אנטינומיאניזם בהגדרתו הוא נקיטת עמדה אקטיבית כנגד החוק (נומוס). במובן הפוליטי מדובר בניהיליזם חוקתי או שמא מוסרי, כלומר זלזול בערכים המקובלים מסיבה כלשהיא ולמעשה שאיפה לביטול החוק מפני שהוא מזוהה עם הרוע במתכונתו הקיימת. אם הרצון הוא לכונן חוק אחר האנטינומיזם הזה הוא מהפכני, והאנטי-ממסד שואף לכונן את עצמו כממסד. אם הרצון הזה הוא להותיר את החברה ללא חוק, האנטי-ממסד הזה טוען שברגע שיתכונן חוק אחר, הרי ששוב לא תהיה לו הצדקה מפני שהוא יכלול כפיה, שפסולה באשר היא מתוקף היותה שוללת חירות. וכאן מגיע המובן הדתי של המושג הזה. חירות הרוח האנושית היא הגאולה, וכן להפך. מכאן: חוק באשר הוא שמגדיר טוב ורע, כולל כפיה וחוסם את הפן הרציונלי של החיים. אנשים מקיימים את החוק מתוך כפיפות לסמכות ולא מפני שהחוק הוא מיטיב, אילו היו מבינים שהחוק מיטיב עימם לא היו זקוקים לאותה הכפיפות מפני שהיו מבצעים את הטיפים האלה גם מבלי שמישהו יכריח אותם. עצם הכפיה רומזת לכך שיש בה פגם, ובאופן טבעי גם בחוק עצמו. ומכאן ההיקש: מצוות הן הרוע, בעיקר מפני שהן לא הגיעו ביחד עם הסברים. מה הבעיה של האל (או שמא, הממסד הדתי) לתת טעמים למצוות שלו, אם לא החשש שלו מאיבוד סמכותו?
נתעמק עוד בטעם הדתי: גאולתו של האדם, כאמור, היא חירותו. אבל יש כאן מרכיב נוסף. הדואליזם של העולם בין החומר לבין הרוח, הרוח הנשגבת והחומר השפל. מצוות מעשיות הן מערכת של חוקי התנהגות בעולם החומרי, הן נותנות תוקף למצב השפל הזה שאין לאדם אלא להגאל ממנו. כלומר, הגאולה היא מצב שבו האדם התעלה מהשפלות הזאת של החומר. אם הוא נגאל הוא לא זקוק עוד למצוות, או שמא הן מזיקות לו. המצוות וקיומן הוא הותרה על כנו של הדגש על החומר, בכדי לתת דגש לרוח יש לדרוש אותן ולקבל שכר במקרה הטוב, או פשוט להתעלם מהן. גישה רדיקלית מזו טוענת שהמשך קיום המצוות מעכב את הגאולה, וביטולן מקרב אותה. גישה רדיקלית עוד יותר טוענת שהמצוות הן מוסר משחית שניתן על ידי אל רע, דווקא על מנת להרחיקו מהאל הטוב.
המשותף לכל הגישות האלה הוא התפיסה שאנשים שנמצאים ברמה רוחנית גבוהה פטורים מהפרקטיקות שיזכירו להם לשם מה עליהם להתעלות – כלומר, תפקיד החוק הוא בעיקר להזכיר שיש מישהו מעל, שיש סמכות. זהו מוסר עבדים, מי שמקיים את החוק משפיל עצמו בפני המחוקק. הוא מוריד את הראש לכאפה, וכשהחוק מכה בו הוא מתבכיין שחטף אותה. "החוק קשה אבל עדיין הוא חוק" (dura lex sed lex) הוא השלמה עם הטבע השפל של האזרח שומר החוק, מי שנמצא מעל לחוק מחזיק מעצמו אדון. במובן הדתי, האדם מורד באל דווקא משום שהאל השפיל אותו. הוא מממש את תשוקתו להשתוות אל האל על ידי אי קיום המצוות. כלומר, הוא שואף אל האל על ידי מרידה בו, מין מגדל בבל שכזה. האל כביכול חושש מהיכולת של האדם להשתוות אליו וחוקק את המצוות שימנעו מהאדם לעשות זאת, שימנעו ממנו את הגאולה.
