דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי

דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי

תיאורי המשיח ומלחמתו באחרית הימים מלאים במשחקי מילים על נ.ע.ר. מה שהמשיח יעשה לאויבים הוא נ.ע.ר, האידיליה שתבוא אחר כך היא נ.ע.ר, המשיח עצמו הוא נ.ע.ר שעושה נ.ע.ר ל-נ.ע.ר. ירמיהו מתנבא (נ״א) שה׳ ינפץ לבבל ״זקן ונער״, ויותיר את אויביה ״נוערים כגורי אריות״. אותם גורי אריות הם אלה שירבצו ביחד עם עגל ומריא, כשנער נוהג בהם (ישעיהו י״א). אותה העיר שבזמן גלותה היתה שוממה, מאוסה, קמלה ומנוערת (ישעיהו ל״ג) תלבש בגדי תפארתה לאחר שהתנערה מעפר (ישעיהו נ״ב) בזמן שובה.

נער הוא הסמל המשיחי, ובהתאם הוא משמש כינוי לשתי דמויות שתופסות מקום מרכזי במיתוס המשיחי: מטטרון ומלך המשיח. שתי הדמויות האלה מתמזגות במיתוס המשיחי ובסופו של דבר יש להן גם תכלית זהה, לשבת לימינו של אלוהים. תיאורי המשיח מלאים במשחקי מילים על נ.ע.ר, לא בהכרח בשל הרצון לדמות את לנער, אלא יותר בכדי לקשר את מהותו של המשיח עם מהותו של הנער. נער הוא מי שנמצא על קו התפר בין בגרות לילדות, הוא בוגר שכלית מספיק כדי להתנהג כמו מבוגר אבל צעיר גופנית מספיק כדי להיחשב ילד. ולכן לא ברור איך יש להתנהג עימו, כמו מבוגר או כמו ילד, ואם להחיל עליו את חוקי ההתנהגות של המבוגר או את ההקלות והויתורים של הילד.

למה הכוונה? נער נמצא במקום לא ברור, מבחינת המחויבות לשמירת המצוות. בגלל שחז"ל עושים כל מאמץ להמנע מהדילמה הזאת ולהרחק ממצבים שנמצאים בתחום האפור, הם הרבו להתפלפל ולמצוא מצבי קיצון שבהם אדם כן מחויב, אך לא מקיים. מצב לא מרוסן שכזה של מחויב אך לא מקיים, ראוי רק ליחידים, שמוגדרים כ״בני עליה״. בני עליה לא נזקקים לחוקים ולכן הם רשאים לעבור עליהם. אבל בגלל שאלה הם יחידים, חז"ל משתדלים להבהיר זאת ולהחמיר גם במקרים בהם ראוי להקל. לצורך הנערות הם קבעו רף חמקמק מאוד, שמרוב שהוא חמקמק סביר שלעולם לא יקרה: האדם שנמצא בתחום האפור ומותר לו לא לקיים למרות שעל פניו הוא מחויב, הוא נער שהראה סימני בגרות, אך עדיין לא עמד בכל הקריטריונים.

מהם הקריטריונים? סימן בגרות מובהק הוא שיער גוף, בזקן ובערווה. אם גידל זקן אבל לא גידל שיער ערווה, או להפך – הרי לנו חריגה. מספיק שיגדל שערה אחת כאן ושערה אחת כאן, והוא כבר בגיר. זה מה שנקרא שתי שערות. בהנחה שלא מדובר על שתי שערות בזקן ואפס בערווה או שתי שערות ערווה ואפס בזקן. שערות בדרך כלל צומחות בהמוניהן, לא סביר שאם נספור כמה שערות גידל אדם כלשהוא נמצא אותן בבודדות. אבל גם אם כן, כאמור זהו מצב קיצוני ונדיר עד בלתי אפשרי. מתי הוא כן אפשרי, אם כן? התשובה ברורה: כשאדם מתגלח בתער, קרוב לעור, ואף תולש את שערותיו מהשורש, או אז אין לו שערות. זו הסיבה שגילוח שכזה אסור ביהדות. אבל נשים לב שבכמה מקרים תגלחת שכזו כן מותרת ואף היא מצווה. כמו לדוגמה, נזיר.

