיטום: הביטומן/אספלט, שבספרות הרפואה הערבית נקרא "כופר יהודי" (עיין "ספר הסמים לרמב"ם", זהר עמר). כך שנח אטם את התיבה בזפת אספלט ופעולת ה"כפירה", משיחת משהו כדי לייצר מעליו שכבת איטום, אינה בהכרח שילוב של בשמים מסוג נרד (כמו בשיר השירים). מסתבר שהאזכור על ״הכופר היהודי״ או ״הביטומן של ארץ יהודה״, מופיע גם אצל פלגוניוס (Artis Veterinariae, פרק XI) מהמאה ה-4 בהקשר של רפואת סוסים. כך ששוב מסתמן שברפואת סוסים משתמשים ב״כופר״ אבל האם פלגוניוס התכוון לחינה או לאספלט? האם יכול להיות שיש קשר בין שניהם בגלל צבעם? אצל פלגניוס הכופר היהודי מוזכר בנשימה אחת עם צמחים כמו חרדל ורודודנדרון, כמשחה שמנונית. שזה רומז לכך שאולי הכוונה שם לחינה ולא לאספלט. אבל לא ברור הדבר.
בכל מקרה, הכפילות הזאת של המשיחה, בזפת מצד אחד ובשמן מבושם מצד שני, דורשת תשומת לב. יש גם את הפועל כפן שמשמעותו לקחת מלוא החופן ממשהו בכף היד. כך שיש קשר גם בין כפינה, חופן וכף. לפני שכופרים משהו, כופנים אותו. סביר להניח שמדובר בחופן אבקת חינה, ששמים אותה על הכף. שוב, זו הנחה.
דבר נוסף שלא ברור הוא האטימולוגיה של המילה ״כופר נפש״, שמחצית השקל היתה ביציאת מצרים, על אף שמודגש שהיא היתה ״תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם״, אז אולי הכוונה שכל מה שמסוגל לפדות מישהו שדינו מוות נחשב ככופר ומכפר עליו, ומצוות הצדקה עצמה היא כפרת נפש, כמו בפדיון הכפרות ביום כיפור.
Culture Agent 
כתיבת תגובה