Culture Agent

הסיפור בדרך כלל הוא הפוך: עובד זוטר מגלה את השחיתות במערכת ומתמרמר על זה שאילולא היא, הכל היה נפלא. הוא מסביר בצורה הגיונית איך הגלגלים המשומנים פועלים כך שהכסאות הגבוהים לא עושים כלום, וכל העבודה השחורה נעשית על ידי הקטנים שעוד חוטפים את כל הצעקות. ושאת המערכת מעניין רק הכסף ולא המוצר עצמו, כל שכן כשמדובר בהוליווד והאמנות לא משנה. בספרו של דייויד מאמט, "במבי נגד גודזילה" (מופיע בהוצאת "עם עובד"), המצב שונה. מאמט – מחזאי, תסריטאי ובמאי. זוכה בפרס פוליצר על המחזה "גלנגרי גלן רוס" שאת העיבוד לקולנוע שלו גם ביים מאוחר יותר, מועמד לאוסקר על התסריט של "לכשכש בכלב" וכו' – הוא מישהו מבתוכו, מישהו מהגדולים, ועדיין מרשה לעצמו לקחת את התפקיד הזה של המוכיח בשער, בתור בוגר המערכת מותר לו לפתוח את הפה, עם הרבה כבוד אבל עם הרבה ביקורת. כבוד יש, זה ניכר, אבל יותר מזה הביקורת: לא ככה צריך לעשות את זה. איך כן צריך לעשות? זה בדיוק מה שהוא בא להציע.

החלק השני של הספר מוקדש כולו למניפסט מרוכז של "איך כן". מאמט מביא מהנסיון, הידע, חכמת החיים ובעיקר חוש ההומור שלו, כדי לנסח כללי אצבע לאיך לעשות קולנוע. הכריכה האחורית של הספר מכתירה אותו כ"קורס מזורז ובהיר", וסביר להניח שאכן הוא כזה. אמנם העובדה שמאמט כותב את התובנות שלו בצורה של כללי אצבע יכולה לעורר בין המבקרים שלו אי-הסכמה, אבל אף אחד מהם לא יוכל להתווכח עם זה שהוא עושה את זה בחינניות. כיף לקרוא את הספר, קל מאוד לעשות את זה הודות למבנה שלו, פרקים קצרים ואנקדוטות שמקשרות ביניהם. וכמובן, קשה שלא להסכים עם המסקנות, שאומרות את מה שכולנו רוצים לשמוע: זה סיפור של טובים ורעים, והוליווד הם הרעים. זה מחניף לאוזן של הקורא ומתחבב עליו, ההומור הקליל הופך את המשימה של אי ההסכמה לעוד יותר קשה.

וכמובן, הביקורת: כאמור, זה סיפור של טובים כנגד רעים, מאמט לוקח על עצמו את תפקיד המושיע – אחד מבני האלים שעורק לשורות בני האדם, הנראטיב הזה מנצח, כמעט ישועי. בהקשר של ה"תעשיה" התפקיד של ישו ההוליוודי הזה הוא להוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה ולהפוך את הגיבורים הלא מושרים האמיתיים לאלה שהכבוד מגיע להם. הגיבורים ההללו הם "האנשים הטובים", הזוטרים. הבוסים הם הרעים, בכך שהם לא עושים כלום, ולא רק שלא עושים כלום אלא גם מפריעים לזוטרים, רק כדי לטפח בהם את העצלות ואת הראש הקטן, כאילו כדי ללמד אותם בדרך הקשה שאם הם רוצים להצליח הם חייבים לשים את היומרות הגדולות שלהם לשנות את העולם בצד, ופשוט לשחות עם הזרם כמו דגים מתים ולהצטרף ל"מכניזם המדכא".

זו גם הסיבה שהספר נקרא "במבי נגד גודזילה" (משחק מילים על סרט מאויר משנות השישים בשם זה). מין כפל לשון, כשבשני המקרים במבי מתאר את הטוב וגודזילה את הרע והמגושם. במבי הסרט מגלם את הוליווד בימי פריחתה, כסמל של טעם טוב, אמנות במובן האנין של המילה, הכל היה תמים ויפה לעומת עידן שוברי הקופות של גודזילה בשנות התשעים והלאה, כשלסרטים אין אופי וכל מה שחשוב הוא ההכנסות (ציטוט: "ככל שההכנסה של שוברי הקופות עולה, האיכות צונחת"). מצד שני, במבי אמור לייצג את הפועל השחור והמסור, גודזילה אמורה לייצג את המערכת המגושמת והחלמאית, המפלצת שרומסת את כל הנקרה בדרכה שזה בעיקר הזכויות והרוח האמנותית של כל מי שבאמת רוצה להביא איכות. העצות של מאמט שיגלו לקהל את איך עושים את זה טוב ומתגברים על הרוע הטבעי בתעשיה, יעזרו לתחום להיות טוב יותר, להפוך את גודזילה בחזרה לבמבי ואת הקולנוע לאיכותי. כל מה שצריך הוא רק להאמין במושיע שמתגלם בספר, הידע הנסתר הזה יעזור להכניע את הארכונטים המרושעים שמערערים את האמנות, ובא לציון גואל.