את החלק החופר יותר של הביקורת על הספר הזה החלטתי להפריד, מטעמים אסתטיים. ובכן: יש לדייק, באשר ליחס של הספר "היידגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן" אל המוות. הספר מתייחס אל המוות בדרך הסרקסטית למרות שלו רצינו לבלבל את הסרקזם עם המילה ציניות, יכול להיות שגם היינו מגיעים לתובנה באשר למסקנות שלו. ציניות במובן המקובל […]
המוות הוא אמנם מושג חמקמק אבל דווקא העובדה הזאת היא מה שמכוננת את ההפך ממנו, החיים. המוות מחולל את כל היבטי החיים, החל מעולם המחשבה והדת, דרך פילוסופיית הקיום, וכלה בטכנולוגיה ובסמכותנות. למעשה, שני ההיבטים האחרונים נובעים מהשניים הראשונים, והיבטים שונים באשר אליהם, ובעיקר נסיונות לפסול את האחרים ולהצדיק אותם, הפכו את העולם לזירת דיון […]
בספרו "רוח הנצרות וגורלה" יוצא גו"פ הגל בהתקפה כלפי המוסר היהודי שלדעתו מסרס את רוח האדם בכך שהוא מגביל אותו מן האינסופי על ידי חיץ דמיוני שהוא מעמיד מולו. החיץ הזה לטענתו הוא המופשט והלא-טבעי, תוצר של התבונה שמנתק את האדם מגורלו ו"שולח אותו לגלות" בכך שהוא מגביל את עצמו מעבר למה שהטבע הגביל אותו. […]
בהיותה דואליסטית, מגילת אסתר היא זורואסטרית מעיקרה, ולא בהכרח יהודית. היא דוגלת במלחמת שמד ברע, בין אם פיזית או רוחנית. זהו ספר פסימיסטי, ולו מפני שהוא מפריד בין הטוב לרע באופן מוחלט, שאם לא היה כן – מדוע יש להשמיד את הרשעים? מדוע לא להשיב אותם אל דרך הישר? אלוהים עצמו אומר "אם אחפץ במות […]