משהו מת

משהו מת לפני שאתם קוראים את הפוסט הזה, כדאי שתקראו גם את עמוד האודות של האתר החדש "פטיפון". אולי הוא קצת יעזור להבין לכם למה מהפכה קטנה תקרה כאן בעוד כמה חודשים בעיתונות המוסיקה, כשהאתר ייצא מהבטא ויהפוך לסטנדרט, כשאמנים יתחילו להזין את האתר הזה ויחסכו מעצמם את עוגמת הנפש (שיש להם היום), כשגם הגדולים ביותר ישבו לצד הקטנים ביותר והמקום האמיתי שעליו יצטרכו לריב הוא פחות המקום הבולט על השולחן ויותר המקום הבולט ברשימת הסינגלים החדשים שהוזנו במאגר. והמפיקות, הן כבר לא ירוקנו בכל בוקר את תיבת הדואר של המערכת. התיבה תהיה ריקה, אבל התא הקולי בטלפון יהיה מלא בהודעות של יחצ"נים: "הסינגל החדש שאני מייצג/ת, נמצא בשורה הרביעית מלמטה באתר, שימו עליו עין כי הוא מדהים והקומוניקט נשלח במייל". עולם חדש של עיתונות, דור האינטרנט הגיע. מציאות חדשה שבאה, אבל מציאות אחרת וקסומה יותר שהלכה. שמתה, שנרצחה למען האמת. מי שרצח אותה אינה "פטיפון", מי שרצח אותה הם אותם העיתונאים. אבל בעצם לא ברור אם הם רצחו אותה כי לא ברור אם היא היתה חיה בארץ מתי שהוא. תרבות סינגלים? בארץ?

:: . ::

המוסיקה, וזה כבר עניין ידוע, הולכת ומאבדת מזכות הקיום הפיזי שלה. מוסיקה פיזית כמוצר היא עניין לא רווחי, בלתי נצרך, טרחני וקשיח, וגם לא ידידותי לסביבה (לפרטים – "הפיזיקה של המידע"). הנבואה מגשימה את עצמה, עוד ועוד אמנים מעדיפים לשווק את עצמם בדרך הנוחה והזולה, להוציא את הבשורה שלהם דרך הרשת, עם פחות מתווכים, בלי שירותי דואר ושליחים, בלי הוצאות דפוס, וכמובן: בלי הצורך לפגוש במשאית הזבל אוספת מכולות שלמות של סינגלים בניילונים שלהם, כאלה שאפילו לא ראו קרן לייזר בחיי המדף הקצרים שלהם (הם לא ישבו מעולם על המדף, מיד הלכו לפח).

כן, הסיפור העגום של הסינגל. ולא שפרחה כאן בארץ תרבות סינגלים אי פעם, אנשים לא באמת צרכו סינגלים בכדי שהשינוי שהפורמט הזה עובר ישפיע עליהם. היחידים שישימו לב למה שקורה הם העיתונאים, אבל גם להם זה לא יכאיב, כי מי שהעניין אמור להזיז לו, הוא כנראה לא אחד מהם. שהרי אם הוא כן היה, היינו יודעים עליו. היינו קוראים, היינו שומעים אותו, היינו קולטים את זה מבין מילותיו. הוא היה מחדיר בנו את הערכים של התרבות הזו, ולא היה נותן לה להירקב. הוא היה נותן לנו להבין הרבה דברים על המוסיקה, ומשכנע אותנו לשנות את היחס שלנו לצליל, באשר הוא. הוא היה גורם לנו לייחס אליו יותר כבוד, לא להרשות לעצמנו להשלים עם המעמד הנמוך שלו, לא להרשות לעצמנו לראות אותו נרמס, נדרס, נמעך תחת המכבש. הוא היה מעודד אותנו, מעורר אותנו. היינו יודעים בזכותו שממש עושים מוסיקה בארץ.

הנה, עשרות סינגלים יוצאים בשבוע בארץ, רבים מהם בחברות הגדולות ורבים עוד יותר מהם באופן עצמאי, מיד ליד ומפה לאוזן, באהבה גדולה וכנה, עם כל הרצון הטוב – אבל מי מתייחס אליהם? אם היינו מאמינים לעיתונאים (ולעורכים ברדיו), היינו מדמים את המציאות אחרת. היינו משוכנעים שכל מה שקורה בארץ הם רק אותם שלושה שינויים שבועיים בפלייליסט של גלגל"צ. היינו בטוחים שרק בשתי חברות מוציאים עדיין מוסיקה, והאמנים האחרים פשוט נכנעו. הרי אף אחד לא מתייחס אליהם, ואין להם סיבה מוצדקת להמשיך ולהקליט. המוסיקה שיוציאו רק תשחק אותם, תרוצץ ותרושש אותם. הם לא קיימים אם ילד בן 20 שלפני רגע התגייס, לא טרח לפתוח את הצלופן. הם לא קיימים אם הילד עשה סדר בשולחן, בגלל שהערימה היתה גבוהה מדי והלכה פשוט לזבל – כולל סינגלים חדשים שהגיעו רק היום. הם לא קיימים גם אם הילד הזה הסתכל רגע לפני שהוא רוקן את המדף על מה שהוא זורק, אבל היי – מה אתם באמת שווים בלי הלוגו של חברת התקליטים הגדולה על העטיפה האחורית? אם הוא היה שם, כנראה שהייתי צריך לתת דין וחשבון למישהו, אבל עכשיו כשאתם חלשים, כאילו מה תעשו לי אם אגלה לכם שבעצם "לא קיבלתי" את הסינגל? אם אתם רוצים לקבל יחס רציני, תנו יחס רציני בחזרה, והיחס הזה הוא פשוט ההבנה שזה מה יש ואתם תלויים בחסדי המזל, התקווה שלא נזרוק את הסינגל שלכם מיד עם הגעתו. או נשחק איתו פריסבי.

בטח, יגידו המצטדקים, היחצ"נים (והאמנים עצמם) מפציצים את המערכת בסינגלים במדיניות של סינגל לכל שולחן ועורך, יותר מדי סינגלים שלא בשימוש הם יותר מדי סינגלים בזבל, בלי הכרה כי בשביל מה צריך שמונה עותקים אם מספיק אחד? (שגם הוא הולך לזבל?). תודה להם באמת. ויותר מדי סינגלים שכן בשימוש עושים את דרכם אל המדף, ומשם אל הזבל אחרי שבועיים. ארכיון מקיף של יותר מכמה חודשים לא קיים כמעט באף מערכת, מפני שמוסיקה פיזית לוקחת מקום מיותר, וגם ככה הכל מופיע על אלבום מלא בסוף, וגם ככה רוב האלבומים המלאים בסופו של דבר מוצאים את עצמם א. על המדף באוזן השלישית אחרי שנמכרו באפס כסף, ובגלל שזה אמן לא מוכר אז על מדף המוזלים בגרוש וכשאין מי שקונה אז במגירה הנידחת (או פשוט בזבל) ו-ב. בזבל, כי נו באמת, את מי מעניין בדיוק דיסק של אמן לא מוכר שבטעות תייגנו כסינגל וזרקנו ורק אחר כך גילינו שזה באמת אלבום וכמה חבל שמה שהיינו אמורים לשמור הלך בטעות אל הזבל?

המצב גרוע, אין ספק. והוא יהיה טוב יותר אחר כך, זה ברור. פחות עוגמת נפש לאמנים שמשקיעים את כל-כולם במה שיירד לטמיון בידיעתם, יותר ייצוג לאלה שבאמת שווים את זה, כי האינטרנט מתייחס אל כולם בצורה שוויונית. האינטרנט לא זורק, האינטרנט אוגר את הכל לשעת צרה, האינטרנט יודע את הכל, האינטרנט מנהל וממיין, האינטרנט חסכוני מכל בחינה: קומוניקטים, שיווק, יחסי ציבור, הפצה, תקשורת, ייצוג. האינטרנט הוא המשיח, והמדיה הפיזית היא השטן.

אבל יש מי שמעריץ את השטן הזה, אותו אחד שהיה לו אליו מלכתחילה ערך. אותו אחד שלא יכול היה להרשות לעצמו לזרוק פלסטיק עם מוסיקה צרובה עליו, והוא פשוט חס ואסף. אותו אחד שהציל את הסינגלים מהזבל, כי הוא נתן להם כבוד, כי הוא ייחס לצליל נשמה, ודאג להציל אותו מן שאול תחתית (הלא היא חיריה). אותו אחד שהשאיר לילד הנשכח הזה פינה חמה בלב, נתן לו את תשומת הלב שהיתה חסרה לו ולו במבט, או במקום השמור לו במדף, כי פעם הוא יהיה נצרך, כי כל צליל שראה פלסטיק עשה את זה כנראה כי היה ראוי אליו, אחרת היה נשאר תלוי באוויר. אותו אחד שאגר, ליום צרה או לא, כי אולי מתי שהוא, מישהו יכיר בחשיבות פעלו. כשהצליל ישקע בהיסטוריה וייעלם, במקום מסוים הוא עדיין ייזכר, בארכיון הפרטי שלו. וגופים, כשירצו להזכר בנוסטלגיה במה שהיה ואיננו, ירדו על ארבע בכדי לבקש את עזרתו של מי שהעריך את הנוסטלגיה הזו בעודה מתרחשת, היה לו ערך אל הנדיר עוד כשהוא היה נפוץ.

