לפני שמתחילים לדבר על איטלו דיסקו ראוי להבהיר שהמונח הזה "איטלו דיסקו" הוא באופן כללי פיקציה. מדובר היה באקט שיווקי של חברת התקליטים ZYX שהיא בכלל גרמנית. בשנת 1983 הם הוציאו אוסף שריכז דיסקו "קונטיננטלי" מאירופה, שבחלקו הארי היה איטלקי ואפילו לא היה כולו אלקטרוני (או לפחות לא בסגנון היי אנרג'י), והבעלים של ZYX החליט לקרוא לו Italo Boot Mix. מאוחר יותר חברת התקליטים הוציאה אוסף בשם The Best Of Italo Disco ומאז הכל היסטוריה. למרות ששוב, בשנות השמונים לא כינו את המוסיקה הזו איטלקית, כי אם, ובצדק, יורופופ.
המוסיקה הזו ינקה מלהקות הדיסקו האירופיות כמו אבבא וערבסק, האווירה הקיצית והקלילה של החופים הים תיכוניים אכן נתנו לדיסקו האיטלקי יותר "שמחה", אבל הרעיון לא היה לייצר ז'אנר חדש של דיסקו אלקטרוני. למותר לציין, שהמדינה שסיפקה באותה התקופה דיסקו אלקטרוני, היתה דווקא קנדה. סביר להניח גם שהאבות המייסדים של הז'אנר הגיעו משם – להקות כמו ליים, טראנס איקס וג'ינו סוצ'יו. האירופאים ובכללם האיטלקים בתחילת שנות השמונים היו תקועים עמוק במקום שבו אמריקה היתה ב-1980. מעט נגיעות אלקטרוניות ובעיקר חיקויים של להקת השיק (Change, הרכב של מפיקים איטלקי, שגילה את לות'ר ואנדרוס והתפרסם בארה"ב באותה התקופה היו חקיינים מספר אחת של השיק). להקות הפאנק והגל החדש היו אלה שעשו מוסיקה אלקטרונית, שהתקראה פשוט "מוסיקה אלקטרונית". גם הן היו מושפעות מלהקות לא איטלקיות כמו קראפטוורק ומאוחר יותר טלקס (ג'ורג'יו מורודר היה לעומת זאת כן איטלקי, אבל פעל במינכן שבגרמניה).
ובכל זאת, אם נדבר על דיסקו איטלקי, נוכל לשייך אותו לאיטליה בעיקר מפני שצוותי ההפקה, חברות ההפצה וה"בשורה" העיקרית של הצליל, כולם היו איטלקיים, אם במוקדם ואם במאוחר. דיברנו כאמור על הטוויסט הים-תיכוני שתפס הדיסקו (בספרד ובצרפת הוא היה דומה מאוד), היו גם ההפקות החלליות של תחילת שנות השמונים (מה שבמקביל הפך לספייס סינת' ולקוסמיק דיסקו) וכמובן הקרוסאובר אל היורופופ שאט-אט הפך האוסי יותר ויותר בסוף שנות השמונים. כולם הצליחו באיטליה, רובם נעשו גם שם. למרות שחלקן של צרפת וגרמניה היה משמעותי ביותר (תוכנית הפופ Formel Eins היתה גרמנית), איטליה היתה הבסיס.
:: . ::
אבל גם כשמדובר היה על פופ איטלקי, לא תמיד הזמרים היו איטלקים. פעמים רבות הם יובאו לאיטליה להיות מופקים ע”י צוותי הפקה מקומיים – כמו שאפריק סימון עבר לצרפת וקלאודג'ה ברי לגרמניה. בלטימורה היא הדוגמה המיידית, הסולן שלהם היה אירי. אדי הנטינגטון הוא דוגמא טובה נוספת של זמר שאינו איטלקי אלא בריטי, שהופק בידי צוות מפיקים איטלקי בחברה איטלקית, אחת מהמצליחות בעידן האיטלו-דאנס, Baby Records. האנטינגטון היה בעצם ההצלחה הגדולה השניה הבולטת של הלייבל בתקופה החזקה שלו, בעידן של אחד הכוכבים הגדולים של האיטלו – דן הארו. “USSR” הוא להיט הבכורה שלו, מ-1986.
דן הארו כאמור היה הכוכב הגדול. למעשה, אחד מהכוכבים האירופיים הכי גדולים של שנות השמונים, שמכר מיליונים מכל להיט שלו, כבש את מצעדי אירופה בשטף עז והיה מפעל של ממש. חוץ מאלבומי זהב הוא היה מותג אופנה, פרסם את אדידס וקוקה קולה, הופיע על שערי מגזינים, המון מעריצות – סוג של “אדם” כזה. הקטע זה שהוא בעצם לא היה הוא. למרות שהוא נולד בארה”ב (קראו לו מנואל סטפנו קארי. איטלקי שעבר בגיל 4 בחזרה לאיטליה) הוא לא ידע אנגלית טוב, אבל יותר חשוב מזה – היה לו קול רע. כך שלא הוא שר, אלא שלושה זמרים שונים, בשלושה שלבים שונים בקריירה שלו. חוץ מזה שבחלק מהשירים הקול שלו נשמע שונה, גם כשהוא הופיע הוא עשה את זה או עם קולו, השונה מהקול שבתקליטים שלו, או ששר עם פלייבק.
בסופו של דבר התבסס בתור דמות הצללים של דן הארו, הלייבלמייט שלו שנקרא טום הוקר (שגם הוא לא היה איטלקי אלא אמריקאי, וכתב את USSR של הנטינגטון). את שניהם הפיקו אותם מפיקים, רוברטו טוראטי ומיקי קירגאטו, מפיקי הבית של חברת התקליטים Baby Records. טום הוקר שר את רוב השירים של דן הארו כשהוא היה כבר במעמד של כוכב על, כך שכל השירים שאני מביא כאן הם של טום הוקר. “Mad Desire” מסוף 1984, היה ככל הנראה השיר האחרון שטום הוקר לא שר, אבל בגלל שהזמר ששר את השיר לא הצליח להפטר מהמבטא האיטלקי שלו טום הוקר הקליט מחדש את הקולות לשיר, כך שגם הוא שר את זה. טום הוקר במקביל הריץ קריירת סולו משלו, אך הוא היה רק הסקנד צ’ויס של הלייבל. שירים מוצלחים יותר עברו לדן הארו, כך לדוגמה מה שהפך ללהיטו הגדול ביותר, הבלדה “Don’t Break My Heart” ב-1987, שהיתה מיועדת במקור לטום הוקר, בסופו של דבר הושר מן הסתם על ידיו רק תחת שם אחר.
Baby Records היתה אחת מחברות התקליטים העצמאיות המצליחות ביותר באיטליה ואחת מהחברות הפוריות ביותר בלהיטי איטלו-דאנס. שנות השיא שלה היו כאמור בימי דן הארו, אדי הנטינגטון וטום הוקר, אבל ללייבל היתה הצלחה מסחרית כבר בסוף שנות השבעים עם לה ביונדה/דיסקו דליברי סאונד. ההרכבים האלה הם דוגמא טובה לאבולוציה של הצליל האיטלקי – מדיסקו בסגנון סטודיו 54, דרך דיסקו מתוזמר בסגנון Munich Machine ו- Love And Kisses, ועד לדיסקו אלקטרוני. למעשה גם ההרכבים האלה למרות שהיו איטלקים בחומר האנושי שהרכיב אותם, וגם הוציאו בלייבלים איטלקיים, פעלו במינכן כך שברור מה היו ההשפעות המוסיקליות שלהם (ישירות מג’ורג’יו מורודר, עוד איטלקי שפעל שם).
