תודה לאל על יום שישי

המוסיקה האלקטרונית שאנו מכירים כיום היא תולדה של מה שקרה בסצנת הדיסקו של מינכן באמצע שנות השבעים, שוב, מפני שתרבות המועדונים בניו יורק היתה ונשארה תרבות של אאוטסיידרים ולא של אינסיידרים. של "הם" ולא של "אנחנו". הרגע שבו הומצא ה"מינכן סאונד", הוא הרגע שבו הדיסקו קיבל חיים חדשים בדמות הפוכה לכל מה שייצגה. כעת הוא היה מוסיקה לבנה, לא מחאתית, כל מה שהקהל השבע אהב במוסיקת באבלגאם, רק עם הצליל החוץ-ממסדי השחור.

וטוב להזכיר את הבאבלגאם משום שהסנדק של הצליל, ג'ורג'יו מורודר, הגדיר את עצמו כ"אדון באבלגאם", לפני שהמציא את הצליל. את הצליל של מינכן יהיה נכון להגדיר בתור הצליל של מורודר וצוות ההפקה המורחב שלו, בתיווך חברת התקליטים הגרמנית אריולה והקשרים שלה בעולם, ושילוב של שני אלה ביחד עם הפיתוחים הטכנולוגיים החדשים של התקופה שהפכו את המוסיקה האלקטרונית בכלל, והעריכה האולפנית בפרט (כלומר דיסקו לא live), לסטנדרט בפופ ולהיסטוריה.

ספציפית, כל הדיסקו הגרמני הצ'יזי של בוני אם (פרנקפורט) וקלאוג'ה ברי (המבורג) היה חיקוי של מה שהגיע במקור ממינכן. למעשה, כל מה שאחר כך נפוץ בעולם – הן בארה"ב (אנדריאה טרו קונקשן, די.סי לארו), הן בקנדה (בומברס, ג'ינו סוצ'יו), הן באיטליה (לה ביונדה, גפי & גפי) והן בצרפת (לאב אנד קיסס, סרון). השלב הבא באבולוציה היה להוסיף מכונת תופים וסיקוונסר במקום נגנים אמיתיים, וגם שם מורודר היה מהראשונים שהכניסו את זה לדיסקו (לפני כן זה היה בשימוש בקראוט רוק).

ג'ורג'יו מורודר היה זמר באבלגאם שב-1968 הוציא את להיטו הגדול "Looky Looky". הוא עבד בברלין, אבל מרגע שהחל את ההתקשרות עם חברת התקליטים אריולה, הזרוע המוסיקלית של תאגיד ההוצאה לאור ברטלסמן שהפך אחר כך ל-BMG – הוא החליט לעבור למינכן. בעקבות ההצלחה הוא הקים את אולפן ההקלטות Musicland במינכן. הוא העסיק שם את המפיק ריינהולד מאק שהיה בתקופה זו מפיק על, ולהקות נחשבות מאוד באו להקליט שם כגון לד זפלין, טי רקס, קווין ו-ELO – רבים מהם הוציאו באריולה.

אחד מהמוסיקאים שעבדו באולפן היה אברהרד שנר, שברוח התקופה, כמו שלדוגמה וונדי קרלוס עשה בניו יורק, הוציא אלבום עיבודי מוג למוסיקה קלאסית – גם באריולה. בעקבותיו מורודר התאהב במוג, ומכאן ועד להתחלת שילוב כלי הנגינה האלקטרונים בהפקותיו הדרך היתה קצרה. בהמשך, עבדו ביחד איתו כמה מוסיקאים בריטים כגון פיט באלוט, ג'ף בסטואו וקית' פורסי. כולם, ביחד ולחוד, חתני גראמי.

ההפקה הגדולה הראשונה שלהם היתה של הזמרת דונה סאמר, שב-1975 הוציאה את "love to love you baby" שנחשב לפורץ דרך בכך שהוא היה מהראשונים שיצאו בגרסה אקטנדד (17 דקות) לרחבות הריקודים.

