Culture Agent

זו לא חכמה לרחם על מי ששלם עם הבחירות שלו. ובכל זאת, יש מקום לקבול על היחס שזוכה לו המח הפועל מאחורי האידאולוגיה שכולנו מאמינים בה. טוני פיין הוא נכס רדיופוני לקול ישראל. טוני פיין הביא לישראל סטנדרטים בינלאומיים, סטנדרטים של עדכנות, חדשנות, ידע טכני, עריכה משוכללת, גישת שידור שלמה, אינטראקטיביות, אהבה אמיתית למוסיקה, רדיו כמו שרדיו אמיתי אמור להיות, רדיו שיודע לעצב תרבות ודור שלם. אז איך, תסבירו לי, טוני פיין נמצא בסיכון תמידי לפיטורים ולא זכה מעולם לחוזה עבודה מסודר? ואיך טוני פיין הורד בחמישים דרגות ממעמד של עורך מס' 1 בישראל לחתיכת "עורך בכיר" שהמקבילה שלו בגל"צ הוא בן 21 בלבד? מישהו שלא נולד עדיין כשפיין תפס מיקרופון וההורים שלו יכולים לומר לו תודה על זה שהוא "גידל" אותם? זה מקומם אותי, לא כי היחס שפיין זוכה אליו הוא מעליב, אלא כי אחרי 30 שנה מכוננות כאלה, עדיין לא הפנימו שם למעלה שרדיו טוב הוא רדיו מחנך, ושחינוך לקוי הוא הרסני לתרבות. יותר מכל, אני חושב שהמסר של טוני פיין כאן, אמור לעבור. הוא אומר את זה במילים כל כך נכונות, כל כך מבינות-עניין. רדיו ארצי ללא מגזין פופ לועזי בכוונה תחילה, בפריים טיים, הוא אסון תרבותי. זוהי מטרה עילאית להחזיר עטרה ליושנה.

::.::

מה האפקט שיצרה בזמנו גישת העריכה של רשת ג' הלועזית?
"בתוכנית 'חדש, חדיש ומחודש' הייתי עורך ומפיק, אחראי על כל התהליך בתוכנית, החל מרגע קליטת חומרי הגלם והמיון שלהם, ועד לשידור. הייתי נוכח באולפן ב-99% מהזמן, הפקתי גם ג'ינגלים ואותות. הייתי ראשון להכניס את המותג הזה של הג'ינגל ברדיו. הג'ינגל הוא אלמנט חינוכי בתוכנית וחוסך לשדרן את הצורך לחזור על המסר שלו. זה גם הפך את התוכנית ליותר מגניבה, בעיני עד היום הג'ינגלים שלה לא נשמעים מיושנים. להקליט ג'ינגל זו אמנות ספציפית, זה מסר שחייב להקלט מהיר. הייתי משתמש בג'ינגלים האלה בז'אנרים שונים, הייתי משתמש בתור הפרדות שיקלו את העריכה. הג'ינגלים הוסיפו למקצועיות ההפקה של התוכנית".

"מה שעוד היה מיוחד בתוכנית היה בחירת חומר הגלם, השירים ששובצו בעריכה היו כולם או כניסות למצעדים או שירים בסימן עליה, או כמובן כאלה שהגיעו למקום ראשון. או באמריקה, או במצעדי אירופה. 'חדש, חדיש ומחודש' – במשך לפחות 20-25 שנה, קבעה את אופנת המוסיקה במדינת ישראל. כל אחד השתמש בתוכנית בתוך ברומטר, כי שם גם שודרו מצעדי העולם, והמקומות הראשונים"

"תמיד הייתי יותר בעניין של מוסיקת נשמה ודאנס, ולא רוק כבד. הייתי חושב על האוזן הישראלית, שלא יהיה לה 'כבד' מדי. רק אם שירים כאלה היו מגיעים לראשי המצעדים אבל גם אז הייתי 'מצנן' את ההשמעות כדי לא להבהיל את המאזינים. לדוגמא: פרודיג'י, מאזינים היו בורחים. וואם היה הרבה יותר קל לקדם. הקו המוסיקלי היה כמה שפחות קיצוני, פחות מהיר וכבד, איירון מיידן הייתי מנגן פחות מסטינג, וזה היה ברור. המדיניות שלי היתה כזו בגלל השעה שבה הייתי משדר, וגם הקרוסאובר בין 14:00 ל-16:00, שעה שבה יש קהל מכל הגילאים. הקהל הישראלי אהב מוסיקה קלילה ומילים פשוטות – יורופופ נתפס מהר מאוד, הפזמונים שלו. זה היה קל לרקוד, זה היה גם עם אנגלית פשוטה. הוא נגע גם הרבה ברגשות אהבה, שבגילאי 10-30 היו חזקים מאוד".

