״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״

סיפור נאה לכל מי שאוהב סיפורים שמשלבים קונספירציה, הומו-אירוטיקה ונצרות. משהו בסגנון ״צופן דה וינצ׳י״, אבל אמיתי לחלוטין. אני בונה קליימקס ואז מתפוצץ.

מורטון סמית היה תלמיד בהרווארד דיוויניטי, הפקולטה למדעי הדתות של הארוורד. לצורך הדוקטורט שלו הוא נסע לישראל והשלים את הדוקטורט באוניברסיטה העברית, כשבזמן הזה הוא מבקר במנזר מר סבא שבמורדות נחל קדרון. אחר כך הוא הפך לפרופסור באוניברסיטת קולומביה, ובשנת השבתון שלו החליט לחזור למר סבא. שם הוא עיין בספריה של המנזר וגילה בדרך המקרה נספח בדיו שנכתב בדפיו האחרונים של ספר מודפס של כתבי איגנציוס מאנטיוכיה. הנספח התברר כמכתב מקלמנט מאלכסנדריה לאדם בשם תאודורוס, שהתפרסם ברבות הימים כ״מכתב מר סבא״.

תוכן המכתב בקצרה הוא שהבשורה על פי מרקוס שנמצאת בידינו היא נוסח ערוך ומצונזר של בשורה סודית שכתב מרקוס, שכוללת עוד קטע פרובוקטיבי. הקטע הזה צונזר לא בהכרח כי הוא פרובוקטיבי אלא כי הוא מיסטי בדומה לדוגמה לסודיות של הקבלה, רק מי שבוגר וחכם מספיק מסוגל להבין את מה שכתוב שם. העותק של הבשורה הלא מצונזרת נמצא לדבריו בבישופות של אלכסנדריה, אך הוא נגנב על ידי הגנוסטיקן קרפוקרטס ונערך על ידיו, או פורש על ידיו, בצורה שגויה.

קרפוקרטס זכור לכם מכתביו של אירנאוס מליון, צייד הכופרים. על פי אירנאוס, קרפוקרטס עמד מאחורי כת גנוסטית שטענה שבמלכות השמיים חפים מתשוקות ולכן כדי להגיע אליה יש להתנקות מכל התשוקות. נוסח אחר של תורתו היא שחלק מהעניין שבקהילת המאמינים אין קניין פרטי, זה שצריך לשתף לא רק את הרכוש אלא גם את בני הזוג. שני אלה מסתכמים בכך שהסקרמנטים של הכת שלו כללו אורגיות והמון דברים אחרים לא מוסריים. ענף סורר עוד יותר של הקרפוקרטיים שדיברנו עליו כאן הוא ה״אדמיטים״ שטענו שאת הסקרמנטים יש לבצע בעירום מלא.


ובכן, לפני שנפנה לתוכן המכתב עצמו ולצורה בה הבשורה נערכה וצונזרה ואחר כך עוותה, אשוב שוב על עיקר הדברים: הבשורה על פי מרקוס היא הקדומה מכל הבשורות אך הקצרה מהן, קצרה בצורה מחשידה וכוללת אמנם סיפורים שכתובים באחרות בקצת פחות פירוט, אך גם לא כוללת סיפורים אחרים וחשובים לא פחות. והשאלה היא למה. התשובה הנפוצה היא: מדובר במקור קדום שהבשורות האחרות מבוססות עליו, והסיפורים הנוספים נלקחו ממקור אחר הידוע בשם ״מקור q״.

אך יש תשובה אחרת. והתשובה היא: קיימת גרסה אחרת, ארוכה יותר, לא מצונזרת. הגרסה הקיימת בידינו היא מצונזרת. למעשה קיימות 3 גרסאות לבשורה על פי מרקוס: הקצרה והמצונזרת, הארוכה והלא מצונזרת, והארוכה הלא מצונזרת עם הפרשנות השגויה של קרפוקרטס. מכתב מר סבא נועד להפריך את הגרסה השלישית ולהצדיק את השניה, בטענה שהנוסח הלא מצונזר הוא נוסח סודי ואזוטרי, שנועד רק ליודעי דבר, נוצרים מצטיינים. יש לשים לב, קלמנס לא מכחיש את קיומה של הבשורה ואף לא את אמיתותה, הוא רק מכחיש את הפרשנות של קרפוקרטס.

הבשורה על פי מרקוס כוללת סיפור ועל פיו לפני הסעודה האחרונה ישו נכח במקום בשם בית היני ואישה שפכה על ראשו שמן כפי שעושים לאנשים שהולכים למות. התלמידים התפלאו וישו אמר להם שאין להם ממה להתפלא, הרי הוא הולך למות בין כה וכה. ואז היתה הסעודה האחרונה ואז הבגידה של יהודה איש קריות, ואז משום מקום הופיע נער ערום שהיה מכוסה בסדין כדי שלא יראו את מבושיו אך אנשים מנעו ממנו להתקרב לישו ואחזו בסדין, הסדין נשאר אצלם והנער ברח.

מי היה הנער ומה הקשר שלו לסצנה? ולמה הסיפור הזה מזכיר מאוד את הסיפור של יוסף? ובכן לפי הבשורה הסודית של מרקוס, הנער היה ככל הנראה לזרוס (״לעזר״) – אותו אדם שישו הקים לתחיה. הבשורה מספרת שכשישו היה בבית היני, הוא הקים לתחיה נער. אלא שאז קרה משהו מעניין: מיד אחרי שהוא הקים אותו לתחיה, השניים התאהבו. הנער לקח את ישו לדירה שלו, ושם הם שהו שישה ימים. ביום השביעי ישו והנער התפשטו, וכך ישו לימד את הנער את סודות מלכות השמים כששניהם ערומים. אחרי שישו סיים הוא לקח את הדברים שלו וירד לירדן, שם פגש את יעקב ויוחנן בני זבדי, שנחשבו לתלמידים האהובים ביותר שלו. השניים התחננו ואמרו שהם רוצים גם. ישו סירב, ״מה פתאום, זה בלתי אפשרי״.

החלק הזה, האחרון, אכן מופיע בבשורה על פי מרקוס. הוא קרה ביריחו, השניים באמת ביקשו מישו ״שיעשה את אשר ישאלו ממנו״, משהו בסגנון מה שמשה רבינו ביקש מה׳ על הר סיני ״הראני נא את כבודך״. ישו אמר שזה לא אפשרי כמו שה׳ אמר שזה לא אפשרי. אך לא כך בבשורה הסודית על פי מרקוס. שם, לכאורה, על פי פרשנותו של קרפוקרטס, ישו שכב עם הנער, אך סירב לבקשתם להשתתף באורגיה ביחד איתו בטענה שהם לא ראויים.

החוקרים התחבטו רבות ולמעשה עד היום מתחבטים בשאלה אם המכתב הזה אותנטי או מזויף. הפרשנות של מורטון סמית למעשה, שהיא למעשה הסיפור שסיפרתי, נשמעת להם סנסציונית יותר מדי ולא הגיונית, הם טענו שזה כי סמית בעצמו הוא הומו בארון ולכן הוא ניסה למצוא צידוק לכאורה בבשורה שהמציא בעצמו. לא משנה.

מה שכן משנה הוא ש״עירום עם עירום״ כפי שכתוב במכתב ולכאורה בבשורה, לא חייב להיות יחסי מין הומוסקסואליים. הרי מקובלנו מאגדות חז״ל שרבי שמעון בר יוחאי ובנו (שנקרא אלעזר, ובירושלמי מעשרות יז א׳ ״לעזר״. חכם בן אותו דור נקרא ״אלעזר ברבי שמעון ובירושלמי שבת ל״ג נקרא גם הוא ״לעזר״) נכנסו למערה וחיו בה 12 שנה, כשהם ערומים כביום היוולדם ומכוסים בחול עד צווארם ולומדים תורה,בעירום מלא. רק כשהם התפללו הם קמו והתלבשו. בזמן הזה הם כתבו ככל הנראה את ספר הזוהר, ואחרי שיצאו מהמערה עשו פלאות ובמבט עין שרפו אנשים והפכוהם לגל של עצמות. אז מה, לרשב״י מותר ולישו אסור? או שמא רשב״י ובנו קיימו יחסי מין? או שמא יחסי מין הם מטאפורה לגילוי סודות עליונים? (גם יכול להיות).

