ארץ ישראל הפנורמית

תקופת בית שני היתה זו בה התהוו העם, המסורת וכתבי הקודש היהודיים. אבל למרות שהיא החלה בתקופת שיבת ציון, המאה השישית לפנה"ס ונגמרה מתי שבית המקדש חרב ב-70 לספירה נכון יותר לחלק את ההיסטוריה אחרת. זאת מפני שהתקופה הפרסית בארץ ישראל התאפיינה במדיניות סובלנית ואוטונומית מבחינה דתית כך שליהדות לא היו מתחרים רבים מדי בשביל שהיא תגעש, לא דת, לא פילוסופיה ולא תרבות שתאיים לרשת אותה. התרבות ההלניסטית החלה פושה אמנם בסוף ימי השלטון הפרסי, אך זאת בשל קולוניות יווניות שהוקמו מישור החוף ולא בגלל מדיניות משטרית שניסתה לעשות נפשות לה. בימי השלטון הפרסי לא היה לאריסטוקרטיה היהודית אינטרס להתיוון או "להתפרס", משום שלא היתה צריכה למצוא חן בעיני שלטון זה או אחר שחמד עיניו אל ארץ ישראל – מצרים וסוריה היו שתיהן בשליטה פרסית, השלטון הפרסי גם ככה היה מעוניין רק במיסים ולא בהתערבות בעניינים הפנימיים של המדינות/פחוות בהן שלט, ובאופן כללי האווירה היתה לא-לאומית, פרס ביקשה לשלוט על ארבע כנפות הארץ, ולהפוך אותה לממלכה אחת.

האווירה השתנתה עם תחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ, כשהפאקטורים האלה השתנו מהקצה אל הקצה: האווירה הגאו-פוליטית, התרבותית והדתית שיצרה ניכור בין השלטון לבין הנתינים, בין השלטון היהודי שניסה למרוד במסורת ובין שלטון האימפריה שביקש להשליט סדר בפרובינציה על ידי התערבות בענייניה הפנימיים. הנורמות שהתנהלו בתקופה ההלניסטית הכשירו את הקרקע ללאומנות וקנאות דתית, מה שבשלב כלשהוא הפך את יהודה למדינה עצמאית חזקה, ושלב מאוחר יותר לעי חורבות. "ארץ ישראל בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד", הספר שיצא לאחרונה בהוצאת כרטא, מנסה להתחקות אחר המניעים הללו שהשפיעו על היסטוריית העם היהודי וכתוצאה מכך גם על היסטוריית העולם כולו (בכל זאת, האימפריה הרומאית התנצרה…). הוא עושה זאת דרך כרוניקה מדינית, פוליטית, כלכלית ודתית של המרחב הארצישראלי במשך אלף השנים של התקופה ההלניסטית – השלטון היווני השלטון היהודי העצמאי והשלטון הרומאי (מאז כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר מוקדון ב-333 לפנה"ס ועד לסוף התקופה הביזנטית בארץ, 647 לספירה). הספר מנסה להקיף ככל האפשר את שוכני הארץ למיניהם בנוף הדתי והאתני: יהודים, פלגים כיתתיים, פגאניים, שומרונים, נוצרים וכו', ובכך בדרך אגב שופך אור גם על פינות שהוסתרו בהיסטוריה של אותה התקופה, מן הסתם בעזרתה של ההגמוניה התלמודית.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה