באהבה וביראה

באהבה וביראה יש לי תחושה שהקהל אהב את הסט של תיאו פאריש בבלוק רק בגלל השם שלו ולא בגלל מה שהוא תקלט. אם זה היה תקליטן ישראלי או מישהו פחות מוכר, הקהל היה פשוט הולך הביתה. כאן הוא נשאר, ונתן אהבה. היה ביזארי. הגעתי למסקנה שבישיבה ובהאזנה זה מבדר הרבה יותר מאשר בעמידה ובחוסר תנועה כי זה בלתי רקיד, אבל זה היה אמנותי – מהתל ; אני חושב שאנשים אהבו את זה רק בגלל הריספקט ולא בגלל שהם באמת הבינו מה הלך שם. זה משהו צבוע בהם, אם כי אני חושב שגם בי היה את הדבר הצבוע הזה כי לא הייתי נותן תשומת לב למישהו אחר, הייתי חסר סבלנות במקרים כאלה. מצד שני אולי הריספקט הזה הוא מה שמאפשר לתקליטן בכיר באמת לסובב את הקהל ולגרום לו להנות ממשהו אחר. זה הדבר האחר. היה משהו לא מוסבר באווירה / סגנון / מוסיקה – אני לא מנסה גם להסביר כי אני לא יודע איך. ישבתי ובהיתי. רקדתי מתי שהיה דיסקו והיה אפשר לרקוד את זה ; בילוי במועדון זה כמו לימוד תורה וקיום מצוות. אני חושב שההבדל בין מי שנהנה ממסיבות כאלה לבין מי שלא, לא נקרא "טעם מתוחכם" אלא פשוט "דבקות". למי שנהנה, ארשה לעצמי להכניס את עצמי תחת הקטגוריה הזאת, יש דבקות ולכן הוא "עובד את אלוהים בדבקות" ונהנה מזה. עבודת האלוהים היא ריקוד, כשיש בך דבקות אתה נהנה גם מדברים בנאליים. כשאין לך דבקות אתה מחפש את החוויה ולא מוצא, ואז החוויה שלך הופכת לחסרה. לדוגמה: כשהמוסיקה מתוחכמת מדי.

  • באהבה וביראה
  • באהבה וביראה
  • באהבה וביראה
  • באהבה וביראה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.