חלל: מוסיקה מקודשת

"אקסיס מונדי" הוא מונח בתאולוגיה שטבע האנתרופולוג הרומני מירצ'ה אליאדה, ומסמל בכל תרבות את ה"מוקד המקודש". בדרך כלל התרבויות מציינות מקום מסוים כנקודה בולטת במיוחד בשטח שכל מה שנמצא מסביבה מיוחס אליה, וכך היא הופכת למעשה למה שנקרא בתנ"ך "טבור הארץ". נקודה כמו לדוגמה: הר, אגם, עץ וכו'. כשזה הר אז הוא נחשב למקום בו שוכנים האלים, המקום הגבוה בעולם גאוגרפית או מטאפורית וכן הלאה.

את האקסיס מונדי הזה בדרך כלל מקיפות כמה טבעות של "קדושה". כל שכבה כזאת מבודדת אותו יותר מן העולם החיצון וככל שמתקרבים לטבעת פנימית יותר כך רמת הקדושה עולה. רמת קדושה משמעה: ההתנהגות באותו המקום היא התנהגות "מיוחדת". נורמות אחרות מהנורמות שרווחות בחוץ. צריך להוריד נעליים, צריך לחבוש כיסוי ראש, צריך לדבר בשקט וכו'.

הקדושה נקראת אצלו sacred. חוסר הקדושה profane, כלומר "חול". ה- profane אינו מקום נחות, גם בו קיימת יראה. היראה היא לא יראה של קדושה, אלא יראה של פחד מהול בהערכה אילמת, ממפלצות מיתולוגיות, מכוחות דמוניים ששקולים בחשיבותם לכוחות הקדושה.

ביצירות אמנות כמו לדוגמה מפת העולם המצורפת ניתן לראות דפוס של פנים וחוץ, כשהפנים הוא לצורך העניין ירושלים, הספר הוא קצות היבשות המקיפות אותה: אסיה, אפריקה ואירופה, וכל מה שמעבר לזה הוא אוקיינוס מאיים שבו אניות נטרפות, ומפלצות ים כמו לוויתנים וצלופחים, נחשי בריח ועקלתון מאיימים שורצים שם.

חלל: מוסיקה מקודשת

כעת יש לציין שני דברים בקשר לאקסיס מונדי התנ"כי:

  1. הטופוגרפיה של ארץ ישראל היא הר, שמוקף בעמקים ומעבר לעמקים מדבר. איזורי הספר הם העמקים, ומה שמעבר לאיזורי הספר, ה- profance הוא רק חול וחול. מה שמעבר למדבר הוא האימפריות הגדולות, מצרים ואשור, שגם הן תחומות מצידן השני במדבר שסופו לא ידוע. האם יש משהו מעבר אליו? אם כן יש בו אחד משניים, שהמשותף להם הוא חריגות: ממלכות עשירות ונעלות מוסרית, או שבטים פרימיטיביים, פראיים ונחותים מוסרית. משל הארמון במורה נבוכים מתאר את זה בצורה יפה מאוד, על פי תורת האקלים האריסטוטלית שסברה שרק בין קווי הרוחב הקרובים לקו המשווה ניתן לחיות, וכל מה שנמצא מעבר אליהם הוא "בר". שם חיים הברברים.
  2. כחלק מההיררכיה המקום הקדוש הוא כמו ארמון בימי הביניים: מבצר בתוך מבצר בתוך מבצר, שמסביב לחומה הכי חיצונית של העיר יש פריפריה, שורות על גבי שורות של בתים, שמעבר אליהם שדות שמתרחקים עד איזורי ההפקר. ובאיזורי ההפקר, כדי לשמור על הריבונות, מקימים "מבצר דרכים", שחולש על כל האופק. כך בונים אימפריה. רק המקומות שנמצאים מעבר לאופק, ולא ניתן לבנות בהם מבצרים נוספים כדי לשלוט הלאה, הם מקומות ההפקר האמיתיים. והעובדה שאף אימפריה לא הצליחה לכבוש את מקומות ההפקר הללו הופכת אותם למפחידים וזרים, מין מערב פרוע שבו אין חוק וסדר.

מירצ'ה אליאדה בדרך כלל מצייר את מפת הערים בימי הביניים כקתרדלה שהרחובות סביבה מסודרות בצורה של צלב ובאמצע הצלב, המקום המרכזי, מזדקר צריח. כל המבנה של העיר לא שומר בהכרח על ארמון, אלא יותר על מקדש. דהיינו: ההיררכיה של הקדושה בנויה על הפרדה, כל שכבה ב"בצל" הזה היא דרגה נוספת של הפרדה בין הקודש לחול, כך שהמקדש עצמו מוגן באלף רמות של הפרדה והדברים הסובבים אותו מהווים את "החומה".