כמה פסוקים ארכיטיפיים של הגישה הזאת הם: "ויאמר ה' אלהים, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (בראשית ג'). וגם: "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א'). התפיסה של המצוות היא מעין מנגנון הגנה אלוהי כנגד מרד האדם, סוג של חוקי רובוטיקה בסגנון אלה של אסימוב שבהם אוחזים בני האדם כדי למנוע פגיעה מאלוהים. החשש של בני האדם הוא מפני הגולם שיקום על יוצרו, מה שנקרא "תסביך פרנקנשטיין", החשש של האלוהים הוא מפני השתוות של בריאתו אליו. זהו אבסורד מפני שזהו גם רצונו, והמוטיבציה הראשונית שלו לברוא את העולם. על מנת לפתור את הסתירה הזאת מתחלקות התפיסות לשתיים: דואליסטים טוענים שהאל שמעוניין שהאדם יתקרב אליו הוא הטוב, והאל שמעוניין לבלום את התקרבות האדם הוא הרע, ועל כן יש למרוד בו. מוניסטים טוענים שהאל הטוב חוקק את המצוות דווקא על מנת שנבראיו ימרדו בהן, ולכן אנטינומיאניזם הוא רצוי מפני שהוא מכשיר לגאולה.
רמז לתפיסה זו מצוי בגמרא (סנהדרין כ"א). ר' יצחק דורש שם: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כלומר, גילוי הטעמים למצוות עשוי להזיק מפני שעם הוודע הטעמים נפרץ המחסום שמבחין בין הרשות האלוהית לבין האדם. האדם מגלה אז שהחוקים האלה כוננו רק על מנת למנוע ממנו את הגאולה, וכל מטרת מנגנון המצוות היא על מנת להשאיר את ההפרדה הזו על כנה. עירוב רשויות, שהוא הדרך לגאולה, נחשב לחטא בסדר גודל של קיצוץ הנטיעות. הפסוק הארכיטיפי שמדבר על כך עוסק בזיווג בין האלוהי לאנושי, המחסום שהוסר: "הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם". ההלכה שמדירה מינים שאומרים "על קן צפור יגיעו רחמיך", "על טוב יזכר שמך", "מודים מודים" (ברכות ה' וגם מגילה כ"ה) קושרת גם היא בין פירוש טעמי המצוות לבין דואליזם בין האל המצווה הרשע, והאל הגואל הצדיק. הווה אומר, פרשני הטעמים מכשירים אנטינומיאניזם ובכך קוראים תגר על אלוהים. שוב אבסורד: האם אלוהים גם רוצה שילמדו את תורתו, וגם לא רוצה שירדו לעומקם של הדברים? או שמא הוא רוצה שדווקא על ידי לימוד תורות והירידה לעומקם של הדברים יבינו נבראיו שהם אמורים לבטל את תורתו?
הקבלה מתארת את מוסר המצוות כ"תורה דבריאה", שעתידה להתבטל עם בא המשיח. והכוונה: עם הגאולה, עם הבנתה המושלמת של תורת הבריאה, ב-100% ידיעה, ייגאלו ישראל. על פניו מדובר במסר אורתודוכסי שאומר לישראל: אם תוסיפו ללמוד תורה, תקרבו את הגאולה. אבל כאן יש עוקץ, מפני שהפרשנות האורתודוכסית גם מצווה להקפיד על קלה כבחמורה: אם תוסיפו ללמוד תורה ולקיים אותה, תקרבו את הגאולה. הפרשנות החתרנית (גרשום שלום נותן את הקרדיט לשבתאים) טוענת שלא כך: אם תוסיפו ללמוד תורה תגלו בסופו של דבר מה הסיבה שאתם לא זקוקים לעול המצוות ותשתחררו ממנו. תבטלו את התורה של הבריאה על ידי אימוץ תורה אחרת ומנוגדת, תורה של גאולה שמשחררת אתכם. התורה הזאת מתוארת בקבלה כתורה של עץ החיים, שהיא "תורה דאצילות". ודרשת הפסוק שבו אלוהים ביקש למנוע מהאדם את הגישה לעץ החיים וגירש אותו מגן עדן, מבקשת לומר כך: על ידי מנגנון המצוות, ביקש אלוהים להרחיק את האדם מן הגאולה. אם האדם מעוניין לשוב אל גן העדן עליו לקיים את התורה על ידי ביטולה.