עוד אחד מהדברים החלוציים בקטע היה האופי אירוטי מלא הגניחות שבו שהפך בהמשך לסטנדרט במוסיקת הדיסקו. כאמור, טי רקס הקליטו באולפן של מורודר, והוציאו את אלבומיהם בחברת התקליטים קזבלנקה, החיבור הזה פתח את הדלת לצליל של מינכן בארה"ב ודונה סאמר הגיעה למקום השני במצעד האמריקאי.

את הצליל של מינכן ניתן לאפיין כדיסקו מתוזמר בהתחלה, ומאוחר יותר את מלווה בבייסליין אלקטרוני. מורודר במקביל להפקות שלו, פיתח את הצליל הזה באמצעות "להקת הבית" שלו, שכללה את מיטב המפיקים שעבדו איתו, Munich machine. אחד מהם הוא לדוגמה גרי אנווין שהפיק את די די ג'קסון. מפיק נוסף שהיה בן טיפוחיו של מורודר הוא הרולד פלטרמייר, שמוכר לכולנו מ"אקסל אף".

המוסיקאים שאיתם עבד מורודר היו מעורבים בהפקות של שירים לאירוויזיון בשנות השבעים. לדוגמה, מיכאל הולם הפיק את השיר של גרמניה ב-1975. (הולם כתב למורודר את השיר "son of my father" שגרסת כיסוי שלו כבשה ב-1972 את פסגת המצעד הבריטי). מיכאל קונץ כחצי מלהקת סילבר קונבנשן ב-1977 וכו'. סילבר קונבנשן עצמם, ב-1975 הפכו להיות הגרמנים הראשונים לכבוש את פסגת המצעד האמריקאי עם השיר "fly robin fly".

מורודר הוציא את התקליטים של דונה סאמר בלייבל הפרטי שלו, Oasis, ונעזר באריולה בהפצה, מאוחר יותר חברת התקליטים קזבלנקה רכשה את הלייבל – ורוב מה שיצא בה אחר כך חיקה את הרוח של מינכן, שהיתה כאמור דיסקו צ'יזי עם אוריינטציה הומואית מובהקת. האוריינטציה ההומואית היתה מן הסתם מה שמשך כל כך את פרדי מרקיורי למינכן (עבר אליה ב-1979) ולדיסקו בכלל.

בקטנה: אריולה סייעה להפיץ את עוד שני לייבלים חשובים: Jupiter (בין האמנים: סילבר קונבנשן, פני מקלין, די די ג'קסון, ג'ינגיס חאן וכו') ו- Eurodisc (אמנדה ליר, הלהקה הספרדית באראבאס וכו'). בהמשך היא גם רכשה את חברת התקליטים Hansa והפכה למעשה לאימפריית הדיסקו החזקה ביותר בגרמניה.

בואו נאמר שלה ביונדה האיטלקים שנחשבים למי שהמציאו את האיטלו דיסקו, עבדו למעשה גם במינכן. שם הקליטו לדוגמה את הלהיט הזה . מאוחר יותר גם הם פתחו אולפן בינלאומי שמשך אמנים רבים בעלי שם כמו לדוגמה דפש מוד באלבום "ויולייטור"

לה ביונדה באיטליה הוציאו בלייבל "בייבי רקורדס" שהפך ליבואן של הקטעים של אריולה. בין השאר קטעים של ג'ף בסטואו שגם הפיק את גפי & גפי. וכן קטע של טכנאי סאונד ממינכן שעבד עם לה ביונדה והוציא את הלהיט הזה שהוא עוד דוגמא מייצגת לצליל של מינכן באותה התקופה

כשהמינכן סאונד עבר את הכביש לארה"ב, הוא הפך לסטנדרט של תרבות המועדונים המתהווה. כל מה שמסמל סטודיו 54, התגלם בו, ואכן חלק מהקטעים המייצגים של הדיסקו שם, הם מהבולטים בצליל. אחד מהמקומות הכי רחוקים שהאמריקאים לקחו את הסאונד של מינכן, לדוגמה, הוא הרכב "El Coco". דיסקוגס מכנים אותם "התשובה האמריקאית לג'ורג'יו מורודר"

  • תודה לאל על יום שישי
  • תודה לאל על יום שישי
  • תודה לאל על יום שישי
  • תודה לאל על יום שישי

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.