מגילת זורו/אסתר

מגילת זורו/אסתר בהיותה דואליסטית, מגילת אסתר היא זורואסטרית מעיקרה, ולא בהכרח יהודית. היא דוגלת במלחמת שמד ברע, בין אם פיזית או רוחנית. זהו ספר פסימיסטי, ולו מפני שהוא מפריד בין הטוב לרע באופן מוחלט, שאם לא היה כן – מדוע יש להשמיד את הרשעים? מדוע לא להשיב אותם אל דרך הישר? אלוהים עצמו אומר "אם אחפץ במות הרשע? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל ל"ג, י"א).

בני השפחות, ובני לאה הצעירים (יששכר וזבולון) גרו בגלילות. שבט דן גר בגלילות הפלישתים, יששכר (ונפתלי) בגליל הגויים, גד בגלילות הירדן. וצריך לדייק: המושג הזה – גליל, בא לתאר את גלוליהם של הגויים, גויי הים, עובדי האלילים. השבטים המסויימים הללו הם מהנחותים שבשבטים, אך עדיין הם בני ישראל.

  • שבט דן, שדן את עמו וסומן כנחש מייצג את הידיעה הפסולה. הביטוי המשוקץ, הביטוי של הדין, החיה שבעקבותיה הפך העולם ממקום של רוח למקום של חומר, ממקום של רחמים אינסופיים למקום של דין – חום, קנאה והבל. כולם מסומנים עם הצבע האדום ועם הזעם. אך עם כל הטומאה שמייצג דן, בן השפחה הנחות שבשבטי ישראל, יודעי האל – יש לו מקום ביניהם. הוא שקול להם, כאחד מהם. הנחש, שהוא הטומאה והרוע, מקבל חלק בלתי נפרד בפנתאון הדעת מפני שהרע הוא הטוב. הוא יונק מאותו מקור כארי העז, שהוא יהודה. או שמא ישראל, "העזים שבאומות".
  • גם החמור, שמייצג את יששכר, מתקבל לפנתאון. החמור שהוא החומר, החמור שהוא השפל אך למרות זאת נוטה שכמו לסבול. הכוונה היא לשכם המסמלת את מלכות ישראל שאליה הוא מצטרף, ואל הסבל שהוא עול התורה. בכך, למעשה הוא הופך לחמורו של המשיח, הטוב שמגיע בחבילה אחת עם הרע. שבט יששכר (החמור) נקשר לידיעה, ממש כמו שבט דן (הנחש). בני יששכר היו מצויינים בידיעת בינה לעתים, כפי שמעיד עליהם ספר דברי הימים (א' י"ב, ל"ג). היו אלה, מסתבר, החכמים יודעי העיתים שבמגילת אסתר (א', י"ג), יודעי הדת והדין – השקולים אחד לשני. הקטן שבאותם חכמים היה ממוכן, הלא הוא המן האגגי, הרוע בהתגלמותו. ברור כי הרוע הוא הנחות ביותר, ברור גם כי החומר הוא הנחות ביותר. אך עדיין מדובר בכח שיונק ממקור הטוב, ועל כן הוא טוב מעיקרו.

מגילת אסתר אומרת אחרת לגמרי. היא מייצגת את מלחמת האלוהים ועמו בצרים אותם – עמלק, ראשית הגויים (במדבר כ"ד, כ'), אותם הגויים שצוינו קודם כנחותים. היא מייצגת את נצחון החרב, את נצחון האור על פני החושך. מגילת אסתר כולה היא אלגוריה על מלחמת קודש – אור בחושך, רוח בחומר, טוב ברע. המדרש (מכילתא בשלח) ממליץ: "טוב שבגויים הרוג, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". הנחש הוא הידיעה הרעה, ובשל כך צריך להרוג אותו. זהו חומר, צריך לבער אותו. צריך רק רוח – צריך להרוג את החומר, לגרש את החושך, להשמיד את העבודה הזרה, את מפיציה: המצרים, העמלקים, הנחשים. זהו פונדמנטליזם, זוהי דיכוטומיה, זהו פסימיזם. אין קיום לטוב ביחד עם הרע. אם אתה פוגש טוב בגויים – הרוג אותו. אם אתה פוגש כשר במצרים – אין כזה דבר. המצרים הם הרי טרף, הם שיא הטומאה, הנחשים הם רעל, הגויים הם רע (הופיע במקור: היקום של אלי אשד)

  • מגילת זורו/אסתר
  • מגילת זורו/אסתר
  • מגילת זורו/אסתר
  • מגילת זורו/אסתר

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.