סביר להניח שהגנוסטיקנים פירשו את הדבר הזה לא נכון, והפרשנות הנכונה לטענת קלמנס מאלכסנדריה היא זו שתיארתי כעת, שהכל מטאפורה וכל מה שקרה שם זה בסך הכל התעמקות אינטלקטואלית רבת רושם. מה עוד שגם על שאול המלך נאמר שכשהוא התנבא הוא התפשט, ולא רק עליו אלא על בני הנביאים באופן כללי, ששכנו כפי שכולנו זוכרים מהנאמר בספר מלכים, באותו המקום – ירדן יריחו, במדבר יהודה.

שם שכן גם אליהו הנביא שהואכל על ידי עורבים, כמו שקרה עם רשב״י ובנו. שם שכן גם יוחנן המטביל, שמזונו היה חרובים, כפי שקרה עם רשב״י.

ואולי ושמא הסיפור הזה קשור בצורה זו או אחרת לכך שיש הטוענים כמו גדי יונה בספרו ״צופן החכמים״ שסיפורי ישו אינם אלא פראפרזה על סיפורי רבי אליעזר בן הורקנוס, כאשר המשפט של ישו הוא פראפרזה על החרם שעשו על ר׳ אליעזר ב״תנורו של עכנאי״.

רבי אליעזר נקרא בתלמוד הירושלמי הרבה פעמים ״לעזר״, הוא היה רבו של רבי עקיבא. רבי עקיבא היה בן גרים, שלפני שחזר בתשובה ביקש לנשוך כחמור תלמידי חכמים, בדיוק כפי שהיה עם פאולוס שרדף את הנוצרים לפני שחזר בתשובה. רבי עקיבא הנהיג רוחנית את מרד בר כוכבא. לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים שכולם מתו חוץ מחמישה (יבמות ס״ב. יש מקבילה מהנוסח הלא מצונזר של סנהדרין מ״ג שלישו עצמו היו חמישה תלמידים – ״מתאי נקאי נצר ובוני ותודה״), והוא בעצמו היה מבין 10 הרוגי מלכות, ששקולים בצורה זו או אחרת למרטירים הנוצריים. אחד מהתלמידים הוא רבי שמעון בר יוחאי שאלמלא רבי יהודה בן בבא, שגם הוא בין עשרת הרוגי מלכות, סמך אותו, ״נשתכחו דיני קנסות מישראל״ (סנהדרין י״ג). הסיפורים האלה מקבילים בצורה מחשידה לסיפורים על ישו, כך שניתן להיות חצוף ולסבור שהיהדות שימרה בגמרא רסיסי אגדות שנשתמרו באופן מקביל ובלתי תלוי גם בנצרות. ואולי אחד מהרסיסים האלה הוא לימוד רזי התורה בעירום מלא…

אני יכול לתת בונוס ולומר שעל פי בשורת הילדות של תומאס, ספר גנוז נוסף מבית המדרש האלכסנדרוני, ישו גם הוא כמו רשב״י גער באנשים והפך אותם לגל של עצמות באמצעות מבט זועם. כך שהנה עוד ״הוכחה״ לכך שהסיפורים על ישו הם פראפרזה על עלילות רשב״י וחבר מרעיו, ״חבורת הזוהר״, שה״אידרא רבה״ שלהם מקבילה בצורה זו או אחרת לסעודה האחרונה…

הבשורה הסודית על פי מרקוס מופיעה בגרסה העברית המתורגמת שלה בספרו של יונתן כהנא ״גנוסטיקה״ כאחד מהכתבים הגנוסטיים שתורגמו על ידיו. את הנוסח באנגלית אתם יכולים לקרוא כאן.

