Culture Agent

את היווצרותה של האורתודוקסיה היהודית נהוג לראות בדרך כלל כתגובה להלכי רוח מודרניים שהתרחשו מחוץ לדת או לצדה. כמו שנהוג גם לדון את הקונטרה-רפורמציה הקתולית כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית, כך רואים בהחמרות על גבי החמרות שפסקו על עצמם יהודים, נסיונות לשמור על חומות הדת ולמנוע מהמוני העם את "הדרך החוצה". דוד סורוצקין בספרו "אורתודוקסיה ומשטר המודרניות" מנסה להציע גישה חלופית שרואה את האורתודוקסיה לא כמשהו שמנוגד לחילונות אלא כשהתרחשות שצומחת לצידה כתופעה מקבילה. כלומר, חילונות והתחרדות הן שני תוצרים מקבילים שנולדו כתוצאה מהמודרניות, ובחלק מהמקרים החילונות (או בהגדרה נכונה יותר "הטרודוקסיה") היא ראקציה לאורתודוקסיה. הוא מונה כמה תופעות מודרניות ומראה איך הכלים המחשבתיים שהובילו אליהן והיו חלק מארגז הכלים שהן הציעו, מלבד הפועל הברור שלהם, להוביל לנאורות, פעל גם בצד הנגדי כשהקשיח את העמדות המסורתיות.

אנחנו נתמקד בעליית מעמדה של המדינה וההנחה בדבר קיומו של "חוק טבעי" (מה שחולל בסופו של דבר את החוק המדיני וחובת הציות לו). השאלה שהתעוררה בעקבות הדיון בחוק הטבעי היא מהו מהותו והאם בעצם יש דבר שנעלה עליו. בעקבות זאת עברו כתבי הקודש ומעמדם ביחס לחוק הטבעי למרכז הדיון, ומהר מאוד, משהבחינו בעובדה שלמעשה כל הדתות המונותאיסטיות יונקות מאותם כתבים, נשאלה השאלה מה מעמדן של פרשנויות שונות של כתבי הקודש ביחס לחוק הטבעי. הנוצרים נטו לראות את היהדות הרבנית כסטיה מהיהדות כפי שהיתה אמורה להיות באמת, כשהטקסט המכונן של אותה הסטיה הוא התלמוד. היהודים ראו מבחינתם את התלמוד בתור הפרשנות המקובלת, שאינה אלא תורה שבמקורה היא על-פה אבל נכתבה ועל פיה יישק דבר. רוב הפולמוסים שהיו בימי הביניים היו פולמוסים אנטי-תלמודיים, ברוב המקרים היו אלה יהודים מומרים שהפנו את תשומת ליבם של הנוצרים לעיוות שבתלמוד – באתיקה שלו, ברטוריקה שלו וגם בפנטזיה שלו. ככל שהתגבר הדיון בעניין תקינות הטקסט התלמודי, כך התעורר הצורך לקבוע את "הסטנדרט היהודי", או במילים אחרות את התלמוד כטקסט קנוני או לא. בחלק מהמקרים היו חכמים יהודים שניסו "לייפות" את התלמוד על מנת להתאים אותו ל"טעם הטוב" – להתייחס אל הסיפורים הפנטסטיים והלא הגיוניים שבו כאל אלגוריה, להפוך את כותביו מ"מלאכים" ל"בני אדם" שפעלו בתקופה מסויימת וגוף הידיעות שלהם התאים לאותה התקופה, כך שיכול להיות שהם טעו, לא ידעו או פעלו לפי רוח התקופה, וכעת בתקופה אחרת הדברים אמורים להיות שונים וכו'. סורוצקין מתאר את הלך הרוח הזה כ"אסימילציה", שיכול להיות שבישרה מאוחר יותר את הגישה הפרוגרסיבית של היהדות.