כשפורצים את החומה הזאת מאיינים את היתרון של הביצורים, כי אז האויבים יכולים לפרוץ פנימה ולכבוש את העיר, להרוג את כל האנשים והחיילים ולהפיל בה חללים. לחלופין, הקדושה שנמצאת בתוך העיר יכולה להתנדף כמו גז החוצה, ולכשזה יקרה, כשכל הגז הקדוש יתנדף, העיר תשאר חלולה. יווצר בה חלל גדול. כשהחלונות יהיו פתוחים, כל החול מהסופה שבחוץ, כל האובך, ייכנס פנימה וילכלך את הלובן הקדוש והנקי.

כפי שאתם שמים לב, האטימולוגיה של המילה ח.ל.ל מקשרת בין:

  1. דבר חלול שהפנים שלו ריק
  2. תחום נרחב לא מאוכלס בין שני עצמים
  3. הרוגים במלחמה
  4. מקום מאובק

בכל המקרים מדובר על "חילול הקודש". כלומר, חילול הקודש הוא הסרת הקליפה וחשיפה של הפנים כלפי חוץ. אף אחד מאיתנו לא ירצה לאכול פרי שאין לו קליפה או שהקליפה שלו היתה מנוקבת וכל האיכסה נכנס מבחוץ. איכסה כמו עפר, כמו תולעים, כמו ריקבון. ה"פרקסיס הממסדי" הוא לשמור על הפנים סגור ומוגן מפני מה שבחוץ, הרגע שבו השער נפתח הוא הרגע שבו החומה נופלת, הגדר נפרצת, המלך מופקר, בית המקדש נחרב.

עד כאן התפייטות סמיוטית מאוד יפה. אבל אנו שמים לב לדבר מעניין: הפולחן היהודי כולל כמה חילולים יזומים. חילול מעשרות לדוגמה, העברת הקדושה מן הפירות בתוך "הגן הסגור" אל כסף שהופך ל"הקדש". תקיעה בשופר שחייב להיות מקרן חלולה של בהמה, למעשה, בכל פעם שצריך "לתקוע תרועה" חייבים לעשות את זה בכלי נשיפה חלול, בחצוצרות. התקיעות הללו מסמלות את היציאה למלחמת הקודש, וכן את "יום שמחתכם ומועדכם", כלומר את הזמן המקודש במקום המקודש.

אבל לא רק כלי נשיפה משרתים את הפולחן היהודי: גם כלי הקשה ומיתר חייבים להיות חלולים כדי ליצור תיבת תהודה. כדי ליצור מוסיקה ובעיקר כדי ליצור מוסיקה מקודשת חייבים להשתמש בכלים שיש בהם חלל.

כעת: כלים יכולים להיות עשויים משני סוגים של חומרים:

  1. חומרים אורגניים: עץ, עור וכו'
  2. חומרים אנאורגנים: מתכת, עצם וכו'

אנו יכולים לשים לב שהמתכת בדרך כלל מגונה. צרי ישראל מתוארים בדרך כלל ברכב הברזל שלהם ובכובעי וחניתות הנחושת. כלי הנשק הישראלים הם בדרך כלל חיקויים עלובים שנעשים מעץ, מקלות, חנית עץ.

כשמדברים על החנית של גוליית כתוב ש"חץ חניתו כמנור אורגים" (דהיינו חנית מתכת). בשאר המקרים כתוב "ועץ חניתו ממנור אורגים", כלומר חנית עץ ששימשה את האויב "איש המידה" אך ובאורח פלא ובאמצעות פעלול בסגנון צ'אק נוריס, הישראלי חוטף מהיריב שלו את כלי הנשק שלו והורג אותו עם אותו כלי הנשק בו הוא רצה להרוג אותו מלכתחילה. בחלק מהמקרים אפילו כלי נשק לא משמש אותו, הוא מכה בידיים חשופות ארי או דב והורג אותם.

"בניה בן-יהוידע בן-איש-חיל רב-פעלים, מן-קבצאל; הוא הכה, את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את-הארי בתוך הבור, ביום השלג. והוא-הכה את-האיש המצרי איש מידה חמש באמה, וביד המצרי חנית כמנור אורגים, ויירד אליו, בשבט; ויגזול את-החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו" (דברי הימים א' י"א)

דיברנו על כך ש"חלל" הוא כינוי לאדם מת. זה מה שמסביר לנו את הפסוק הזה שמדבר על טומאת מת, "וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר י"ט). מאחר שאדם ועץ הם שקולים בתור שתי ישויות שמסוגלות להתרבות באמצעות זרע. לשניהם יש "פרי", ולכן אסור להניף עליהם ברזל. אם הניפו עליהם ברזל בשעת מלחמה הם הופכים ל"חלל" ומאבדים מקדושתם.