מצב כזה של אדם בוגר ללא סימני הבגרות, בין אם כי לא צמחו לו שערות או גילח אותן, הוא גבולי ביותר. במקרים שבהם זהו ציווי, הרי שיש לכך סיבה. וכפי שנראה, הסיבה היא שרוצים לסמן גבול סמלי בין מצב למצב. בשפה האנתרופולוגית מדובר במצב לימינלי, שמפריד בין לפני ואחרי. בשפה הדתית נקרא המצב הזה "לידה מחדש".

%

אך לפני שנמשיך כדאי להתעכב במעט בעניין הזה של חייב אך לא מקיים, ומותר לו. יש להדגיש שבני עליה אינם פטורים ממצוות. הרעיון הוא שהם רשאים לעבור עליהן בזמן פקודה, דווקא משום שהם נמצאים ברמה רוחנית גבוהה והם "יודעים מה הם עושים". כמו חשמלאי מומחה שעובד בידיים חשופות מול חשמל חי, הם מומחים כל כך, שעבירה על החוק, שבמקור היתה אמורה להביא לתוצאה הרסנית, במקרה ומבוצעת על ידיהם, מבוצעת בצורה מחושבת מספיק כדי שטובה תצא תחתיה. העקרון הזה נקרא בתלמוד ״עבירה לשמה״, ובני עליה שכאלה נחשבים כמי שנמצאים בספירה כזו שעבירה שכזו נחשבת בעבורם כמצווה.

אנטינומיאניזם כזה נקרא במחקר "אנטינומיאניזם פאוליאני", על שם פאולוס. וכוונתו, מי ש"נולד מחדש" נמצא במצב בו כל מה שקשור לעולם הקודם שלו מבוטל, והוא מתחיל מהתחלה חיים חדשים. מרגע שנולד מחדש, הוא מקבל כביכול חוקים אחרים, שלא בהכרח סותרים את החוקים של חייו הקודמים, אך מגדירים אותו מחדש כמי שחי במציאות חדשה של אדם שנגאל. כאדם כזה הוא גופנית מבוגר, אך רוחנית בבחינת ילד זך שלא חטא, וגם לא אמור לחטוא. כך שהוא נמצא מבחינה שכלית בעמדה של בר-דעת, ומבחינה מטאפיזית כ-״טאבולה ראסה״, כמי שהגיע אל המקסימום ונשאר שם. בשפה הסמלית היצור הזה נקרא "נער", והמדרגה הרוחנית שאליה מגיע אותו "נולד מחדש", זה שעבר התגלות מיסטית, נקראת "תודעה משיחית".

%

החוויה המיסטית מתוארת ביהדות בדימויים של גישה אל ארמון, קרוב ככל האפשר אל המלך. המטרה הסופית היא להפוך לאיש אמונו ובן חסותו של המלך, כשהביטוי של זה הוא הרשאות וסמכויות ששמורות רק לבני משפחה שלו, ולפעמים אף לא להם: לאכול ביחד עם המלך, לשהות בהתייעצויות החשובות שלו, להיות נוכח בסוד העניינים, לדעת את מה שלא ניתן לדעת אילולא יש לך סיווג-על תחת המלך, אם לא יד ימינו ואפילו יורש העצר שלו.