עוד הצלחה מסחרית באותה תקופה של הלייבל היתה עם עוד אמן שפעל במינכן, גרמני דווקא, הארי ת’ומן ששירו Underwater היה ב-1979 להיט דיסקו בינלאומי. ת’ומן אגב הוא מי שעמד ב-1982 מאחורי להיט איטלו-דיסקו מפורסם, “Ruff Mix” של Wonderdog שהיה להיט גדול בבריטניה ב-1982 כשאת הכלב המופלא גילם בטופ אוף דה פופס לא אחר מסיימון קאואל הצעיר.
ההצלחה הגדולה באמת הראשונה של חברת התקליטים Baby Records נרשמה ב-1983. המשותף ללהיטי הענק שיצאו מהלייבל אז היא ההפקה וכתיבת השירים של פיירלואיג’י ג’ומביני שאחראי על כמה מההצלחות הגדולות ביותר של האיטלו בעולם, כשהגדולה בהם הוא גאזיבו, שאמנם רכב על גל ההצלחה של F.R David (עם “Words”) שפתח את העולם לצלילי הסליז-אנרג’י, אך הניב את שניים מהלהיטים הגדולים ביותר של תת-הז’אנר, עם מכירות של מיליונים והצלחה כלל עולמית, כולל בישראל: “I Like Chopin” והלהיט שסלל את דרכו, “Masterpiece”. ההצלחה השלישית של ג’ומביני היתה ב-Discomagic, הלייבל הגדול השני של האיטלו באותה תקופה, “Dolce Vita” של ריאן פאריס (הלייבל השלישי הגדול היה Full Time Records, טום הוקר הוציא שם לפני שנכנס לנעליים של זמר הצללים של דן הארו. וגם כמובן להקת Kano. וג'ורג' ארון בתקופה מסויימת)
:: . ::
ג’ורג’ ארון היה אליל הבנות השני בטיבו אחרי דן הארו. במקור סולן של כמה פרוייקטים של שלישיית המפיקים טודסקו-פרקאלי-פידלפטי (פיירו פידלפטי הוא אחד מהתקליטנים והמפיקים החשובים באיטליה ב-30 השנים האחרונות), החשובים שבהם היו Time ו- Video (והיו עוד כמה שלהם ביחד ולחוד, לא רלוונטי לענייננו). בסוף 1983 יצא Somebody, להיט קרוסאובר שמכר 2.5 מיליון עותקים ברחבי אירופה וזיכה את הלהקה בפרסים שונים וכבוד רב. הפולואו-אפ שלו, הפעם תחת שמו של הסולן אך עם אותו צוות הפקה, ‘She’s A Devil” מיצב את ג’ורג’ ארון סופית במעמד של כוכב-על, ועד היום הוא נשאר אחד מהשמות החשובים של האיטלו שמכר עד כה כ-10 מיליון עותקים מאלבומיו. בראשית שנות האלפיים הוא גם היה שותף לסיבוב ההופעות של כוכבי האייטיז שארגן דן הארו.
:: . ::
מאורו פארינה הוא אחד מהשמות החשובים ביותר של האיטלו-דיסקו, כזמר, כמפיק, כאמרגן וכבעל-לייבל. הוא כתב והפיק אלפי שירים ומכר מיליוני עותקים, שירים שהפיק וביצע נחלו הצלחה מרובה במצעדי אירופה (וגם אסיה, בעיקר יפן) במהלך שנות השמונים והתשעים, ועיצבו את צליל ההיי אנרג’י האיטלקי. חברת התקליטים שלו SAIFAM Group, היא למעשה מטריה של כמה אולפנים באיטליה, יש לה שלוחות שונות בעולם שמאגדות כמה עשרות לייבלים, לדוגמה אחד מהלייבלים המסונפים Spectra, ניפק את “זומביניישן” ב-1999. האולפן המרכזי בו יצר והפיק את רוב להיטיו הוא Factory Sound Studio שהוקם ב-1981, הוא הפיק ביחד עם שותפו ג’וליאני קריווילנטה. ביחד איתו הוא גם הקים ב-1983 את חברת התקליטים Time Records (הם פעלו שם עד 1986). בסוף שנות השמונים ושנות התשעים הוא הפעיל את שני הלייבלים “21 Century” ו-”One Way”.
