Culture Agent

עמנואל קאנט תופס את הציווי המוסרי כמשהו שעומד בניגוד לטבע, וכדי לקיים אותו האדם צריך להתעלות מאותו הטבע ולהתחבר אל התבונה – ביטויים שלקוחים ישירות מהלקסיקון הגנוסטי, מה שמאתגר לחקור מעט את הקשר בין האתיקה הקאנטיאנית לבין הגנוסיס. כך אכן אעשה בפוסט הבא, תוך שאחדד את הפן האנטינומי של האתיקה שלו כשאציין: לכשאתה מתעלה מעל לאופייך ומקיים את ה"אמת", אתה אמנם מציית לחוק ששונה מזה המקובל, אלא שלא מדובר בביטול החוק הקיים, כי אם בכינון חוק אחר ו"טבעי". ברגע שאתה מקיים את החוק הזה מתוך אמונה שכך היה נוהג כל אדם שמצדד בטוב האולטימטיבי, קיימת את הצו הקטגורי.

האתיקה הקאנטיאנית: צו המוסר האמיתי, טוען קאנט, אינו יכול להיות מותנה משום שהוא הכרחי. מאחר שכך, הצווים לא נגזרים מטבע האדם ולא קשורים כלל לרציות שלו, הצווים הם טריוויאליים. אנחנו מודים בהם בעל כרחנו כשאנו מבינים מהו חוק מוסרי. ומכאן, כיוון שהצווים המוסריים קטגוריים ולא מותנים, אני גוזר אותם כשאני משתחרר מהעולם החומרי ומתמקד בתבונה. אני מקיים את המוסר האמיתי רק כאשר אני לא פועל ממניע נסיוני-אמפירי, רק כאשר אני לא פועל מתוך רציה, מתוך דחף כלשהוא לקדם את האינטרס האישי שלי. אני מוסרי לשם האנושיות שבי, שהיא התבונה.

בבסיסה של הפילוסופיה של קאנט ישנה טלאולוגיה ניאופלטונית של חתירה אל האחד. התכלית היא הגעה אל מימוש עצמי, שעל פי קאנט היא חיבור לתבונה. כלומר, המוסר הטרנסצנדנטלי הוא-הוא התבונה, המוסר הטרנסצנטנלי הוא אותו ה"אחד". כשאתה מוסרי אתה מתחבר אליו. אתה כאילו עושה "אהבה", וממלא את חובתך הדתית. החובה הדתית היא להיות מוסרי. מעבר לכך, הכוונה חשובה הרבה יותר מהתוצאה, וכאן לרצון יש תפקיד. אם הוא רצון טוב, הכוונה טובה והמעשה מוסרי. אם הוא רצון רע, הכוונה רע והמעשה אינו מוסרי. התכלית אינה האושר שבמוסריות, אלא כאמור המוסריות עצמה. אם אתה מוסרי, אתה דבק בטוב. את אתה מוסרי לשם אינטרס האושר, אתה לא דבק בהכרח בטוב.

קווים גנוסטיים: הציווי המוסרי מנוגד אמנם לטבע, אבל יש לדייק בהגדרת הטבע. הציווי המוסרי הוא הטבע האמיתי, מה שמנוגד לטבע היא דווקא "התרבות" שמתחזה לטבע. על מנת להתעלות מעל לטבע הזה (שהוא התרבות, החומרית בעיקרה) ולהגיע אל התבונה, יש להתחבר אל הטבע האמיתי. רק אז, אנשים יהיו רציונליים מספיק כדי להבין שהם מתנהגים על פי טבעם הטוב. הצו הקטגורי טומן בחובו גם תקווה בכך שכולם יהיו רציונליים מספיק כדי להתנהג על פי טבעם הטוב, ובכך: א. הוא מביע אמון בטבע האדם הטוב, כל אדם רציונלי ינהג כך ; ב. הוא מייחל לגאולה, ברגע שאני מוסרי אני מחזק את האנושיות ; ג. הוא לא כולל כפיה, אני לא מתכוון לדרוש מכולם שיתנהגו באופן הזה. אני מחכה לרגע שבו כולם יגיעו לתובנה הזו בכוחות עצמם.

בעניין האמון בטבע האדם הטוב, ניתן להעמיד את הפילוסופיה של קאנט בכל זאת בצורה אמפירית. ההעמדה הזאת ממירה למעשה את המחלוקת בין הובס (שטען שהמוסריות כרוכה ברציה, היא מותנית) לקאנט בשאלה על מעמדה של היפותזה מדעית. שאלת המחקר היא מהו טבע האדם, וההיפותזה היא שטבע האדם טוב. הובס מחזיק בעמדתו של פופר, ועל פיה היפותזה היא מדעית אם היא מעמידה עצמה למבחן ההפרכה ושורדת אותה. מרגע שהיא הופרכה היא נופלת. הובס מפריך את הטענה ועל פיה טבע האדם הטוב, ומכאן שהיא נפסלת וההיפותזה שטבע האדם רע יורשת אותה. כעת השאלה היא האם ניתן להפריך את ההיפותזה הנגדית, כל עוד היא לא הופרכה נאחז בה הובס כאמת. קאנט לעומתו מחזיק בעמדתו של המפל, ועל פיה אם ניתן לאשש וכל עוד ניתן לאשש היפותזה, היא מדעית. גם אם הפרכתָ היפותזה לא תוכל לפסול אותה, מפני שכל עוד ניתן להמשיך ולאשש אותה יש לה תוקף. לקאנט אין בעיה לאשש את הטענה שטבע האדם טוב, ברגע שהוא לא מצליח זה לא מה שפוסל את ההיפותזה שלו. הוא ינסה להעמיד את הרוע בצורה שתשמר את התוקף של טענת הטוב האנושי. כלומר, קאנט מחזיק בהנחת יסוד ועל פיה טבע האדם טוב מיסודו. מה שהשחית את טבע האדם הוא מה שנוגד אותו, וזו ההתנהגות הנפוצה. על מנת לשוב אל הטבע הצרוף יש "להתנקות", הדרך לכך היא על ידי חשיפת התבונה הטהורה.