בהקשר התקופתי ניתן לראות את הדימוי הזה כמקביל למוסד הקיסרות באימפריה הרומית. דימוי המשיח כנער, כיד ימינו ובן משפחתו של אלוהים, נובע מתוך דימויו האלוהי של הקיסר, מי שהוכיח את עצמו, ראוי לשמש כיד ימינו, ולבסוף מן הסתם ממשיך דרכו ויורשו. ברומא העתיקה היה נהוג מוסד האימוץ. האימוץ נעשה לא בלידה כי אם בשלב מאוחר של הנערות. הקיסרים הראשונים הומלכו לאחר שבצוואת קודמם קיבלו את השלטון באמצעות אימוץ. הם הפכו אז לבני חסות של הקיסר והוכשרו להמשיך את דרכו. כזה אמור להיות גם המשיח. הווה אומר: ברגע שאתה מגיע לחוויה מיסטית אתה הופך לסוג של מלך. הסמכויות שלך הן סמכויות ארציות, קיבלת את המשרה שלך ממי שנמצא מעליך בהיררכיה. כך שאם אתה מלך, הוא המלך שלך. מהבחינה הזו אלוהים הוא מלך מלכי המלכים. במונחים רומיים, הסמכות הזאת נקראת "אימפריום", למלך מלכי המלכים יש "אימפריום על" (בלטינית Imperium Domini)

מה שאתה כאציל רומי רוצה זה להיות ״נציב״ בפרובינציה הארצית של האימפריה האלוהית, או ״שגריר״ בנציגות דיפלומטית חשובה, כשהמטרה הבאה היא להבחר כנשיא, ולרשת את המלך עצמו. כך שבאופן מובלע, ואם נשתמש במינוחים ניאופלטוניים או מזרחיים, המיסטיקון רוצה לגלות את האלוהי שבתוכו, את מהותו האמיתית, את ה"אטמן". המיסטיקון מנסה להגיע אל "התודעה המשיחית", אל ה"מוקשה" או ה"נירוונה". מאחר שמדובר במספר 2 בפמליה האלוהית, אותו ה"משיח" נחשב במיסטיקה היהודית כמטטרון, "שר הפנים". מי שהגיע אל הרמה התודעתית הזו נחשב כמי שפוגש אותו.

המסלול המיסטי הזה מתואר יפה בתהלים פרק ק״י. אלוהים מבטיח ל״משיח״, שדמותו הארכיטיפית היא דוד, לשבת על ימינו. הוא מעניק לו ״אימפריום״ להלחם במלחמה נגד אויביו, וכמובן מבטיח לו שבזכות ברכתו וכוחו ימחץ אותם בהצלחה. ההכתרה הזאת כמצביא שייצג את המלך המלחמה נגד אויביו, היא שימוש בכח המלך עצמו. והכח הזה מסומל באמצעות המטה ("מטה עוזך") שמסייע בידי המצביא למחוץ את האויבים ולדון את הגויים כאילו היה אלוהים עצמו. המטה, ה-fasces, היה סמל האימפריום. מי שניצח במלחמה חזר לרומא בסופו של דבר בראש מצעד נצחון, דבר שנחשב כאות הכבוד הגדול ביותר שניתן לקבל. בימי הקיסרות הזכות לטריומף היתה שמורה לקיסר בלבד, והמצביאים המנצחים היו מקבלים אות כבוד בלבד ולא מובילים את מצעד הנצחון. עצם העובדה שהמשיח מתואר בישעיהו ס"ג כמי שמוביל מצעד נצחון מורה על כוונותיו הרציניות של "הקיסר" המייעד את המשיח לרשת את מקומו. ישעיהו מדגיש שהמשיח "הדור בלבושו", ועל רקע זה יש לפרש את הפסוק "עמך נדבת ביום חילך בהדרי קדש" – זכית במצעד נצחון קדוש. כמובן, מצעד הנצחון המשיחי שווה הרבה יותר ממצעד נצחון ארצי, שכאמור אף אחד לא יכול לזכות בו גם ככה. אבל המשיח כן זוכה.

