כשזה קשור לקונספירציות (ובעיקר לקונספירציות דתיות) אני נדלק, אבל הפעם התחרמנתי כהוגן. או: הסוס הטרויאני הרבני, כפי שהוא נחשף בספרה השערורייתי של פרופ' רחל אליאור "זיכרון ונשייה" שהופיע לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ואני מתענג עליו ועל כל מה שמשתמע ממנו – שזה בערך כך: היה היתה יהדות אחרת לגמרי מכל מה שאתם מכירים, אבל מישהו טרח למכור לכם במקומה לוקשים ולשמור ממכם כל מיני סודות מדהימים שנותרו מנת חלקם של יודעי דבר. למה? לא ברור, כנראה כי הוא רצה לתפוס את השלטון ולשמור אותו בידיו, בטעמים דתיים ואלוהיים. הקטע הוא שהמישהו הזה לא רק רצח וגם ירש את מחזיקי הדת המקורית, לא רק ערך את כל התורה מחדש כדי לטשטש את זכרונו ולשלוח אותו לתהומות הנשיה, לא רק עשה דה-לגיטימציה לדעותיו ולגיבוריו, לא רק סילף את קודשיו ומסורותיו (והציג אותם במקורותיו ללא קרדיט) – לא רק אלה. החצוף הזה גם סידר לעצמו זכרון-עד שגובל בפולחן אישיות, ונותר עד היום למופת ודמות נערצת. הוא ואין בלתו, שלא הניח כמותו בארץ ישראל ומחוצה לה, שהיה וראה ושרד, שנכנס בשלום ויצא בשלום, שחזר וייסד את כל מה שקודמיו שכחו, ואף זכה לחדש יותר ממה שהם לא ידעו, שכל יקר ראתה עינו, דברים שלא נגלו למשה מסיני נגלו לו ולחבריו, שלמרבה האבסורד היו ברובם בני גרים, מבני בניו של סיסרא. כלומר: לא רק שאתם לא מיוחסים, לא רק שאין לכם מסורת אבות, אתם גם באים לשנות את זו שלנו ולהנחיל לנו משהו אחר לגמרי, לא מוכר, לא מוסבר, מסולף ומסואב ועוד אוסרים עלינו לדרוש באותו מקום שאליו מתפארים שירדתם בעצמכם!
כך מקובלנו: כשמשה קיבל את התורה מסיני, ומסרה ליהושע וכו', בסופו של דבר היא הגיעה לאנשי הכנסת הגדולה. אבל משה לא הוריד תורה אחת כמו שכתוב, הוא הוריד שתי תורות, אחת שמותר לכתוב אותה ואסור לומר אותה בעל פה, והשניה שמותר לומר אותה בעל פה ואסור לכתוב אותה. ובגלל שאסור לכתוב אותה, היא תלויה בזכרונותיהם של החכמים שמשמרים אותה ומעבירים אותה מאב לבן ומרב לתלמיד, משך שנים עד ימינו אנו. אלא שבגלל הזמנים הקשים, החכמים האלה הלכו והתמעטו, עד למצב שבו כמעט ונשתכחה תורה מישראל. אלמלא פועלם של כמה צדיקים שיסדו אותה, מי יודע מה היה עולה בגורלה. אלמלא, לדוגמא, עזרא בשעתו, או רבי עקיבא בשעתו, שדרש קוצותיהן של יוד. אלמלא רבי יהודה הנשיא שבשעת מצוקה אמיתית החליט שחייבים עזרה ראשונה, שעת להפר את התורה שבעל פה ושצריך לכתוב אותה.
תורה שבעל פה ; כך לימדו אותנו להאמין: יש מצוות דאורייתא שכתובות בספר התורה, ויש מצוות דרבנן שלא כתובות אבל מצווה עלינו גם כן מדאורייתא לקיימן משום שנאמר "לא תסור מכל אשר יורוך ימין ושמאל". על שתי המילים האלה, "לא תסור", נתלו תילי תילים, והן פחות או יותר מהוות את התשובה הניצחת לשאלות שעולות וצפות מפעם לפעם – למה ההלכה היהודית היא א. לא חד משמעית, ב. חסרת טעמים וסיבות הגיוניות, ג. ובעיקר, שונה לעיתים לחלוטין ממה שכתוב בתורה, ותלויה בפלפולים מתפתלים שבסופו של דבר לאחר שאינם מספקים דיים נחתמים במשפט האלמותי "הלכה למשה מסיני", ככה צריך ולא שואלים שאלות.