מאורו פארינה כתב וביצע תחת מגוון שמות, כגון Joe Yellow, Atrium, Alan Barry, Danny Keith וכו’ (ג’ו ילו הוציא ב-1983 ב-Baby Records), ברובם הוא שר ברוטציה, כלומר בשלבים שונים של הדמות שרו זמרים שונים, למרות שאת רוב להיטיהם הגדולים מסתבר שהוא שר בעצמו. אבל את עיקר ההצלחה שלו הוא רשם כסולן אחת הלהקות החשובות של האיטלו, רדיורמה – להקה שפעלה בכמה שלבים גם כן, עם חברים שונים, אך במשך כל התקופות נחלה הצלחה מרובה באירופה (במיוחד בגרמניה וכמובן באיטליה). ההרכב הוקם ב-1985 ע”י הכותבת והזמרת סימונה זניני והמפיק מרטינלי, כהמשך לשירו “Cenerentola” (מרטינלי הוא מי שעמד לדוגמה ב-1983 מאחורי ההרכב Doctor’s Cat עם הקטע “Feel The Drive”). את השירים שר עבורם זמר בשם האנק שוסטק. הלהיט היחיד שהוא שר למעשה היה “Chance To Desire”, כאשר הם כתבו לו עוד כמה שירים, אחד מהם ביצע תחת השם מארק ג’יי, והשיר הזה הופיע גם באלבומה הראשון של הלהקה.
בין 1986 ל-1989, שהיא גם תקופת המצעדים החזקה של רדיורמה, הפיקו פארינה וקריווילנטה, פארינה גם שר, כשזניני שרה קולות רקע וכותבת. הקטע המצורף הוא מתקופת שני האלבומים הראשונים של ההרכב, 1986-1987. לאחר 1989, למרות שפארינה שותף לפרקים (כמו לדוגמה ב-”Aliens 2″), וכמובן הוציא את המוסיקה בחברת התקליטים שלו, הופק ההרכב ע”י שני מפיקים אחרים, ויצר בעיקר יורודאנס אינסטרומנטלי, כשאת הקולות כשישנם, שרה זמרת בשם אנטונלה פרי.
:: . ::
ג’אני קוראיני הוא אחד מהקולות החשובים של האיטלו-דאנס במשך שני העשורים של שנות השמונים והתשעים. האבולוציה המוסיקלית שלו היא האבולוציה של האיטלו במהלכם, שלמעשה גם די חופפת את האבולוציה המוסיקלית של מאורו פארינה. האמת היא שבביוגרפיה של מאורו פארינה כתוב שהרומן בין קוראיני לפארינה החל עם להיטו הראשון תחת השם בו העביר את רוב הקריירה שלו, קן לאסלו, “Hey Hey Guy”, שהיה גם להיטו הגדול ביותר (בקריירה ארוכה שנפרשת כאמור על שני עשורים) ובעקרון הלהיט אולי הגדול ביותר של האיטלו, מ-1984. על פי הביוגרפיה, הלהיט הזה הוקלט באולפנים שהקים פארינה ב-1981, פאקטורי סאונד סטודיו.
זה בערך המקום היחיד ברשת שכתוב את זה מפני שעל פי הרישומים שבידי קן לאסלו החל את הקריירה שלו בלייבל של קוטו, איש היפנוזיס, Memory Records, את להיטיו הגדולים והקלאסיים של תחילת הקריירה הפיק קוטו עצמו, ובשמו סטפנו קונדרי ואיש הסייבר פיפל, אלסנדרו זאני – הסייברפיפל והיפנוזיס הם שניים מההרכבים המובילים של האיטלו האינסטרומנטלי באמצע שנות השמונים, שנשוב אליהם בהמשך.