אותו הדבר נאמר גם על עצים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ').

כלומר, אם אתה רוצה להשתמש במתכת, אתה חייב לעשות את זה בקדושה. עשית את זה בטומאה? חיללת ודינך מוות. שפכת דם? "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". המקום שבו הפסוק הזה כתוב, בראשית ט', מדבר על כך שאלוהים ברא חיות ובני אדם. לחיות נתן לאכול גם צומח וגם חי, אך לאדם לא נתן לאכול מהחי, רק מהצומח. ועם זאת, כעת הוא נותן לאכול גם מהחי, אבל רק במאורעות מקודשים ורק מחיות מסויימות, טהורות. כלומר, מותר לאכול בשר רק כשמקריבים קורבנות לאלוהים, והחיות האלה יכולות להיות רק חיה א' ב' ג'. בשאר המקרים: היו צמחוניים, כי ציוויתי אתכם הרי כשבראתי אתכם לאכול מכל פרי העץ. וגם עכשיו אני מצווה אתכם את אותה הברכה, "פרו ורבו".

מה עושה אז נח? "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה". נח נוטע כרם ומתגלה בתוך האהל, שזה בסדר. אבל נח עושה משהו חמור: הוא מחלל. הוא משאיר את האוהל פתוח ומה שקורה לו בפנים נגלה כלפי חוץ. ואז אנחנו רואים את חם מסתכל מבחוץ, רואה ורץ לספר לחבר'ה כדי להמשיך ולגלות את כל הסודות הצפונים בפנים. דבר חמור שהוא גם מקבל עליו עונש.

במסיבת האסיד הראשונה שמתוארת בתנ"ך, מתואר דוד כמי שמלווה את ארון הברית בריקודים עד טירוף חושים לצלילי כלי הקשה, נשיפה ומיתר חלולים.
"וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה, בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים. וַיָּבֹאוּ, עַד-גֹּרֶן נָכוֹן… וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן ָה', בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר" (שמואל ב' ו')

מצוין, אגב, "בכל עצי ברושים". זוכרים שסיפרנו על קדושת היערות? אחד מהאנשים שהרגו איש מידה שעץ חניתו כמנור אורגים היה אלחנן בן יערי. מנור הוא מוט של מכונת אריגה שמכינים ממנה בד, אך הוא בעצם לשון הזכר של המנורה שנמצאת בבית המקדש ועשויה ממתכת. למנורה יש קנים, אבל חשוב שהקנים הללו יהיו חלולים. קנה הוא מילה נרדפת למקל, הווה אומר, חלק מענף העץ. דוד מתואר במסיבת האסיד הזאת כמי שלובש אפוד בד, גם הכהנים לבשו אפוד בד. בדים היו גם מקלות שאיתם נשאו הלוויים את כלי המקדש ובעיקר את ארון העדות שהיה מכוסה בעור תחש.

מהו תחש? נאמר שלהכנת המשכן היו צריכים "ְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים". כלומר, סביר להניח שתחש הוא בהמה טהורה. בשבת כ"ח דנה הגמרא בשאלה הזאת ומציינת כבדרך אגב "אמר רב יוסף: אי הכי, היינו דמתרגמינן 'ססגונא': ששש בגוונין הרבה". כלומר, עור התחש הוא בצבעים פסיכדליים.

במדרש תנחומא נאמר: "רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות". כלומר לא רק חיה עם צבעים פסיכדליים עזים אלא גם חד-קרן!

אני מקווה שהאווירה הזאת של מסיבה שבה את לב האבן שלכם חודר טכנו פטישים ("כפטיש יפוצץ סלע", ירמיהו כ"ג) או פאנק פסיכדלי עשיר בחטיבת כלי נשיפה, באווירה צבעונית של קרנבל, תוך שנמזג אל כוסכם כיד המלך כמו מים, מיץ שנעשה מפירות באושים וכבושים – מבדרת אתכם. כי זו, זו בדיוק, האווירה שדרושה כדי להיות בנבואה מתמדת, כפי שאמר אלישע במלכים ב' ג' "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'"

  • חלל: מוסיקה מקודשת
  • חלל: מוסיקה מקודשת
  • חלל: מוסיקה מקודשת
  • חלל: מוסיקה מקודשת

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.