הגישה שהתפתחה להיות זו החרדית הניחה כמה דברים: א. קיימת מגמה של רגרסיה בעולם, ב. מהותה של הרגרסיה היא התרחקות ממקור האור, וההתקרבות אליו תהיה פתאומית ולא הדרגתית. כלומר, בשל התדרדרות הדורות, פרשני המקרא שחיים כיום סמכותיים פחות מאלה שחיו פעם. ובגלל שאין להם את הסמכות לפסוק אחרת, 1. הם לא יכולים לבטל את מה שנקבע אז לדורות, 2. אם אנו לא מבינים אותם, סימן שאנחנו לא יודעים ולא שהם לא יודעים, 3. מרגע שנפקפק בסמכות שלהם נפתח פרצה שתאפשר לנו להשתחרר לגמרי מעולה של המסורת ודבר כזה אינו רצוי ; דברי חז"ל נמצאים בספירה אחרת שלא חייבת לתאום את הפילוסופיה וההגיון, הם טרנסצנדנטיים, ולכן אם אנחנו לא מבינים אותם זה רק בגלל ששכלנו לא יכול להבין אותם. כלומר, יש דבר שנמצא מעל לחוק הטבעי, על אף שהוא לא בהכרח "על טבעי", אלא הוא-הוא הטבע. ומאחר שהוא הטבע, הרי שכל סטיה ממנו היא סטיה מן הטבע שיש לבערה. סורוצקין מתאר את היהדות הרבנית כ"קליפה" שעוטפת את גוף האמת, ה"טבעי". מבחינה זו, הנוצרים ניסו להגחיך את הקליפה, האסימילטיביים ניסו לנטרל אותה, והחרדים ניסו להעצים דרכה את גוף האמת. ההגחכה הזו של הנוצרים היתה פועלם העיקרי של ההבראיסטים.

הגישה הזאת שטוענת שהפרשנות היהודית לכתבי הקודש הם החוק הטבעי, או לחלופין שצו ה' נמצא מעל לחוק הטבעי הרציונלי, נתנה עם הזמן מעמד למי שמקיים את הדברים הללו, כך שאו (כפי שטען ריה"ל לדוגמה) שהוא, היהודים כעם, הטבע עצמו ומי שלא נוהג כמוהו הוא בדרגה פחותה מהאדם כפי שאמור לנהוג. או (כפי שטען מהר"ל מפראג, למרות שאפשר לראות את זה כטענה של ריה"ל מכיוון אחר) הוא, היהודים כעם, נמצא מחוץ לסדר הטבעי, אולי משום כך הזרות (מהר"ל מתאר זאת כ"נבדלות") הטבעית שלו, משום שמי שנמצא בתוך הסדר הטבעי לא מסוגל להבין אותו. הרעיון שהיהודים נבדלים באופן טבעי מן הסביבה, הוא שהשפיע בעיקר על התודעה האורתודוקסית ויצר אותה. מרגע שאתה מפנים את עובדת היותך זר, הרי שקל לך יותר להבדל ולתרום להבדלות הזו משום שכשאתה עושה את זה אתה למעשה נוהג על פי מנהג העולם – או לחלופין מחזיר את העולם שסטה מטבעו, אל טבעו האמיתי. גישה זו התפתחה על ידי הוגים מאוחרים יותר כמו ר' יעקב עמדן וכמובן החרדים המאוחרים יותר.

הוגים אלו ואחרים, והגותם, נבחנים על ידי סורוצקין לכלל תמונה כוללת שהופכת את החרדיות לא כמגיבה לנאורות והחילונות, אלא דווקא נוצרת מאותם אבני בניין שיצרו אותן. כלומר, רק מתבקש היה שהצורה האורתודוקסית המחמירה הזו תיבנה משום שהיא מייצג קוטב אחד מספקטרום הדעות בנוגע לכמה שאלות בסיסיות מאוד. מעניין שגם מהפכת הדפוס תרמה לחרדיות משום שבעזרתה היה ניתן להאחיד את ההלכה לכלל קודקס אחד שיהיה מקובל על העם וכך לסייע בידי העם לפתח תודעה קיבוצית – הלכה אחת, סמכות אחת, גורל אחד. כלומר מי שנוהג על פי הלכה אחרת, הרי שהוא "חורג מן הטבע", הקודקס שנוצר (במקרה הזה הוא היה "שולחן ערוך" ופרשנות הרמ"א אליו) יתווסף אל הקנון שדובר עליו קודם, הקנון שמעצם מהותו הפך את היהודים לחולקים גורל נבדל משותף, מה שיכול להתפרש גם כתופעה קדם-לאומית שגם היא תופעה מודרנית.

"אורתודוקסיה ומשטר המודרניות" הופיע לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד במסגרת סדרת "הילל בן חיים". דוד סורוצקין הוא חוקר של ההיסטוריה והמחשבה היהודית למן שלהי ימי הביניים ועד העת החדשה המאוחרת. מחקריו מתמקדים, על פי תיאורו, בשאלות היסטוריות עקרוניות מתוך פרספקטיבות משלימות בבעיות סוציולוגיות, פוליטיות, אורבאניות, פילוסופיות ואחרות.