דייויד אמון הילמן מקפיד לציין בכל פעם שהוא דוקטור. הסיבה לכך היא כי בעבודת הדוקטורט שלו הוא כתב פרק שלם על שימוש ביוון וברומא העתיקה בצמחי מרפא נרקוטיים, והדבר היה מוקצה ומנוגד למדיניות של הסנאט של האוניברסיטה לה הגיש את העבודה כך שהיא כפתה עליו להוציא את זה מהעבודה. את השאריות ואת המחקר שהמשיך אותם לאחר הדוקטורט הוא קיבץ לתוך ספר שנקרא ״המוזות הכימיות״, שהיה ספרו הראשון, שבו סיפר על שימוש בסמים פסיכדליים ואחרים בעת העתיקה. אבל זה לא הכל.
המחקר הבא שלו היה על שימוש בסמים במסגרת הפולחן, והוא הגיע למסקנה שבפולחן של אלות הפריון השונות, ובפרט אפרודיטה והרה, היה מקובל שנערות בתחילת גיל ההתבגרות מקדישות עצמן והופכות לכהנות שבמסגרת טקס החניכה שלהן הן משתמשות בדילדו קדום שכולל מוליך מיוחד שדרכו הן מכניסות ״משחת תעופה״ שאיתה הן מתחברות לאלוהים. ואז, לאחר שהן מחוברות לאלוהים ניתנה להן הרשות (להמשיך להתמסטל ותוך כדי כך) להתנבא, ועל פי הנבואות שלהן ההמונים היו נוקטים. הן גם היו מרפאות (באמצעות החדרת משחות שונות לגוף, עימן היו מגרשות שדים) אבל בעיקר ניתן להן הכח הפוליטי להנחות, אפילו את המנהיגים, בעניין מה שיעשו, כולל לצאת למלחמות, כולל לעשות הפיכות, כולל הרבה דברים שמוכיחים לטענתו שלנשים היה הרבה יותר כח ממש שנוהגים לספר לנו היסטוריונים של העת העתיקה.
הסיבה שממעיטים מכוחן של הנשים, לדעתו, היא כי אנו מסתכלים דרך פריזמה נוצרית שבה הנשים מוחלשות, אבל יש עלינו להסתכל דרך פריזמה אחרת, פגאנית, מחוברת לטבע ולכוחות הקוסמיים שעימן הנערות האלה היו מתחברות במשך החניכה שלהן שלקחה שנתיים-שלוש, בדיוק בזמן הפיכתן מילדות לנשים.
ושוב, זה לא הפוקוס. הפוקוס הוא שמה שהפך את הנצרות לכח כזה גדול בעת העתיקה היא היכולת של הנוצרים לקחת טקסים פגאניים, לחקות אותן ולנהוג בדיוק כמו המקור, אך תוך כדי לשנות אותם ולעקור מהן את העוקץ. וכך גם השימוש בדילדו ומשחות התעופה בעצם הועתק בנצרות, אבל באופן שונה והרבה יותר קינקי.
קירילוס מירושלים, הבישוף של ירושלים במאה הרביעית, כותב על טקס שבו היו לוקחים נערים, בדרך כלל ממעמדות נמוכים, למערה תת קרקעית, מפשיטים אותם, מסממים אותם עם משחות, ואז מחדירים להם את הדברים האלה לתחת, תוך כדי שמעודדים אותם ואומרים ״אתם חייבים לעבור באש הפיתוי״. לעיתים טקס גירוש השדים הזה כלל מעשי סדום של ממש, וקירילוס מספר איך במסגרת הקטכיזם הזה, היללו הנוצרים את המלחמה בין ה״סודומיה״ לבין ה״ווירטוס״ (מעלה טובה).
בבשורה הסודית של מרקוס, טקסט שנתגלה כביכול במכתב מר סבא ונכתב על ידי קלמנס מאלכסנדריה בסוף מאה השניה, משבח קלמנס את ״תאודורוס״ וביקורתו כלפי הכת הגנוסטית ״הקרפוקרטיים״ שהיו מבצעים מעשים דומים, לטענתם זכר, לטקס שישו עשה בעצמו עם נער ערום כשהתבודדו ״ערום מול ערום״ בתוך מערה ב״גת שמנים״. והמקום לא נקרא סתם גת שמנים, מפני שהיה מעורב במעשה גם שמן. לפי הקרפוקרטים, מריה מגדלנה עצמה העניקה לישו את השמן הזה שהיה עשוי מקציפה מצמח סבונית השדה (ביוונית ״סאפונין״), שמלבד אפקט פסיכואקטיבי מסוים של רוגע, הוא גם משמש כחומר סיכה ובעל אפקט מכווץ על כלי הדם בפי הטבעת. מן הסתם לשימוש בסקס אנאלי.
מה שבעצם עשו הנוצרים, כביכול, היה להעתיק את הטקס הזה מטקס נשי לטקס גברי, כי הרי נשים הן האויבות האמיתיות של החברה. בהמשך הטקס הזה בשל הקונוטציות המיניות שלו, גם הוא נאסר, ובכל מקרה אנו רואים במהלך ההיסטוריה כיצד נרדפו נשים שהשתמשו במשחות לשימוש נרתיקי משחות שיכולות לגרום להפלה, ובשלב מאוחר יותר נקראו פשוט ״מכשפות״. תומאס הטסיס לדוגמה טוען שבגלל השימוש הזה במשחות התעופה שמוחדרות לנרתיק באמצעות בדילדו, היה למכשפות דימוי של מעופפות על מטאטא. כי הדילדו הזה היה דמוי מטאטא.
ובכן, אתם מוזמנים לקרוא את ספרו של הילמן ״Original Sin: Ritual Child Rape & The church״ שיצא בשנת 2012 בהוצאת ״Ronin Publishing״. יש שם דברים מעניינים. ההרצאה המצורפת כולל תיאור מפורט של הילמן על האונס הפולחני של הקטכומנים.
הערה 1: איני יודע אם הדייגים מהברית החדשה ידעו על הפטנט הזה, אבל מסתבר שסאפונין משמש כרעל לדגים בעוד שלבני האדם אינו רעיל, וכך הדייגים מסוגלים להגדיל את ה״יומית״ שלהם.
הערה 2: בעבר כתבתי כאן על ״הבשורה הסודית של מרקוס״ מזווית אחרת. הטקס שביצעו לכאורה ישו והנער, שמזוהה כ״לעזר״ או לזרוס שישו הקים לתחיה בברית החדשה, נמצא דומה בצורה זו או אחרת למה שרבי שמעון בר יוחאי ובנו ״לעזר״ (אלעזר, כך הגו אז את השם. כנראה בהשפעת היוונית, שבעברית הוסיפו לשווא בתחילת מילה תמיד א׳, כמו ״אפלטון״, ״אצטדיון״ וכו׳). בשני המקרים הם למדו ערומים במערה.
Culture Agent 
כתיבת תגובה