Culture Agent

המילה סוד טומנת בחובה פרדוקס. הרי אם הדבר הוא בגדר סוד, אין לבטא אותו. מרגע שהוא מקבל ייצוג כלשהוא, מרגע שהוא מוגדר "סוד", הרי כבר ניתן לדבר אודותיו, כל שכן לספר אותו והרי הוא כבר לא סוד. מרגע שניתן לגלות אותו, שוב הוא לא סודי. מרגע שאפילו אני, ששומר את הסוד הזה מפני אחרים, יודע אותו, הרי שגם מפני הוא לא נסתר, ואני יודע אותו. במוקדם או במאוחר אספר אותו. גם אם איני רוצה, הוא רוצה להתגלות מאליו, מפני שזהו שד סודי ששוחרר מבקבוק, והשסתום של הפה שלי לא יוכל להכיל אותו.

מצד שני, סוד לא מוגדר סוד אם לא יצא מרשותי, כלומר אם רק אני יודע את הסוד ולא גיליתי אותו לאף אחד, האם אני יכול להתגאות בכך שאני יודע משהו שאחרים לא יודעים? לא, רק מרגע שאספר להם שיש משהו סודי שאני יודע והם לא, רק אז הסוד יקבל משמעות, כלומר: בשביל להגדיר סוד צריך שניים. ומרגע שמישהו נוסף יודע שיש לי "יתרון" עליו בכך שיש לי "נכס" בדמות הסוד, כבר נוצר מתח כלשהוא, הוא ירצה להפיג את המתח בכך שיידע את הסוד הזה. ולכשיופעל עלי, כמי שמחזיק את הסוד, מתח, הרי ששוב השד הסודי הזה רוצה לעקוף את השסתום של הפה שלי, הסוד ירצה להתגלות.

ומכאן שדינו של סוד להתגלות, אם כך מה הופך אותו באמת לסוד? על פי הצורה הראשונה של הפרדוקס, הרי שהוא לא באמת סוד כי אין כזה דבר סוד מרגע שניתן לגלות אותו. על פי הצורה השניה, הרי שאין כזה דבר סוד מרגע שאי אפשר לשמור אותו ככזה.

ומה קורה לסוד שמתגלה? הסוד צופן פרדוקס נוסף ומהותי יותר. סוד שהתגלה אינו סוד עוד, מפני שהתנאי העיקרי שהפך אותו לסוד הופר, סיפרו אותו. שומר הסוד הפר את שבועתו לא לגלות את הסוד, מגלה הסוד החדש הפר את תנאי אי ידיעתו. הסוד מגלם למעשה היררכיה, המספר שומר את הסוד מפני אחרים ומשמר את עליונותו על אלה שאינם יודעים אותו, והאחרים נותרים באי ידיעתם ומשמרים את עליונותו של יודע הסוד. ברגע גילוי הסוד ההיררכיה הזאת התנפצה. אפשר להסתכל על זה כעל דבר אידאלי, נוצר שוויון בין המספר לשומע. אבל אפשר להסתכל על זה כעל דבר לא אידאלי, המספר הפר את האמון שניתן בו וגילה את הסוד.

יותם בנזימן בספרו "יצא סוד" (הוצאת מאגנס) מנסה לפתור את הפרדוקסים האלה על ידי שהוא מגדיר את קבוצת שומרי הסוד כישות אחת. מרגע שאני מגלה סוד אני מכניס את השומע החדש לחיק שומרי הסוד ומצרף אותו אל הישות. מרגע זה הוא לא ישות נפרדת של "זולת" אלא חלק מהישות ששומרת את הסוד. הוא "מתאחד" עם מגלה הסוד ובכך בעצם מי שגילה לא הפר את תנאי היות הסוד מפני שלא גילה אותו לאף אחד אחר, הוא גילה אותו לעצמו, אבל הוא הרי תמיד ידע את הסוד הזה. וכך, הסוד גם לא התגלה, מפני שאף אחד "אחר" לא ידע אותו. חומות העיר הבצורה של שמירת הסוד לא התנפצו מפני שהידע הזה נותר סמוי מפני מי שנמצא מחוץ למעגל שומרי הסוד. רק ברגע שמישהו שנמצא מחוץ למעגל הזה, מישהו עוין, יגלה את הסוד, תווצר הסכנה. רק מרגע שהחומות של העיר הבצורה מובקעות, היא תכבש, ויחד עימה ייגנב אותו המידע הסודי.