בשורשה של התפיסה הזאת עומדת ההנחה האנרכיסטית שכינון השלטון הסמכותני הוא אם כל חטאת. ברגע שהאדם מביע אמון בסמכות ולא מפקפק בה, הוא לוקח כמובן מאליו את רצונו של הממסד להיטיב עימו. זאת, בעוד הוא לא שם לב שמערכת החוקים מעודדת אותו לציית לה, להביע בו בלבד אמון ולא בזולת. באופן אבסורדי, שוב, הוא מעודד את הנתינים לחשוד באחרים, מפני שאילולא קיומו כריבון איש את אחיו חיים בלעו. תפיסה זו שמופיעה בספר "לוויתן" של תומאס הובס, מכילה את ההנחה ששימשה גם את אלוהים בפרק ו' של ספר בראשית: יצר לב האדם רע מנעוריו. מאחר שהאדם רע מטבעו, והריבון טוב מטבעו, יש לציית לריבון ולהביע בו בלבד אמון. בזולת יש להביע חשדנות, שמעוררת פירוד. האנרכיזם הזה מחזיק מהחוק כמנגנון הגנה של הריבון מפני בני האדם שיתאחדו. הריבון, על פיהם, מודע לכך שאם בני האדם יאחדו כוחות ויביעו אמון אחד בשני מתוך הנחה שהאדם טוב מטבעו, הם יאבדו את האמון בו. משבר האמון הזה יסמן את מפלתו ויביא שוויון. שוויון הוא, שוב, עירוב רשויות מפני שהחיץ בין שולט לנשלט נפל והאמון שורר בכל. האנרכיסטים האלה למעשה יוצאים חוצץ כנגד הקביעה שיצר לב האדם רע מנעוריו ומתבוננים בתפיסה של פרק א' בבראשית – העולם מטבעו הוא "טוב מאוד", טרם הקלקול של החטא הקדמון. תיקון החטא הקדמון ישיב אותו אל תיקונו והשאלה היא מהי הדרך לאותו התיקון. גישת הממסד היא: כינון משטר חזק דיו שיצר את צעדיהם של העבריינים שמייצגים את הרוע. גישת האנרכיסטים היא: הצרת ידי המשטר והעלמתו משום שהוא הרוע, חיזוק ידיהם של העבריינים הוא הגשמת הטוב מפני שכשהכל מותר שום דבר לא אסור ולמעשה העבריינים הללו לא יעברו על שום חוק.
התפיסה הזאת מקוממת את מצדדי החוק מפני שהיא מכשירה את הקרקע למרד שסופו חורבן. לא ברור אם הדיסוננס שלהם הוא מפני שהם מצדדים בסדר חברתי, או בתפיסתם את טבע האדם כרע. הם עדיין קושרים בין השניים, ובטוחים שבהעדר חוק הדרך אל התהום סלולה. כנגדם עונים האנרכיסטים שתי תשובות: א. חורבן הוא גאולה, אף אחד לא אמר שחורבן הוא הרוע והמהפכה היא דבר מתבקש ; ב. החורבן האמיתי אינו פיזי אלא דווקא רוחני, ועל כן הוא מתבקש. התפיסה שבה מחזיק הממסד ובעקבותיו גם מצדדי החוק היא זו ששמה את הסדר החברתי מעל לכל, ובסופו של דבר מייחסת את טבע האדם כרע. ברגע שתפיסה זו תתערער ועליה יבוא החורבן, זו תהיה המהפכה האמיתית.
מבחינה זו דווקא הגישה של הפניית הלחי השניה, גמילת טובה תחת רעה והבעת חמלה עומדת בבסיס התפיסה האנטינומיסטית הזו. כאילו כדי לומר, החוק מעודד רוע מפני שהוא מניח אותו כטבעי ועל כן זו נבואה שמגשימה את עצמה. אם נבטל את החוק על ידי הוכחה שהטבע הוא הטוב, הרי שזו תהיה אותה נבואה שמגשימה את עצמה. העבודה, אם כך, צריכה לבוא בדרך פוזיטיבית ולא נגטיבית. כלומר, לא בהכרח על ידי ביטול החוק, שרק יקומם את הממסד, אלא על ידי "עבודה תעמולתית" למען אנומליה מוסרית. כלומר, אימוץ נורמות ששונות מאלה המקובלות, טוב במקום רע, והטפה אליו, היא אותה התעמולה לאנומליה. זהו, אם כן, הבסיס הדתי לאנרכיזם, שהופך כביכול את המוסר הנוצרי המוקדם לאנטינומיסטי במהותו.