מעמד המוסיקה הלועזית – עד כמה הוא השתנה בעשור האחרון?
"בשנים 90-97 היו המון תחנות רדיו פיראטיות, הרדיו האיזורי-מסחרי הצטרף, גם הטלוויזיה הצטרפה. התחנות האחרות מצאו את העניין קל וזול מאוד, להעתיק את הסגנון של 'חדש, חדיש ומחודש', כל אחד עם התרגום שלו לנוסחה הזאת. כתוצאה מזה הבלעדיות של רשת ג' נעלמה, תחנות נוספות שידרו באותו הפורמט"

אבל אם כך, הקהל אם כך היה שומע יותר, נחשף יותר וגם דורש יותר?
"אז זהו שלא, מנסיוני. חשתי שהקהל התפצל, במקום שאחד היה קובע את הטעם לפי המצעדים, פתאום שידרו כל כך הרבה מוסיקה שאף אחד לא קבע את מה שנקרא 'אופנת המוסיקה'. זה עצוב מאוד, מה שקבע את האופנה עד אמצע שנות התשעים היו הדברים הפופולריים והנמכרים באירופה. והם הוכיחו את עצמם מסחרית. אם אדם מוציא כסף וקונה מוסיקה אחרי ששומע ברדיו, חייב להיות משהו משותף בחומר גלם הזה. אבל פתאום אם אתה מוסיף מוסיקה מכל מיני מקורות אלטרנטיביים אתה מפצל את ההאזנה שלך בצורה בלתי רגילה. כתוצאה מכך, בעיני, מאיפה שהוא בשנות התשעים נגמר העידן שבו תוכל לפנות לאנשים שונים ולקבל תשובה זהה למה פופולרי היום. בתקופה של אז גם מבוגרים בני 50 היו יודעים מה הלהיטים, והיום בהחלט זה לא קיים. צריך לזכור: הייתי יורד גם ל'שטח', הייתי יודע שמה שהלהיט בקרית שמונה הוא גם להיט באילת. הכל היה אותו הדבר"

"היום אין תחנה ארצית שקובעת את אופנת המוסיקה, וכמובן שיש השפעה מסויימת בעיני היוצר במוסיקה הישראלית. אני מכיר כיום את חומר הגלם הישראלי, כשאני מסתכל על המעגל ורואה שירים שהוקלטו בשנות השמונים והושפעו מהיצירה החו"לית בשנות השמונים. היום זו לא אותה השפעה על היוצר הישראלי – לטוב ולרע, בעיני לרע. כמובן שגם מצד שני המכשור כיום מתקדם ולכן התוצר של ההקלטות הוא ברמה בינלאומית, ובכל זאת, פעם היו שירים בארץ שהתאפיינו בהרמוניות כמו של הבי-ג'יז, פעם השתמשו באפקטים המיוחדים לשירי דיסקו. היום אני לא חושב שזה מגיע לביטוי ביצירה. אני לא אומר שיש נזק, אלא שזה חסר. מצד אחד הצד הטכני התקדם. מצד שני החשיפה כל כך מפוצלת, ומדללת את ההשפעה על היוצר הישראלי או לפחות את החשיפה שלו. כל אחד מושפע ולוקח רעיונות מדברים אחרים".

האם המציאות הזאת הפיכה? איך ניתן לשפר את המצב?
"בהחלט. יש מקום לתחנה ארצית, חובה שתהיה תחנה כזו שקובעת את אופנת היום במוסיקה הלועזית. זה לא קיים היום, מאז 1997 זה למעשה לא קיים. אני חושב שזה חסר מאוד, וחבל שאף אחד לא לקח בשנים האחרונות את המושכות, את היוזמה להקים תחנה שמוקדשת כולה למוסיקה עכשווית לועזית שתגבש את הקהל בארץ, אלה הדברים שמובילים בעולם. זה הכרחי מבחינה חינוכית ותרבותית".