הווה אומר, הסוד הוא למעשה הגדרה של סמכות. מי שיודע אותו מוכנס "בסוד העניינים", ויש לו הרשאה לגשת את הידע המסווג. מי שלא יודע אותו, אין לו את אותה ההרשאה, והסוד יכול להיות קיים אבל מבחינתו הוא לא יהיה נגיש, בין אם הוא יודע על קיומו ולא מסוגל לפרוץ את החומה, ובין אם הוא לא מודע אליה וממילא לא יוכל לגלות את מה שהיא מסתירה. הסוד הוא למעשה סמכות כפולה. מי שיודע אותו לא מוסמך לתת לאחרים גישה אליו, אבל לו עצמו יש גישה אליו והוא מוסמך לדעת אותו. ומצד שני, מי שלא יודע אותו, לא מוסמך לגשת אליו, או לפחות לא בצורה שבה אמורה להיות הגישה אליו, כאל סוד בעל משמעות סודית. הכל זה עניין של גישות והרשאות.

כך גם ניתן להגדיר סוד שהוא ידוע לכולם. אם מי שלא יודע את הסוד מספר אותו לאחרים, הוא לא יידע שזהו מידע מסווג כך שגם לא גילה אותו. כולם יכולים לדעת את הסוד, אבל לא כולם יכולים לדעת שהסוד הינו סוד. הסוד יכול להיות גלוי לכולם אבל לא כולם יכולים לדעת שהתוכן שלו באמת סודי. הסוד יכול ללבוש צורה של דבר גלוי, זוהי מהותה של שמירת סוד, שמירת מעטה הסודיות, אי הענקת הסמכות לשומע, הסמכות לדעת שהמידע שהוא שומע הינו סודי.

וכך אנחנו מגיעים להגדרת מי שיודע סוד, כמי שמפצח את הצופן ומסוגל לפענח מבעד לרמזים את המשמעות האמיתית של הדבר. הפרדוקס נפתר משום שהסוד קיים ברגע שכולם חשופים אל המידע הזה אבל לא יודעים את המשמעות האמיתית שלו, רק מי שמתגלה לו הסוד מסוגל לפענח את המציאות ולראות אותה כפי שהיא באמת אבל לא תמיד הוא מסוגל לספר אותה לאחרים. וגם אם כן, הם לא יוכלו לספר אותה הלאה, לעיתים הם בעצמם גם לא יבינו את מה שמבעד למציאות, מפני שהם יחשבו שמה שראו היא-היא המציאות האמיתית. אם כולם היו חשופים לסוד הזה מבלי שידעו שזהו סוד, מה בעצם סודי בו? רק אלה שמסוגלים להבין את הסוד, הם אלה שמוסמכים לגשת אליו. במקרים כאלה של מסר מוצפן בתוך המציאות הנראית, הסמכות מואצלת על כל מי שפיקח מספיק כדי להבין אותה. לכן בגילוי סוד יש מימד של התפכחות, אולי בגלל זה הסוד משויך ליין, ברגע שאתה מתפכח מהשכרות של היין, מה"תודעה הכוזבת", אתה יוצא עם הסוד. סוד הוא מצב מנטלי, רק מי שמסוגל להגיע ל"הארה", הוא מי שיודע אותו. לפעמים ההארה הזאת מגיעה על ידי זרז, מישהו מגלה לך את הסוד, לפעמים היא מגיעה בעמל, אתה מגלה את הסוד לבד.

הערה: הספר הזה של יותם בנזימן הוא השלישי שעוסק באתיקה של דברים יומיומיים. קדמו לו הסליחה והתודה, כעת מגיע הסוד. רק הפרק הראשון עוסק בפתרון שלושת הפרדוקסים הללו (שהרעיון עם ה"הארה" הוא פיתוח, בסך הכל, שלי). הפרקים האחרים עוסקים בענייני סמכות אחרים, ציבוריים ופרטיים (סודות מדינה, ענייני פרטיות וכו').