הו, טוב שאני מזכיר את המילה "נדיר", כי במציאות החדשה של עידן הפטיפון (או מקבילותיו), הנדיר ישנה את משמעותו. האם זה טוב או לא? אני לא לגמרי יודע, אבל נדיר כבר לא יהיה יקר המציאות. כי האספן הזה, שפעם רץ אחרי פחי הזבל בכדי לאסוף את מה שניתן לשמר, יהיה פטור מן המרדף, האינטרנט ישמר בעבורו את הכל. האספן יצטרך בסך הכל לגשת את הפינות האפלות של המחסן המקוון, ולאתר את מה שהיה אמור למצוא. לערוך רשימות, למיין ולאתר. פחות לשמר, פחות לאגור את הידע ויותר לנהל אותו. אבל אולי כאן ההבדל הפעוט והעצוב – של מי הידע הזה? ברשות מי? ומי ארכב אותו? ארכיונים מקוונים שכאלה, וחוסר היכולת של האספן "לנכס" לרשותו את אותם הסינגלים שהציל מן ההפקר, יביאו אותו למצב שבו הוא עני וריק. אין לו את מה למיין, אין לו את מה ללמוד, אין לו את מי לחבק, כי הילד לא ברשותו. הוא ברשות בעלי הארכיון שדורש תשלום על נבירה בו, לא גישה חופשית למי שמעוניין לדעת. שוב מגיעים לאותו מקום לא נח של מלחמת ידע, והמאבק על ניכוסו. בעקבות השיווק החדש של המוסיקה, נוצר מצב שבו רק בעל הארכיון באמת "מחזיק" במידע. האספן נמצא כשידו על התחתונה לעומת המונופול החדש, ולכן שכרו יצא בהפסדו.

  • משהו מת
  • משהו מת
  • משהו מת
  • משהו מת

3 thoughts on “משהו מת

  1. א. ב. דן הגיב:

    אבי, תודה על כתבה מעוררת השראה!

  2. הליברוב הגיב:

    כתבה מעולה, אבל בחייך – מהפכה בעיתונות המוזיקה?
    זה נכון מאוד בכל הקשור ל'נדירות' ו'ארכיון', אבל בכל הקשור לעיתונות המוזיקה המקומית אני לא מסכים בכלל.

    אני לא בטוח לאיזה חלק מהתקשורת אפשר לקרוא עיתונות מוזיקה, שבאמת נכתבת ללא שיקולי עריכה פופוליסטים, כזו שמאפשרת לכתב אשכרה לכתוב על מגמות שונות שלא תמיד מיישרות קו עם האג'נדה של גוף התקשורת המקורי.
    בלוגים כמובן שלא נחשבים, בגלל שמראש מדובר באתרים עם אג'נדה מאוד ספציפית, לא בטוח שהם נחשבים עיתונות פרופר, ורוב הסיכויים שהם גם לא ממש מקבלים סינגלים.

    כבר שנים שאין לי מה לקרוא במדורי המוזיקה השונים, כשיוצאי הדופן הם וואללה תרבות, ואחריו עכבר העיר.
    אן אר ג'י, נענע, תרבות מעריב, שבעה לילות, זמן תל אביב, ידיעות תל אביב, העיר – כולם ידעו זמנים הרבה יותר טובים (שבעה לילות הוא המוצלח מביניהם לדעתי, אבל מבחינת אג'נדה הוא מדור צפוי מדי. ובכל זאת זה הישג לעומת המקומונים והאתרים שבהם העריכה אמורה להיות הרבה יותר אלטרנטיבית ומשוחררת מהמוסף של העיתון הנפוץ בארץ).

    בסיכומו של עניין, קשה לי לראות איך זה ישנה משהו מבחינת העיתונות המקומית. אבל אני אוהב לקרוא את מה שאתה כותב…

  3. אבי לבקוביץ הגיב:

    המהפכה לא תהיה בכתיבה של מדורי המוסיקה, וכנראה שגם לא בתוכן, אלא אם הוא יבוסס על תרומת הגולשים, וגם זה לא בטוח כשהכל מונע על ידי פוליטיקה. המהפכה תהיה יותר אצל האמנים, שיבזבזו את המינימום הדרוש בכדי להנחית את הסינגלים שלהם על שולחנות המערכת. המהפכה תהיה בסדר המופתי שיהיה פתאום על שולחנות המערכת, והעורכים יחשבו "יא אללה, איזו פסטורליה! הכי עושה חשק לפרגן למישהו היום…". אני תמים כשאני חושב שהם ירצו לפרגן סתם ככה למישהו שלא מיוצג על ידי שלושת היחצ"נים שמסובבים את התעשיה, אבל אני מלא אמונה ותקווה. אני חושב שיהיה הרבה יותר כבוד למוסיקה, המחזה הזה של סינגלים במגרסה לא יחזור. אולי זו המהפכה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.