לאמיתו של דבר, הרומן בין פארינה לקוראיני אכן מתחיל בתחילת הקריירה שלו. במהלך הקריירה של קוראיני הוא הקליט תחת שמות רבים מספור, נגיע לזה בעוד כמה שורות עם פירוט חלקי. אחד השמות הראשונים שקוראיני הקליט תחתיהם היה ריק פליני (אחלה שם דרך אגב), “Welcome To Rimini” הוא להיט קדום שלו מ-1984, והוא אכן הופק בידי פארינה. שיתוף הפעולה בין שניהם המשיך עוד שנים רבות כזמר ומפיק צמוד, סיפור מעניין הוא השם דני קית’, תחתיו הקליט קוראיני בחברת התקליטים של פארינה (ולמעשה של טריו ההפקה שפארינה היה רק שליש ממנו, פארינה-קריווילנטה-מיוליני), Time Records. למעשה קוראיני נכנס אל הדמות דני קית’ רק מאוחר יותר, ב-1990, כמה שנים טובות לאחר “השנים הגדולות” שלו, עם להיטיו הגדולים יותר. בשנים הראשונות מסתבר שעמדו מאחוריו שלושה קולות נוספים, אחד מהם הוא פארינה עצמו, כמו לדוגמה השיר “Dreamer” המובא כאן, מ-1987.
הפרק השני בקריירה של קוראיני ביחד עם פארינה לצידו הוא כאמור בחברת התקליטים שלו. מדובר על שנות התשעים, ימי היורודאנס (או היורוביט, הגלגול היפני של המוסיקה), ובקבוצת S.A.I.F.A.M (בהנהגת פארינה), שנחלה הצלחה רבה לא רק באירופה אלא גם במזרח הרחוק וצפונה של יבשת דרום אמריקה. קן לאסלו הנ“ל על מבחר שמותיו הפך הזמר המצליח ביותר במזרח הרחוק של הדאנס האיטלקי (יורוביט), החשובים שבשמות הם DJ NRG ו- K.L Jones. קוראיני הקליט גם תחת שמות רבים שונים ומשונים אחרים. יש מצב שזקנתו מביישת את נעוריו, כאן אפשר להשוות לדוגמה – לפחות לא מבחינה מסחרית.
:: . ::
רוברטו זאנטי הוא המפיק הגדול השני של האיטלו-דאנס. הוא נודע בהפקותיו תחת השם Robyx, ובחצי השני של הקריירה שלו, במהלך שנות התשעים הוא ניהל את לייבל היורודאנס המצליח Dance World Attack שהניב הצלחות בינלאומיות רבות כגון Ice Mc, אלכסיה וקורונה, אך הקטע המפורסם מכולם הוא הכיסוי של דאבל יו ל-”Please Don’t Go” של קייסי והסאנשיין באנד, ב-92′ (שגרר גם תביעת הפרת זכויות יוצרים נגד הלייבל שהפיץ כיסוי זהה של להקה בשם KWS). הלהיט הבינ“ל הגדול הראשון של הלייבל היה “Easy” של Ice MC ב-89′.
