Culture Agent

הדיבר "לא תרצח" מופיע בעשרת הדברות ועל פניו נחשב לאחת מהמצוות החשובות ביותר בתנ״ך, ואחד מהלאווים של ייהרג ואל יעבור. איך, אם כן, אפשר להכשיר הריגה בשעת מלחמה ומדוע מיד אחרי שמשה הוריד לבני ישראל את לוחות הברית שבהם היה כתוב הדיבר הזה, הוא נתקף קנאה והורה לבני לוי להרוג איש את אחיו, רעהו וקרובו?

באנתרופולוגיה יש כלל שאומר שטאבו מותר לשבור בנסיבות מקודשות. כאילו שמדובר בעיגול ואתה מיידה חץ. אם פגעת בחוץ, אסור לך, אבל אם קלעת בפנים מותר לך. מה שבתוך העיגול זה ״האיזור המקודש״, רק אם אתה פוגע בו אתה זוכה בבונוס – מותר לך לרצוח, ובעצם אפילו רצוי. באופן כללי אסור לרצוח חוץ ממקרים מסויימים, שהם כביכול אותה המטרה המקודשת. ואילו הם? לפי התורה מותר ורצוי לרצוח אם זה לשם קנאות ל-ה׳. אך גם אז לפי הפרשנים יש סייגים. חז״ל ניסו לסייג ככל האפשר את היתר ההריגה, על מנת למנוע מהאדם את ההיתר להרוג, ולמען האמת למנוע מהאדם את הפרצה הזאת שתאפשר לו לשבש את הסדר החברתי באמצעות הריגה בלתי מבוקרת. היחידים שמוסמכים לפסוק למי מותר לרצוח הם החכמים, אפילו למלך אסור להרוג אלא אם החכמים הורו לו. וגם אם מדובר במורד במלכות, היחיד שמוגדר מלך הוא מי שקיבל את הסמכות שלהם, או של מישהו ששקול אליהם (כנביא). ובקיצור, היהדות היא פציפיסטית. מלחמות באופן כללי אסורות, חוץ ממלחמות קודש (מלחמות מצווה) שרצויות.

אבל מי יקבע מה הן מלחמות קודש? כל מיני הטרודוקסים ופוסקים בעיני עצמם ניסו להרחיב את ה״מטרה״ הזאת בחזרה. אותם ההטרודוקסים בדרך כלל לא קיבלו את הסמכות של הממסד הדתי המרכזי, ולכן פסקי הלכה שלו לא היו תקפים בעיניהם והם שאפו למלא את החלל בפסקי הלכה ראויים. אלא שמה שראוי בעיניהם היה בדרך כלל הרג ״מקודש״ לשם קנאות לאידאל כלשהוא. מה שאפיין חברות הטרודוקסיות אוטופיות, שבהגדרתנו כיום הן פונדמנטליסטיות, זה בעיקר אותו ההרג. זהו יסוד הטוטליטריזם.

מלחמות קודש, כאמור, מותרות. אבל גם מלחמות שאינן מלחמת קודש, שהרי תמיד יהיה מי שיוכל להגדיר סתם מלחמות כמלחמות קודש, בדרך כלל מלחמות שהמנהיגים אילצו את ההנהגה הדתית לתת אישור לקיומן בכך שיגדירו אותן כך. או ההנהגה הדתית בעצמה, אם ההגדרה הזאת עונה לאינטרסים שלה.

גם ביהדות כיום, ההגיון הזה עובד. הציונות הדתית לא היתה מצטרפת למאבקים המזוינים אילולא הגדירו את המפעל הזה כמקודש ואת השירות בצה״ל וההתיישבות בארץ ישראל כמצוות.

כשלומדים על מסעות הצלב, לומדים על הדילמה הנוצרית שקשורה לנושא. אם הנצרות כל כך פציפיסטית וכל כך נגד העניין הזה של רצח, איך האפיפיור היה יכול להכשיר את מסעות הצלב? תשובה: הן מוגדרות כמלחמות קודש. מה זה מלחמות קודש? מלחמות נגד ״צרי הכנסיה״. שזה יכול להיות או נגד כופרים, או נגד אנשים שהורגים נוצרים על אדמות נוצריות לשעבר.

גם התיאולוגיה מאחורי הפונדמנטליזם האיסלמי,מצייתת לעניין, כמו לדוגמה התיאולוגיה של המאבק הפלסטיני. ישראל היא אדמה מוסלמית כבושה, ועל כן יש להלחם נגדה את מלחמת הקודש. מלחמת קודש אצל הסופים אמנם מוגדרת כמאבק פנימי, אבל הוואהאבים (או ממשיכיהם הקוטבים, האחים המוסלמים) שביקשו לעצור את ״ניוונה של הדת״ ולחזור אל הדרך המקורית-כביכול של האיסלם, טענו שפרשנות כמו של הסופים היא פרשנות שגויה והמטרה בג׳יהאד הוא מלחמת קודש פיזית.

כאמור, מלחמת קודש בהגדרתה היא מלחמה כנגד אויבי הדת באדמות שבהן הם שלטו, והשבתן לבעליהם הדתיים. הדבר הזה כאמור נולד בנצרות, על אף שגם ההגיון בכיבוש הארץ (המקורי, של יהושע) הוא דומה. בני ישראל ביקשו לכבוש את ארץ ישראל, שהיא חבל ארץ שהוקדש להם על ידי אלוהים עצמו, מאויבי ה׳ עובדי האלילים. אז בין אם מדובר על כיבוש בפעם הראשונה ובין אם מדובר על כיבוש מחדש, יסודה של מלחמת הקודש הוא בכיבוש אדמות לשם קיום הדת.