לפרופ' אליאור יש תשובה אחרת. הסיבה שההלכה אינה חד משמעית, הסיבה שהיא שונה מהכתוב בתורה, הסיבה שהיא חסרת טעמים, היא אחת: היא פשוט אינה תורה. התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, ש"החזירו את התורה ליושנה" (כביכול) כדי ש"העולם יפסיק להשתומם". אותם חכמים שלא היו מוכשרים לכך, חסרי כל השפעה היסטורית עד אז, שחיו מחוץ להיכל הקודש ופרצו אותו. ולא רק פרצו, אלא גם גירשו משם את אלה שהיו מוסמכים לפני כן בלעדית להנחיל את העדות והמשפטים לעם ישראל – הצדוקים. הכהנים בני צדוק ממשמר ידעיה, כך כתוב בספרים הקדושים (יחזקאל, דברי הימים וכו'), הופקדו לפולחן מקודש, במקום מקודש ובזמנים מקודשים שמכוננים את הלוח העברי המקורי, שבנוי על פי סדרי השמש. לא החכמים שמקדשים את החודש על פי הירח.
המחלוקת הזו על לוח השנה היתה הגורם הראשוני למחלוקת ההלכתית והפוליטית הגדולה שהתרחשה בימי אנטיוכוס, טרם מרד החשמונאים. המחלוקת היתה בין הנאמנים לדת אבותיהם שסירבו ליישר קו, לבין אופורטוניסטים שהסכימו לעשות רפורמה בדת על מנת לתפוס את השלטון. ובהתחלה הם גם עשו את זה בדרכי שוחד (כפי שמספר "חשמונאים א'"). הרקע ההיסטורי הוא כזה: אנטיוכוס ביקש להנחיל לוח שנה אחיד ברחבי האימפריה שלו, על מנת לשמור את סדר העלאת המס בימים קבועים. הוא עשה את זה מטעמים ביורוקרטיים נטו ולא משנאת הדת, את הגזרות הדתיות עשה מאוחר יותר כדי להשליט סדר, כתגובת נגד למרד.
אלא שלוח השנה שהוא ביקש לכונן היה לוח שנה ירחי, שונה לגמרי מלוח השנה השמשי שהיה מקובל עד אז ביהדות. לוח השנה השמשי היה מקובל ממסורת שהלכה אחורה עד לחנוך, הדור השביעי לאדם. הוא היה לוח בעל מימדים מיסטיים (שמקדשים מספרים כגון: 7, 13 וכו'), לוח מחושב, שכל התאריכים בו התיישבו פיקס, בקביעות. בכל שנה 7x13x4 ימים, כולל ראשי חודשים שחלים בקביעות בימים אד"ו וטקס ספירת העומר שחל ביום ראשון ממחרת השבת! הסיבה שהצדוקים סירבו לקבל את הלוח החדש היא ברורה, עליו מבוססת כל דתם. הם סירבו, הרעיון לא מצא חן בעיני אנטיוכוס שהחליט להדיח אותם ולהעלות במקומם כהן גדול שיציית לו, וכך תמה מטעמים פוליטיים תקופה שבה כל הכהנים הגדולים היו מבית צדוק.
אם ההנהגה הדתית של היהודים היתה הוגנת ועושה את רצון אלוהיהם, לאחר שגזרותיו של אנטיוכוס בוטלו, היא היתה דואגת להחזיר את הכהונה לזרע צדוק. אבל זה לא קרה, כאמור מטעמים פוליטיים. לאחר שאנטיוכוס נהרג, היו אלה בני חשמונאי (שהיו ממשמר זר, יהויריב) שהשיגו את שרביט ההנהגה בשל נאמנותם ליורש העצר ומינו עצמם לכהנים גדולים. הצדוקים שתבעו את הכהונה היו כעת אופוזיציה מאיימת ובשל שלטונם המוחלט של החשמונאים הושתקו, הוקעו ובסופו של דבר נאלצו לברוח. אולי זה המניע לבניית מקדש חוניו במצרים, שם כיהן שוב צדוקי. הממסד הפרושי נתן גיבוי מלא לחשמונאים, והעדיף לשתוק בעניין נקודות המחלוקת הבודדות שהיו לו עם החשמונאים (טרור זה טרור, הרי, ועדיף כהונה גדולה חשמונאית על פני בכלל לא). כעת, כשגם במישור הפוליטי וגם במישור הדתי נשקפת סכנה להגות הצדוקית, מצבה הופך אנוש עד לרמה שהיא נאנסת למלט מירושלים את כתבי הקודש שלה, מחשש שמא יישרפו. מה שעדיין לא היה כתוב, נכתב בחפזון ונקבר מיד, בכלי חרס במדבר יהודה. אולי, קיוו הצדוקים, כשוך הסערה יום אחד יהיה לכתבים האלה שימוש, כמו לדוגמה שחזור הפולחן המקורי לאחר שיישכח ח"ו.