קריירת ההפקה שלו החלה ב-1983 בהרכב משותף לו ולצוקרו (המפורסם לימים), שנקרא “Taxi” והניב להיט בשם “To Miami”. במקביל הוא החל להוציא קטעים כאמן עצמאי תחת השם Savage. קטע הבכורה שלו, “Don’t Cry Tonight”. הפך לאחד מהלהיטים הגדולים ביותר של הסליז-אנרג’י (סוג של בלדות איטלו דיסקו מלנכוליות ומיד-טמפואיות מהסוג של לורה בראניגן לדוגמה), הפט שופ בויס פתחו איתו את אוסף הבק טו מיין שלהם (בכלל, לפט שופ בויס היה קטע נחמד עם איטלו דיסקו. השיר "Paninaro" שלהם נכתב בהשראת הז'אנר וביקורם באיטליה בימיו)
רוביקס עומד גם מאחורי קטע ההאוס האיטלקי הראשון, עיבוד איטלקי ל-”The Party” של Kraze, שנקרא “Non Toccarmi Il Culo Dai” שעובד אחר כך ל-”C’e’ Da Spostare Una Macchina” של פרנצ’סקו סאלבי הזכור לטוב (שימו לב לבייסליין הזהה).
:: . ::
איוונה ספאניה היתה הזמרת האיטלקית המצליחה ביותר בשנות השמונים, עם הצלחה כלל-עולמית, שלדידנו מייחדת אותה לעומת עמיתיה לז’אנר הצלחה בבריטניה, משהו שלא רבים מהאמנים האיטלקים הצליחו לעשות בתקופה הזאת, למרות שהיורופופ החל אז יותר ויותר לכבוש את הממלכה (בולטימורה, אלפאוויל, מודרן טוקינג, סמנתה פוקס וכו’). “Call Me” שלה הגיע ביולי 1987 למקום השני במצעד הבריטי, ושהה שם במצעד בסה”כ 12 שבועות. הוא היה סינגל מתוך אלבום הבכורה המצליח שלה “Dedicated To The Moon” שהכיל גם להיט ענק אחר, “Easy Lady”, שהיה הסינגל הנמכר ביותר באיטליה ב-1986.
ספאניה החלה את דרכה כסולנית הרכב מצליח אחר, שאפשר להגדיר אותו כמקבילה האיטלקית של בננהרמה, Fun Fun. ב-83 ו-84 סיפק ההרכב שני להיטים שנחלו הצלחה מרובה באירופה, ובמיוחד בסקנדינביה ובארצות בנלוכּס, “Color My Love” ו-”Happy Station” שאגב הולנד, קיבל בזמנו רמיקס מוביל מבן ליברנד. המפיק שליווה את ספאניה החל מתחילת דרכה (ב- Fun Fun כחלק משלישיית הפקה) הוא לארי פיניאניולי, שלאחר אפיזודת ספאניה הקים את חברת ההפקה Off-Limits, שבאמצע שנות התשעים נושאת הדגל שלה היתה הזמרת הדנית וויגפילד שהוא הפיק. כיום מובילים את הלייבל ההרכב שלו, In-Grid, והאחים בנאסי שנוחלים הצלחה בינ“ל לא מבוטלת.
כדאי להזכיר בפרק המפיקים גם את פרנצ’סקו בונטמפי הידוע בשמו לי מארו, מי שלימים הפיק את קורונה המפורסמת (1994-1996) בלייבל של רוביקס. באמצע שנות השמונים הוא נחל הצלחה גם כמבצע, במיוחד עם הלהיט “Shanghai”. ב-1990 הוא אפילו פלש למצעד הדאנס של הבילבורד עם קטע ההאוס “To Go Crazy” וגם השירים שהניב בין לבין היו להיטים באירופה. בכל אופן איוונה ספאניה שרה לו בכמה קטעים קולות רקע, בין השאר בקטע האהוב עלי שלו, “Sayonara”.
:: . ::
ואלרי דור היה שם הבמה של זמרת בשם דורה קרופיליו, למרות שחלק מהמקומות מדווחים דווקא על מוניקה סטוצ’י כעל שמה. המסקנה המתבקשת (לאחר תחקיר קצר) היא שכמו דן הארו ודני קית’ (ונוספים) גם היא היתה שם במה לכמה זמרות שונות שנידבו את קולן לשיריה.
