מסביב לעולם בעשר שנים

מסביב לעולם בעשר שנים העשור הראשון של שנות האלפיים לא הביא איתו בשורות גדולות מדי. מלבד שינויי ענק בהרגלי צריכת המוסיקה ובפורמט שלה, היא לא נחלה התפתחויות רבות, ומבחינת חדשנות כמעט ועמדה במקום, כנראה כי "אין יותר לאיפה להתפתח וכל שנותר הוא רק לשחזר ולחקות", כפי שטוענים מבקרי מוסיקה נודניקים. יש רק מקום לשכלולים נוספים בהפקה ולאיכות מדויקת יותר של צליל דיגיטלי – אלה הן "שתי העננות היחידות שמאפילות על השמים היפים של המוסיקה". גם לורד קלווין אמר ביהירות אופיינית דברים כאלה על הפיזיקה בסוף המאה ה-19, והתבדה בתוך שנים ספורות. אחד מהז'אנרים שמוכיחים יפה את טעותם של המבקרים, הוא מוסיקת העולם, שבעשור האחרון הרוויחה יותר מכל מההתפתחויות הטכנולוגיות, והיכולת להפיק צלילים נקיים ומדויקים ברמות שהאולפן לא ידע מעולם. וכך הפיחו הטכנאים רוח חיים בתקליטיות שלמות שכבר הספיקו להעלות אבק למוות, וקטלוגים שלמים "התגלו" לעולם המערבי המתלהב מהאוצרות הנעלמים שהתעלם מהם במשך שנים. מוסיקה שעד אז הוקלטה בתנאי שדה ובאיכות פרה-היסטורית, זכתה לקבל טיפול מסור ומשוכלל, ופערי הסאונד בין שני העולמות הטשטשו עד נעלמו. ובעיקר, היכולות האקוסטיות המתקדמות שזיכו את הכלים המסורתיים בעדנה מחודשת, אפשרו לגל "החזרה לשורשים" להתפרץ ביתר שאת. סוף העשור מוצא את מוסיקת העולם פוריה ופופולארית מאי פעם. אתם יכולים להתמקד בנישה זניחה, ולעשות ממנה קריירה שתחזיק אתכם במשך שנים. לעבוד בצד אחד של העולם ולהצליח בצד השני, מבלי ההכרח לעקור אליו. ומנגד, עם כמויות המאזינים שגדלה, גם הצורך לטייל למרחקים גדולים, ולהתמקד בהופעות. הגלובליזציה המוסיקלית עשתה טוב לתעשיה, וכמה טוב שאפשר לדבר על ז'אנר המטריה של מוסיקת העולם כעל תעשיה. ה-BBC מחלקים מדי שנה את פרסי האוסקר (כבר לא…), והגראמיז את גלובוס הזהב. חברות תקליטים שנבנו סביב הזרמים הפחות פופולאריים הן מהמצליחות ביותר. וזה עוד לפני שמתחילים לדבר על שלל הפסטיבלים שמוקדשים לתחום, והפכו כבר מזמן לאירועים רבי מעלה ורושם. להלן רשימת עשרת אלבומי מוסיקת העולם הבולטים של העשור, בעיני.

:: . ::

Gigi – Gigi (2001) ;ביל לאסוול לקח את שירי מימון האתיופית כפרוייקט לטיפוח בשילוב נגינה של מיטב הג'זיסטים המובילים כיום, והוכיח כי המוסיקה האתיופית היא כבר לא דבר שקרה והתגלה מחדש (אתיופיקס), אלא משהו שקורה כאן ועכשיו. גוספל הררי מהפנט, משולב באלמנטים של דאב ואמביינט. חלום חבשי.

Salif Keita – Moffou (2002) ;שתי הדקות הראשונות של "Iniagige" הן מבחינתי השיא המוחלט של שנות האלפיים. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, ההאזנה הראשונה היתה פחות או יותר משתוממת. ומשום מקום הגיע קול החלב שלו, ואני זוכר את הצמרמורת. דברים כאלה מגיעים בערך פעם בחיים.

Antibalas Afrobeat Orchestra – Talkatif (2002) ; האנסמבל הענקי מניו יורק, בהנהגת הקלידן ויקטור אקסלרוד, שם את ה-א' באפרו-ביט. חבורה של 18 נגנים שרואים עצמם מושפעים מפלה קוטי, על כל המשתמע מהתורה הפוליטית שלו, שפועלת לכבוד הדדי, שלא קשור בכסף, כוח, דת, אמונה, גזע, דעות וכו', שלא תלוי בדעות קדומות ושיקולי אגו, זו הדרך לקרב בין הלבבות, זו הדרך "ליצור שינוי חיובי ע"י שינוי עצמי". והמוסיקה? כדת וכדין.