לדאבונם זה מה שקרה, עם פרופגנדה "נשיאותית" ממוסדת של רבני הפרושים שבאופן שיטתי השכיחו את המסורת הצדוקית, אסרו את העיון בה והגדירו אותה כספרות חיצונית, הוציאו למחזיקיה שם רע, והרבה יותר מזה – סילפו אותה על מנת שתתיישר על פי הגחמות הפוליטיות של הממשל החשמונאי. הווה אומר: לוח ירחי, פולחן משותף לכהונה ולעם, מסורת מרכבה מצונזרת, גיבורים מסורתיים כחנוך מייסד הכהונה ומלכי-צדק שעוברים רצח אופי או מושמטים כליל, ובעיקר: את מקומם של גיבורים אלה יורשים יורדי המרכבה בכבודם ובעצמם. לפחות ברמה הסמלית, כאלה שעלו השמיימה ומסופר עליהם כאילו שהתורה ניתנה ממש להם.
פרופ' אליאור נותנת הרבה דוגמאות לרמזים במקורות, בעיקר בתלמוד, לרפורמה שנעשתה ביהדות ולצורה שבה חמסו רבי עקיבא וחבריו את מסורת המרכבה מבני צדוק, וטשטשו כל זכר אליה טרם סולפה. אבל שתיים מצאו חן בעיני יותר מכל: הראשונה היא המעשה הסמלי שמסופר במסכת יומא, שמספרת על נטישת המוני עם ישראל את המסורת הכהנית והאצלת הסמכות על החכמים הפרושים ("מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והיו הולכים כל הציבור אחריו. כיון שראו את שמעיה ואבטליון, עזבו אותו והלכו אחרי שמעיה ואבטליון"). השניה היא העונש שחטף חנוך לאחר שאלישע בן אבויה ראה אותו ויצא לתרבות רעה, עם כניסתו לפרדס (מסכת חגיגה). חנוך הודח מכסאו כי גרם לו לטעות ולחשוב ששתי רשויות הן (לא לפני שקיבל שישים מכות של פולסא דנורא), את מקומו כקושר כתרים תפס לא אחר מרבי עקיבא, הילד הטוב שנכנס בשלום ויצא בשלום. אותו רבי עקיבא שפסק שאין דורשים מעשה מרכבה ביחיד, ושמי שקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא!
לאורך מאות עמודים פורשת פרופ' אליאור את משנת הצדוקים המיסטית, משווה אותה לספרות המרכבה המקובלת וגוזרת מאחת לשניה – מה סילפו, מה השמיטו, מי גנב למי את מה ובעיקר למה. טרם צאת הספר חשבו שהרעיון המקומם בסברה שלה הוא שהאיסיים לא היו ולא נבראו, או לפחות לא היו כת משמעותית ובטח לא אלה שכתבו את מגילות הקומראן. בדיעבד, הרעיון המקומם יותר בספרה הוא אחר: הצדוקים כתבו את מגילות הקומראן כדי להנציח את העוול שנעשה להם על ידי היהדות הממוסדת שכמו תמיד, דואגת להכפיש ולנדות את כל מי שלא מסכים עם הזרם המרכזי בה. הסיפור של פרופ' אליאור מסתדר יפה עם זה של פרופ' ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו", בהבדל אחד: קנוהל דיבר על רפורמה שעשו הכהנים (הצדוקים עצמם, מסתבר) בתורה מוקדמת יותר, אליאור מדברת על רפורמה שעשו הפרושים והרבנים בתורה המסולפת מאליה. קנוהל תולה את השינוי בצידוקים תיאולוגיים, אליאור תולה אותו בצידוקים פוליטיים בלבד. קנוהל משמיט את מה שפרופ' ישראל פינקלשטיין טען בספרו "ראשית ישראל", הרפורמה הדתית של יאשיהו וכהני החצר שלו היתה גם היא על רקע פוליטי (השאיפות הטריטוריאליות של יהודה בממלכת ישראל החרבה). בין אם כן, ובין אם לא – התורה המקורית היא לא זו שטוענת שאסור לחטט באף בשבת.
לינק בונוס: אתר הבית של הצדוקים שמצטט מהספר, מפנה אליו ומרחיב בנושא. כמו כן, באתר מקראנט ניתן לראות הרצאה של פרופ' אליאור בה היא מדברת על עיקרי ספרה (גם באתר האוניברסיטה העברית)
Culture Agent 
כתיבת תגובה