%

חשוב לציין. המודל של המלך-אל מן הסתם לא הגיע מרומא, וגם לא הומצא בעולם ההלניסטי, אלא היה מוסד עתיק במזרח הקדום. כך גם מוסד הטריומף. מן הסתם מוסד הקיסרות הרומי הושפע מהמודל ההלניסטי המצרי. מההיבט הזה יש לראות עוד השפעה מצרית על האידאל היווני-רומי: חשיבות השם. בתרבות המצרית השם, ״רן״, היה הזהות והזכרון של האדם. כדי לקלל אנשים חרתו את שמם על קמעות וניפצו את הקמעות. מלכים שרצו לשנות את גורלם שינו את שמם. כך היה עם אחנתון, כך היה עם המלכים התלמיים וכך היה בסופו של דבר גם עם אוגוסטוס קיסר. ה"שם" היה הדבר היחיד שנותר לאדם לאחר מותו, השם ותהילה. אם זוכרים את שמך ומזכירים את שמך, הרי שזכית לחיים לאחר המוות. אם שמך נזכר לדורות, זכית בחיי נצח. כמובן שהדבר הזה הגיע גם אל התנ״ך והספרים החיצוניים. השם והתהילה נזכרים בספרי מקבים ובן סירא. בספרי התנ״ך אנו רואים מקרים רבים בהם שמותיהם של אנשים רעים עוותו כדי להגחיך את שמם, וטויבו כדי להאדיר את שמם.

חלק ממוסד האימוץ, באימפריה הרומית היה כרוך גם בקבלת שמו של המאמץ, הישגיו וכבודו. כשאתה מאומץ אתה לא רק נולד מחדש, אתה גם מקבל שם חדש וכל שכן מטען חדש של תהילה והישגים שאתה נושא. אוגוסטוס קיסר הרשה לעצמו להתהדר בתואר קיסר כממשיכו הבלעדי של יוליוס קיסר, מפני שהוא אומץ, וכך השיג גם את הרכוש והצבא של אביו המאמץ. שוב אנו מבינים את המשמעות של ״יום חילך״ במובן הצבאי. אך זה לא הכרחי.

לפועל י.ח.ל, או ח.ל.ה, יש עוד כמה משמעויות: התחלה. כך נוכל לפרש את ״יום חילך״ כיום הולדתך, כפי שכתוב ״הוי אמר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין״, ״בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר״, ״ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו״. לומר: "יום חילך" הוא רגע ה״לידה מחדש״, הרגע בו אתה הופך נער. בהקשר הזה יש לציין את פרשונתו של ישראל קנוהל להמשך הפסוק "מרחם משחר לך טל ילדתיך". קנוהל מציע בספרו ״מחלוקת המשיח״ שהפסוק מדבר על כך שאלוהים מכריז על המשיח כבנו, כמי שילד אותו מן הרחם בשעת השחר כמו טל, כלומר את ה"ילדתיך" יש לקרוא בתור ״ילדתי אותך״. פרשנות שכזו אינה הכרחית אם משתמשים בדימוי הנער. ניתן להשתמש גם בקריאה המסורתית, ״ילדותיך״. הילדות ושחר הנעורים הם הסימן לאותה הלידה מחדש.

לפועל י.ח.ל/ח.ל.ה יש משמעות שלישית: מתנה. בהסתמך על הפועל חלו בערבית. זו במקרה גם המשמעות למילה "נדבה" הסמוכה. בהנחה שנער לא חייב להיות ילד שהתבגר, אלא משמש גם כתיאור למי שזה עתה נולד, כפי שאצל משה וכן אצל שמשון מתייחסים גם אל תינוק כאל ״נער״ – נוכל לפרש את המתנה שנותנים למי שזה עתה נולד מחדש כך שעמך, משפחתך, העניקה לך את המתנה להוולד מחדש כחלק ממנה. כעת רשמית אתה נחשב בשר מבשרו של המאמץ שלך, ונושא עמך את תהילתו ושמו. כעת כשכולם ראו שהשם הזה נקרא עליך, וייראו ממך.

  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי
  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי
  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי
  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.