Extra Golden – Ok-Oyot System (2005) ; עוד סיפור של להקה אמריקאית שנוסעת לאפריקה בכדי להקליט עם להקות מקומיות. הפעם מדובר בלהקת האינדי-רוק Golden שמקליטה ביחד עם שני חברי Orchestra Extra Solar Africa הקנייתית, אלבום שלם שהוא מין הכלאה של רוק עם מוסיקת הבֶּנגה אך נשמע לרוב (חוץ מבשני קטעי רוק שגם הוקלטו בידי חצי הרכב, הלהקה האמריקאית) יותר כמו אפרו האוס, רקיד ומהפנט.

Konono #1 – Congotronics (2005) ; יותר לו-פיי מזה אי אפשר להיות, קחו תזמורת שבטית ואלתרו להם במקום מרימבה חלפים, מחבתות ומגבר מאולתר. קיבלתם את קרקס הרחוב הכי פסיכי בעולם, והדיסטורשן המפגר הזה רק הופך אותו למקסים יותר. או שמא מעצבן יותר, תלוי אם אתם אוהבים אבל אני מאוד.

Amadou & Mariam – Dimanche à Bamako (2005) ; היה נכון יותר לציין את "סאבאלי" מהאלבום הבא שלהם, אבל דווקא האלבום הזה המציא את סטיבי וונדר האפריקאי ואישתו מחדש. מאנו צ'או הפך את הבלוז האפריקאי שלהם לסלט אלקטרוני שמח. שהשתלט במהרה על העולם והפיח רוח חדשה במפרשי ההייפ של המוסיקה של מאלי.

Robert Miles & Trilok Gurtu – Miles_Gurtu (2004) ; בשנות התשעים רוברט מיילס היה מזוהה עם פסנתרים צ'יזיים ורכרוכיים, של מוסיקת אווירה מזוייפת. כמה מפתיע היה לגלות את הכיוון החדש והאתני שלו ב-2001, כשהוציא את "אורגניק". האלבום הזה היה השני בפאזה הזאת, ושילב ההפקה את הג'זית המצויינת עם נגינת הטאבלה של נגן כלי ההקשה ההודי טרילוק גורטו, לכדי יצירה מהפנטת.

Dengue Fever – Venus On Earth (2008) ; שני אחים יהודים-אמריקאים שנסעו למזרח נדלקו על מוסיקת הרוק הקמבודית משנות השישים, עד שהם גילו את הסיפור המדהים שלה. כמעט כל כוכבי התקופה נספו ברצח העם של החמר רוז', בשל חטאם הנורא, הרוקנ'רול. ביחד עם קמבודית גולה בשם צ'הום נימול, הם שמו לעצמם מטרה להרים על נס את פועלו של הז'אנר הפסיכדלי המרהיב והנכחד. באיזה שהוא שלב פיטר גבריאל פרש עליהם את חסותו ומאז הכל היסטריה.

Dub Colossus – A Town Called Addis (2008) ; ניק פייג', ובשם הבמה שלו קאונט דאביולה, הוא מייסד הקולקטיב הלונדוני טראנסגלובאל אנדרגראונד, ומי שגילה לעולם בין השאר את נטשה אטלס. מאוחר יותר הוא עזב את ההרכב כדי להקים את טמפל אוף סאונד. בפאזה הנוכחית שלו הוא תייר מוזיקלי שמגלה כשרונות מקומיים באלבום שנותן פרשנות "גלובלית" לסגנונות המסורתיים של אתיופיה.

Tinariwen – Amassakoul (2004) ; עד לתחילת העשור, המקסימום שיכלו חברי להקת טינאריוון, היה להוציא אלבומים על גבי קסטות באיכות תואמת. ואז גילתה אותם להקה צרפתית בשם Lo'Jo שארגנה להם סיבוב הופעות אירופי, והפכה אותם מאז לאחת הלהקות האפריקאיות המצליחות בעולם. הלהקה נחשבת לשופר של בני הטוארג, ומנגנת בלוז ברברי וגרובי למדי.

  • מסביב לעולם בעשר שנים
  • מסביב לעולם בעשר שנים
  • מסביב לעולם בעשר שנים
  • מסביב לעולם בעשר שנים

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.