אך ראוי להדגיש: ההגיון ב״רקונקיסטה״, במקרה הנוצרי, לכבוש מחדש אדמות ״נוצריות״ כמו במסעות הצלב, אינו אהבת יתר לאדמה עצמה. אין שום דבר מקודש באדמה. יש משהו מקודש בנוצרים מאמינים שעדיין רוצים לקיים את דרך החיים הנכונה והכובשים שלהם מפריעים מבעדם בכך שהם כופים עליהם אורח חיים זר, המרת דת, או לחלופין מחללים את הקודש. כיבוש של אדמות נוצריות נועד בראש ובראשונה לאפשר קיום נאות של חיי דת ״ראויים״, וקדושת האדמה הופכת דבר משני.

ביהדות לעומת זאת אין כך הדבר. ביהדות אפשר לראות שיש דווקא סוג של אלמנט של קדושה אינהרנטית של הארץ. רק בארץ לדוגמה ניתן לקיים מצוות מסוימות. בחו״ל אי אפשר לקיים אותן, ואמנם היהודים מעולם לא שלטו בטריטוריה שהיא מחוץ לארץ ישראל, כך שהם לא יכולים להגן על ריבונות אבודה שלהם במקום שאינו ארץ ישראל, ועדיין ההתעקשות על הטריטוריה הזאת של ״פלסטינה״ אינה מטעמים של השבת ריבונות אלא רק מטעמים דתיים. הייתם אומרים שהדבר לא נכון, משום שהיהדות דוגלת בהשבת צמח דוד למלכותו, והייתי עונה שמדובר במטאפורה, שהכוונה שלעתיד לבוא יהודים יוכלו לקיים את דתם ללא סכנה, אין הכוונה שהיהודים יהיו הריבונים בארץ ישראל ובהיותם ריבונים יתאפשר להם לקיים את דתם לאל סכנה. ריבונות היא בונוס, ריבונות היא תופעת לוואי.

באשר לאיסלם, התמונה מורכבת. האם המוסלמים רואים באדמה המוסלמית קדושה באופן אינהרנטי או שמה שחשוב להם הוא לקיים את דתם בבטחה וכראוי? אני מניח שהתשובה שוב טמונה בפרשנות של האיסלם וברוויזיה פונדמנטליסטית שמנסה לכאורה לנטוש את הפרשנות המטאפורית עליה דיברנו בהקשר היהודי. המוסלמים עדיין מקפידים להדגיש שכל מה שמעניין אותם הוא שמירה על המקומות הקדושים, וקיום פולחן איסלמי תקין – כך שכביכול מה שמעניין אותם הוא קיום הדת בבטחה. אי לכך, מדינת ישראל מצידה מבטיחה לשמור על ה״סטטוס קוו״, ולאפשר קיום ראוי ובטוח של הפולחן המוסלמי, ומבחינה זו היא מעקרת כביכול את העוקץ מה״ג׳יהאד״. אך הפונדמנטליסטים טוענים שאין הדבר כך. הם מטילים ספק בכוונותיה של ישראל לשמור על הסטטוס קוו וטוענים שהעובדה שליהודים יש גישה למקומות הקדושים, מחללת את קדושתם משום שהיא מאפשרת בהם פולחן שונה מהראוי. מבחינתם עצם נוכחותו של ריבון זר בירושלים, או פולחן דתי שונה בירושלים, שנחשבת בעבורם אדמה מקודשת, היא חילול הקודש שמצדיק מלחמת קודש.

מה שמסתבר הוא שיסודות הגישה הזו הם דווקא בעולם הנוצרי של ימי הביניים. למעשה הקולוניאליזם כולו ובפרט הפאן אירופאיות, יסודם בתפיסה שכל העולם צריך להיות נוצרי ובכל מקום בעולם ראוי לאפשר קיום חיים נוצרי, לאותם הפגאנים שקנו את עולמם ברגע שנכנסו תחת כנפי הכנסיה. כל קיסרי ומלכי אירופה קידמו בסופו של דבר פאן אירופאיות תחת כתר נוצרי בהתאם לתפיסה הביזנטית במקורה ("הקונסטנטינית") שהריבונות על העולם הארצי אמורה להיות שייכת לסמכות החילונית, שהאינטרס שלה בראש ובראשונה הוא עיבוי שכבת ההגנה על ״האקסיס מונדי״, מרכזו של העולם הנוצרי שהלא הוא מקום מושבו של המלך. ככל שהנצרות תתפשט, כך מקום מושבו של המלך יהפוך מבוצר ומוגן יותר, ומלכות השמיים תתבסס בארץ. ואם לא כל העולם אז לפחות אירופה כולה ראויה להיות נוצרית, כי בסופו של דבר המרכז שלה הוא בירתה (הממלכה הפרנקית, ״רומא החדשה״).

ההתפשטות הגיאוגרפית שעומדת בבסיס הקולוניאליזם הזה, נמצאת גם בליבה של תנועת ההגירה המוסלמית לתוך אירופה, וגם בליבה של ההתנגדות אליה. מבחינת המתנגדים אירופה אמורה להיות נוצרית כולה. מבחינת המוסלמים, בניית קולוניות מוסלמיות ישמרו בסופו של דבר את ליבו של העולם המוסלמי בטוח יותר. הם יחלישו את אויבי האיסלם, ויחזקו את אוהבי האיסלם, ובכך האיסלם עצמו יהיה מוגן.