%

בשולי הדברים:

א. הבשורה של מרקוס מתאפיינת במוטיב ייחודי לה לעומת הבשורות האחרות, בה ישו מצווה על התלמידים שלו לשמור בסוד את היותו המשיח. אם עושים אחד ועוד אחד, אפשר לחשוף כאן היבט אזוטרי בדומה לקבלה, ועל פיו יש פן אחד גלוי לתורה ופן אחד נסתר. ישו מצווה את תלמידיו להיות דיסקרטיים באשר למשמעות הנסתרת של הדברים. על כן רלוונטי מאוד לסבור שדווקא לבשורה הזאת יש חלק גנוז ואזוטרי, שהרי כל המטרה של מרקוס היא להדהד שהתלמידים של ישו, שהם נעלים רוחנית מעל לשאר האנשים, יודעים משהו שהאחרים לא יודעים. זו המשמעות המילולית של ״גנוסיס״. האבחנה הזאת היא של תאולוג גרמני בשם וויליאם וורדה.

ב. יש אי התאמה בשנים בין ישו ושליחיו שהיו לכאורה בזמן שבית המקדש היה קיים לבין התנאים שהיו בדור החורבן ומיד לאחריו. מאחר שיש דמיון בין האגדות בגמרא ובברית החדשה יכולים להיות 3 דברים:

  • חז"ל ביססו אגדות בגמרא על אגדות מהברית החדשה ו"ייהדו" אותם, אולי כדי להוות משקל נגד לתנועה הנוצרית המתגברת (שהרי הגמרא נערכה לאחר התנצרות האימפריה).
  • הברית החדשה נכתבה לאחר שהאגדות בגמרא הסתובבו וכך ישו ושליחיו למעשה מתוארכים לשווא לתקופה של 40 לספירה בעוד שהסיפורים עליהם קרו ב: 100-150 לספירה. יש לזכור שבפועל חוץ מהאגרות, רוב ספרי הברית החדשה נכתבו אחרי שנת 80 לספירה, כלומר בדור לאחר החורבן. אמנם הבשורה על פי מרכוס היא המוקדמת ביותר ומתוארכת ל-75 לספירה, אך העותק המוקדם ביותר ממנה הוא מהמאה השלישית.
  • מקור הסיפורים קדום ובשני המקרים הסיפורים הולבשו באופן מלאכותי על דמויות. חלק מהמוטיבים לקוחים הרי מהתנ"ך, כך שכאילו הם מבשרים את סיפורי ישו, אך בפועל האגדות על ישו נכתבו למפרע והותאמו לדמותו האגדית.

ג. הפועל ״ידע״ בתנ״ך הוא דו משמעי, מפני שלאורך השנים הקישו בצורה מסורתית בין הזעזוע של הגוף בזמן אורגזמה לבין המיסטריום טרמנדום בזמן התגלות מיסטית. אין שום סימוכין לכך שההיקש הזה מוקדם עד כדי כך, אך לא מן הנמנע שמאחר שהפרשנות האלגורית היתה נפוצה גם ככה אז, אכן כך התייחסו אליה גם בקרב הנוצרים הקדומים: ״עיבור ללא חטא״ משמעו להגיע לאורגזמה תודעתית ללא קיום יחסי מין, סוג של טנטרה.

ד. ספר יצירה מיוחס לרבי עקיבא, למרות שיש טוענים כמו הרס״ג שהוא נמסר בעל פה עד שרבי עקיבא העלה אותו על הכתב, לכן יכול להיות שישו גם הכיר אותו. בכל מקרה, במסכת סנהדרין כתבו שבאמצעותו הקימו לתחיה דוממים – דבר שמשותף גם לישו, שהקים לתחיה אמנם אנשים ולא דוממים אבל זה היינו הך. גם על שמעון מגוס מסופר שברא ילד, ומסופר ב״מעשי פטרוס״ שבאמצעות מגיה הוא ופטרוס עשו דו-קרב שבמסגרתו ניסו להחיות דגים. מאחר שהשליחים באפוקריפה וגם במעשי השליחים מתוארים כמי שניסו לחקות את ישו, וגם שמעון מגוס ניסה לקנות את היכולת לחקות את ישו ולהוריד את רוח הקודש, הרי שניתן להקיש בין יכולת החייאת דוממים ליכולת החייאת מתים – ובין מעשיו של ישו להבנה עמוקה של ספר יצירה. כך ששוב, רבי עקיבא וישו די עושים את אותו הדבר.

  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״
  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״
  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״
  • ״הבשורה הסודית של מרקוס״ ו״ספר הזוהר״

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.