בהקשר הנוצרי הזה שמרתיע לרוב את היהודים יש לומר שני דברים. הראשון הוא, כפי שמוכיח דוד פלוסר בספרו "ישו", התפיסה הזאת של הפניית הלחי השניה מופיעה בפרקי אבות: "והוי דן את כל האדם לכף זכות". כלומר, אם מישהו פשע כנגדך אל תחמיץ אליו פנים, מתוך הבעת אמון בו שלא יזיק לך שוב. הדבר הזה יניב אפקט כפול: גם הפתעה של הצד התוקף כלפי מאור הפנים הלא צפוי, עד למצב שבו ישאל את עצמו לשם מה "לעשות דאווין" על קר הרוח הזה (או שמא, המשוגע). האפקט השני הוא: אם אכן הסיבה לתוקפנות הזולת היתה לא מובנת, והוא לא ביקש להרע לנו, באי גמילת הרע אליו מנענו את התדרדרות כדור השלג הזה של פעולת התגמול הרעה. הזולת יכול לראות זאת אפילו כמחמאה, או ליטרלי, כהבעת אמון והושטת יד. הווה אומר, המוסר הזה הוא אוניברסלי אם לא יהודי מובהק. שום דבר לא נוצרי בהושטת הלחי השניה, ועצם הזיהוי של היהדות את המוסר הזה עם הנצרות הוא עוד חלק ב"פרופגנדת החשד".
הדבר השני שניתן לומר הוא: במידה ואכן זה היה המסר של ישו, והוא הגשים את האידאל היהודי של אותה מידת החסידות. מה שהיה הופך אותו למשיח אמיתי הוא הקבעות המוסר הזה אצל בני האנוש. מרגע שהנצרות התמסדה, המוסר הזה איבד מעוקצו והפך למס שפתיים. מי שמביע חשד, כביכול, הורג שוב ושוב את ישו. או שמא, ישו מאבד את כתר המשיח ומותיר אותו לאדם הבא שיקבע את המוסר הזה באנושות. האדם הזה יכול להיות יהודי באותה מידה, ועל כן, זה יהיה משיח בן-דוד שיהיה מקובל גם על היהודים, אם רק ישכילו להביע אמון במסר שלו. לאחר שיעשו זאת, אכן הם ינטשו את תורתם – וכאן כל הרעיון הזה שוב עולה על פסים שבתאיים. לכן, חשוב להבהיר שהמטרה היא לא ביטול המצוות, או החוק בכלל. המטרה היא, מה שהייתי מכנה ככינון חוק טבעי. והחוק הטבעי הזה אומר שהכל מותר, וממילא בהעדר כפיה אף אחד גם לא יטרח לעשות רע גם מפני שלא ישתלם לו, וגם מפני שאולי הוא אף לא יוכל לעשות זאת בנסיבות טכניות.
נסכם את הסיבות העיקריות לאנטינומיאניזם, שלמעשה חופפות אחת את השניה:
א. הטעם הדתי – החוק משרת את האל הרע, ביטולו משרת את האל הטוב
ב. הטעם המוסרי – החוק מעודד את הדוגמה שטבע האדם רע מטבעו
ג. הטעם הנורמטיבי – החוק מעודד חשד הדדי ואי-שיתוף פעולה
ד. הטעם הסמכותני – החוק ממשטר את האזרח להשפיל עצמו בפני הסמכות
ה. הטעם המהפכני – החוק משרת את הריבון, וממצב את מעמדו
ו. הטעם הליברטריאני – החוק במהותו כולל כפיה, ביטולו הוא חופש
ז. הטעם האנרכיסטי – החוק במהותו מצדיק שלטון והיררכיה חברתית
בעניין זה: תומר פרסיקו הבדיל לפני כחצי שנה בין שלושה סוגים של אנטינומיאניזם, ראו אצלו בבלוג
Culture Agent 
כתיבת תגובה