Culture Agent

בשני מקומות בתלמוד, במסכת נזיר ובמסכת הוריות, ישנה סוגיה שעוסקת בחשיבות הכוונה שבמעשים ומגיעה למסקנות פרדוקסליות. על פי הסוגיות, לפעמים הכוונה כל כך חשובה שניתן באמצעותה להכשיר מעשים שנוגדים את הנורמות הרצויות, ובמילים אחרות עבירה שנעשתה לשמה עדיפה על מצווה שנעשתה שלא לשמה. וכאן נשאלת השאלה: האם בעצם יש כאן הכשר לביצוע עבירות, ומה בעצם מהות העבירה והמצווה אם שתיהן מקובלות באותה המידה, והאם בעצם עבירה היא מקובלת באופן כללי או שרק באופן מוחרג. בשאלות אלה עוסק "עבירה לשם שמיים", מחקרו של יובל בלנקובסקי, שעיבוד לדוקטורט שלו מופיע כעת כספר שיוצא בהוצאת מאגנס.

המחקר מתחלק לכמה מישורים: א. מה הכוונה "לשמה", לשם מי או לשם מה? ב. עד כמה חשובה הכוונה אל מול המעשה. ג. איזה מקום יש לפיקוח החברתי על מעשיו של היחיד, ובאיזו מידה הוא יכול לשפוט את מעשיו. ד. אילו תחומים מקובלים בלי עוררין בעבודת האל, ואילו תחומים בעייתיים ("בכל דרכיך דעהו", באילו דרכים?)  ה. תחומים שנחשבים בעייתיים, מה הדרך הנכונה להתעסק בהם.

אחרי שמקבלים תשובה לכל השאלות הללו רואים כמו תמיד איך הממסד הדתי מבדיל בין התנהגות של "גדולים" והתנהגות של "קטנים". קודם כל, אל תראו עצמכם כגדולים אף פעם, ראו עצמכם תמיד כקטנים, אנחנו אלה שנחליט מי הגדולים. אחר כך, נאמר שרק הגדולים יכולים להיות אחראיים מספיק כדי להלך בין הטיפות ולדעת להתנהג כראוי, כי הם הונחו. אם הם סטו מהנורמות כנראה שהם ידעו מה הם עושים, ואם הקטנים שמו לב שהיתה כאן סטיה מהנורמות יש לנו הממסד ברירה, או להצדיק את היותם גדולים ולכן לפרק את המעשים שלהם לגורמים ולהוכיח שהם נהגו כמו שצריך, או לשלול מהם את התואר גדולים, מפני שלא הצליחו להמנע מהגילוי של מעשיהם. כלומר, בהתנהגותו של הממסד יש אלמנט של הסתרה ואפליה, לאו דווקא במובן השלילי – כמו בשדה מוקשים, אנשים מהשורה, אסור להם להכנס. חבלנים ייאלצו להכנס וינווטו בפנים בזהירות על מנת שלא יתפוצץ שום דבר. שימת הלב של הקטנים היא פיצוץ שהתרחש והדין של הממסד היא היחס לאותה התפוצצות, האם החבלן פוצץ את המוקש באופן מבוקר ורצוי או שמא ברשלנות, תוך סיכון אחרים.

כדאי גם לציין את שלוש המשפחות של הפרשנויות למונח "עבירה לשמה" שמונה בלנקובסקי: הראשונה, "מצווה דוחה עבירה", או "המטרה מקדשת את האמצעים" – אם יש לך מעשה שכרוכים בו ערכים סותרים, לעיתים יהיה מקובל שלשם הערך המקובל תנקוט בערך הלא מקובל, כלומר יהיה מקובל שלשם המצווה תבצע עבירה, בדיוק על אותו עקרון שפיקוח נפש דוחה שבת. המטרה היא הצלת נפשות, האמצעי הוא חילול שבת, והצלה חשובה יותר משמירת השבת. אגב, חשוב לציין את המילה "לעיתים", שמציבה סייגים: הדבר אמנם יהיה מקובל אבל עדיף להמנע ממנו, והוא יוכשר רק בדיעבד. כאן המשפחה השניה מגיעה, אם כבר קרה, אז אפשר במבט לאחור להכשיר את מה שקרה, אבל לכתחילה יש לנקוט אך ורק בדרך המקובלת. הדבר הזה חשוב כדי למנוע תופעות כמו זו שבאופן שיטתי המחקר נמנע מלעסוק בו (מלבד בפסקאות קצרות בפרק המבוא), וזו הגישה השבתאית שהכשירה לכתחילה ביצוע עבירות משום שעבירה לשמה אינה אלא התעמקות בפן המקודש הגלום בעבירה, כלומר בעצם הכוונה בביצוע העבירה להשפיע כלפי מעלה יש את אותו האפקט שהמצווה עושה. וכאן מגיעים לגישה השלישית שמדגישה את הכוונה, אדם שמבצע עבירה מתוך כוונה חיובית, נחשבת העבירה מעשה חיובי.