דורה קרופיליו, סולנית הלהקה Novecento (שהצליחה מאוד באיטליה, בין השאר השיר “Movin’ On” שהגיע למקום הראשון במצעד האיטלקי ב-1984) היא מי שעמדה מאחורי ואלרי דור בשלושת הלהיטים הראשונים שלה, “The Night”, “Get Closer” ו- “It’s So Easy” בשנים 1984 ו-1985. למעשה השירים האלה הם גם שלושת הלהיטים הכי גדולים של ואלרי דור, שהעניקו לה את המעמד של הזמרת החשובה ביותר של סגנון הסליז אנרג’י.
השירים הבאים הושרו בידי מוניקה סטוצ’י, שהמשיכה לשאת את המותג גם הלאה. ב-86′ היא הוציאה אלבום קונספט בשם “The Legend”, שעסק באגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, וכתבה סימונה זאניני מרדיורמה. ב-1987 הסתכסכה סטוצ’י עם המפיק הצמוד שלה על רקע חילוקי דעות מוזיקליים, והחליפה אותו במפיק גרמני. הצעד שינה את הכיוון בקריירה שלה, לטובת הצלחה מינורית בגרמניה, לעומת חוסר הצלחה באיטליה, מה שהביא אותה בסופו של דבר לפרוש ב-91′. דורה קרופיליו המשיכה לעומתה לשיר תחת שמות שונים, בשם סוזן מילס היא השתמשה ב-1990, גם כן בסגנון סליז אנרג’י.
:: . ::
סברינה סאלרנו היא שחקנית ודוגמנית (גם עירום) איטלקיה. זאת לצד קריירת זמר שבשנות השמונים הפכה אותה לכוכבת בינלאומית, ששיאה הפקה של סטוק-אייטקן-ווטרמן (”All Of Me”), שיר שג'ורג’יו מורודר כתב לה (”Like A Yo-Yo”) ושני להיטי ענק מ-1988, “My Chico” (מקום ראשון באיטליה) ובעיקר “Boys”, שהגיע למקום השלישי בבריטניה, והפיק לה אגב אותו מפיק שעמד מאחורי הצלחה בריטית נוספת, מקום שישי שנה אחת לפני כן, את “I Love My Radio” של Taffy, שנחשב להיט איטלו דאנס למרות ששרה אותו זמרת בריטית בשם קת’י קוויי.
המפיק המדובר הוא קלאודיו צ’קטו, תקליטן מפורסם באיטליה וגם מי שהנחה בתחילת שנות השמונים את פסטיבל סן רמו ב-1981 הוא גם פתח את הפסטיבל עם מה שיהפוך מאוחר יותר ללהיט גדול באיטליה והזכיר לי מאוד את השירים של צ’יקי. “ג’וקה שואר” נכתב ביחד עם קלאודיו סימונטי, בפני עצמו שם בסצנת הדיסקו האיטלקי ולמעשה מהשגרירים הראשונים שלו מחוץ לאיטליה. סימונטי התחיל כמנהיג ההרכב גובלין (שכתב בשנות השבעים פסקולים מצליחים של סרטי אימה כגון “שחר המתים”, “Profondo Rosso” ועוד), ב-1978 הוא עמד מאחורי כמה הפקות שהיו פופולריות מאוד בפרדייז גראז’ כגון Vivian Vee ו- Easy Going, ומאוחר יותר, בתחילת שנות השמונים, עמד גם מאחורי הרכב האיטלו-דיסקו Kasso. כולם קטעים שעיצבו את צליל האיטלו-דיסקו במהלך השנים.
:: . ::
האיטלו האינסטרומנטלי נקרא לעיתים Synthdance (ובגרסה הראשית-אייטיזית שלו: Spacesynth, בגלל הספייסיות שלו והתכנים החלליים/פוטוריסטיים/מד”ב שעסק בהם). לאמיתו של דבר רוב הלהיטים הכבדים של הז’אנר יצאו בחברת התקליטים Memory Records, שהיא פחות או יותר העסק הפרטי של המפיק סטפנו קונדרי (הפיק אמנים כמו קן לאסלו ובריאן אייס שהחלו את דרכם בלייבל), ונושא כליו אנפרנדו מאיולה.
כמובן שלא כל מה שיצא בלייבל הזה היה אינסטרומנטלי, אבל את חותמו טבע הלייבל על ידי להיטים כאלה, שכבשו בחלקם את העולם והותירו רושם והשפעה על דור שלם של אמנים בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. הליבה של הלייבל היתה בהרכב Hypnosis, הרכב שהקים קונדרי ב-82′. הוא הושפע מאוד מהמוסיקה של ואנגליס, ז’אן מישל ז’אר וג’ורג’יו מורודר, באלבומו הוא גם כיסה את “Oxygene” של ז’אר ואת “Pulstar” של ואנגליס, שהפך ב-83′ גם להצלחה כלל עולמית, במיוחד בגרמניה (טופ 10) אך גם באמריקה הלטינית וביפן. חדי האבחנה יזהו את הקטע כזה שליווה את התוכנית “חידושים והמצאות” בטלוויזיה בערבית.
את הקטע “Pulstar” הפיק אלסנדרו זאני ומיקסס אנפרנדו מאיולה. זאני היה מי שעמד מאחורי הסייבר-פיפל, ומאיולה מי שעמד מאחורי קוטו, שני הרכבים שהמשיכו מאוחר יותר את מסורת הלייבל בהנפקת להיטים אינסטרומנטליים, סייבר-פיפל ניפקו קטעי ווקודרים ב-84′ ו-85′, קוטו המשיך מאוחר יותר ב-86′ ו-87′ לכבוש את אירופה, ואף עומד מאחורי אחד מהקליפים הקלאסיים ביותר של האיטלו דיסקו (של “Jabdah“, בצילום מהתוכנית הגרמנית Formel Eins).
ראוי לציין שבמקביל לפעילות הענפה של ז’אנר הסינתדאנס באיטליה, הוא הצליח מאוד בהולנד, בעיקר בבית היוצר של הצמד לייזרדאנס, והלייבלים של שני חצאי הצמד, Hotsound ו- Made Up Records. החל מ-83′, אז החלו לייזרדאנס את דרכם, הם פעלו תחת שמות שונים כ- Proxyon, Rygar, ועוד.
ההצלחה של הסינתדאנס נבלמה ב-87′ עם חדירת ההאוס לאירופה והשתלטותו על צליל האיטלו-דיסקו. במסגרת זו סבל הלייבל Memory מקשיים כלכללים עד שנרכש ע”י ZYX ב-1989, שם ניסו להשאיר את המותגים הדומיננטים של Memory בחיים והפקידו אותם בידי אחרים. את קוטו הפקידו בידי מיכיאל ואן דר קוי, חצי ההרכב לייזרדאנס, למורת רוחו של מאיולה, שבתחילת העשור הנוכחי זכה בחזרה בשמו המקורי וחזר לעבוד תחתיו בהדגישו “The Real Koto Is Still Alive”. את סייבר פיפל (בשינוי כתיב, Ciber People, ומאוחר יותר היה לו גם טייק על Hypnosis) הפקידו בידי האמפרי רוברטסון. רוברטסון הוא מי שמאוחר יותר יקים את חברת התקליטים השוויצרית Hypersound, שלבדה תשמור על גחלת הז’אנר עד לשנים האחרונות בו יקום לתחיה, פחות או יותר, ואפילו מיכיאל ואן דר קוי יחבור לחגיגה ויוציא חומרים חדשים תחת השם Area 51 (יש לציין כהערת טריוויה שואן דר קוי התפרסם בעולם הרייב כמי שעמד מאחורי הלהיט ההיסטרי "James Brown Is Dead" של L.A Style)
Culture Agent 
כתיבת תגובה